אלי אלחי עוז ואח' נ' עו"ד אביחי ורדי, נאמן ואח'

לפניי בקשה להורות כי המבקשים זכאים להשבת כספים ששולמו על ידם בקשר למקרקעין בתל מונד, הידועים כגוש 7790, חלקה 49 (להלן: "המקרקעין"). בית המשפט מתבקש להורות כי ההשבה תעשה מתוך תמורת מימוש המקרקעין על ידי הנאמן. כן התבקש בית המשפט להורות כי המבקשים זכאים להחזר מס שבח.

רקע וטענות הצדדים

ביום 04.12.2016 ניתן צו כינוס לנכסי החייב יצחק יפה (להלן: "החייב"). ביום 15.10.2017 הוכרז החייב פושט רגל ומונה לו נאמן.

ביום 19.10.2020 ניתנה החלטה בבקשת הנאמן לביטול הענקה מכוח סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980 (להלן בהתאמה: "ההחלטה הקודמת", ו"בקשת הביטול").

במסגרת ההחלטה הקודמת התקבלה בקשת הביטול. נפסק כי שתי עסקאות המכר שנחתמו בין החייב לבין המבקשים בשנים 2013 ו-2014, במסגרתן התחייב החייב למכור את המקרקעין למבקשים – בטלות כלפי הנאמן.

בנוסף, נדחתה בקשת המבקשים לשלם כעת את ההפרש בין התמורה ששולמה על ידם בפועל לבין שווי המקרקעין הריאלי, נכון למועד כריתת ההסכמים:

"משעה שנפסק כי מדובר בהענקה שדינה בטלות, יש לדחות את בקשתם של המשיבים לאפשר להם כעת לשלם לקופת פשיטת הרגל את ההפרש בין מה ששילמו בפועל לחייב, לבין שוויו של המגרש באותה עת, רק כדי להציל את העסקה מבטלות. עסקה המהווה הענקה אסורה היא עסקה בטלה לכל דבר וענין. בנסיבות המקרה דנן לא יהיה זה ראוי לאפשר למשיבים להחיותה ולהצילה מבטלות, שהרי משמעות הדבר היא מתן תמריץ לצדדים שלישיים להתקשר בעסקאות המהוות הענקה אסורה עם חייבים."

המבקשים לא השלימו עם ההחלטה הקודמת והגישו ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8200/20).

ביני לביני, פעל הנאמן למימוש המקרקעין. ביום 30.12.2020 ניתן אישור למכירת המקרקעין לרוכש בתמורה לסך של 3,750,000 ₪.

ביום 12.07.2021 התקיים דיון בערעור שבסופו ניתן פסק דין כהאי לישנא:

"בעקבות הערותינו הודיע בא כוח המערערים, לאחר התייעצות עם מרשיו, כי אין הוא עומד על הערעור. הערעור נדחה אפוא, ללא צו להוצאות.

רשמנו לפנינו את הצהרת הנאמן כי ככל שתוגש לו תביעת חוב (ובקשה להארכת מועד) בהתייחס לתשלומים שנעשו על ידי המערערים בקשר לעסקאות נושא ההליך, אלה יידונו בהתאם להוראות הדין."

דא עקא, תביעת חוב לא הוגשה. חלף זאת הגישו המבקשים את הבקשה דנן, בגדרה עתרו כאמור להשבת הכספים מתוך תמורת מימוש המקרקעין.

המבקשים טוענים כי בעקבות ביטול חוזי המכר שנחתמו בינם לבין החייב, חלה חובת השבה של כלל הכספים ששולמו על ידי המבקשים בקשר לעסקאות, הן התמורה הישירה ששולמה לחייב בסך של 800,000 ₪ (להלן: "רכיב התמורה"), והן הוצאות ותשלומים נלווים בסך כולל של 172,973 ₪ (להלן: "התשלומים הנלווים"). סכומים אלו פורטו בטבלה בסעיף 12 לבקשה וגובו באסמכתאות אשר לכאורה מעידות על תשלומם.

מפאת הרלוונטיות להמשך לדברים, אפרט להלן את התשלומים הנלווים, כפי שצוינו (להלן: "הטבלה"):

לסכום ההשבה מבוקש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כן הודיעו המבקשים כי בכוונתם לפנות לרשות המיסים בבקשה להשבת תשלומי המסים ששולמו על ידם, לרבות תשלום מס השבח ששולם על ידם עבור החייב (בגין העסקאות שערך החייב עם המבקשים), ועל כן נדרש בית המשפט ליתן הוראותיו גם בעניין זה.

טוענים המבקשים כי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה") אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין ההשבה, אולם תכליתו של סעיף 96 לפקודה אינה העשרת הקופה אלא אך ביטול מעשה הגריעה. משכך, יש להשלים ולקבוע חובת השבה על יסוד הדין הכללי, ובעיקר הוראות סעיף 21 לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").

כך, מאחר שהוראות סעיף 96 קובעות כי ההענקה בטלה "כלפי הנאמן", הרי שחובת ההשבה חלה אף היא על הנאמן, ויש להשיב את הכספים מתוך מימוש תמורת הנכס. בנוסף, חובו של מקבל ההענקה נוצר מעצם ביטול ההענקה שהיא מאוחרת למועד צו הכינוס, כך שלא מדובר בחוב עבר שניתן להגיש תביעת חוב בגינו. כן ניתן להגיע למסקנה דומה תוך היקש מסעיפים נוספים בפקודה.

בתגובתו לבקשה, טען הנאמן כי דינה להידחות.

לטענתו, אין הוכחה שהמבקשים אמנם שילמו לחייב סך של 800,000 ₪ עבור רכישת המקרקעין, והדבר אף מעוגן בקביעותיי בהחלטה הקודמת, בעניין בקשת הביטול.

לעניין התשלומים הנלווים, הרי שחלקם נעשו בגין שירותים שסופקו למבקשים ובעד פעולות אחרות שאינן רלוונטיות לקופת פשיטת הרגל. הנושים לא נהנו מהתמורה שניתנה בעד תשלומים אלו, כך שאין מקום לתבוע את השבתם מקופת פשיטת הרגל.

לעניין החזרי המס, טוען הנאמן כי הדבר אינו רלוונטי להליך זה. המבקשים רשאים לפנות לרשויות המס באופן עצמאי לנוכח ביטול העסקאות, ולהתנהל מולן מבלי להלאות את בית המשפט ויתר הצדדים להליך.

עם זאת, הנאמן הכיר בכך כי "יכול שהמבקשים זכאים לקבל" את התשלומים ששילמו בגין היטלי פיתוח (סך של 123,417 ₪) וכן תשלומים בקשר עם פירוק השיתוף המקרקעין (שורות 2 ו-5 לטבלה, בסך כולל של 26,755 ₪). ברם, לטענת הנאמן מדובר בחוב רגיל שהיה על המבקשים להגיש תביעת חוב בגינו. הווה אומר, גם לגבי כספים אלו, אין המבקשים זכאים להשבתם המלאה מתוך תמורת מימוש המקרקעין.

ודוק, הנאמן טוען כי אם יתאפשר למקבלי ההענקה לקבל את הכספים שהוציאו בקשר עם הברחת המקרקעין, יהיה בכך משום תמריץ חיובי לביצוע הענקות. כשם שנקבע בהחלטה הקודמת כי אין לאפשר למבקשים לשלם בדיעבד את ההפרש בין שווי המקרקעין לבין התמורה שלכאורה שולמה על ידם, כך אין לאפשר החזר תשלום כלשהו מתוך קופת ההליך.

בנוסף, סעיף 96 לפקודה לא קובע כי במקרה של ביטול ההענקה יחול סעיף 21 לחוק החוזים. זאת ועוד, במקרה דנן ההסכמים שנחתמו בין המבקשים לחייב נקבו בתמורה נמוכה יותר על מנת להונות את שלטונות המס. יש לסווגם לפיכך כחוזים למראית עין שדינם בטלות, או כחוזים פסולים, בהתאם להוראות סעיף 13 וסעיף 30 לחוק החוזים, בהתאמה. סעיף 31 לחוק החוזים קובע כי מקום שמדובר בחוזה פסול, בית המשפט רשאי לחרוג מכלל ההשבה הקבוע בסעיף 21 לחוק החוזים, וכך יש להורות במקרה זה.

ולבסוף, הוראות הדין בהליך פשיטת רגל מגדירות במפורש מתי יוכר נושה כנושה מובטח או כנושה בדין קדימה. המבקשים אינם באים בגדר הוראות אלו, ולכן אף אם הם זכאים להשבה, הרי שהיא במעמד של נשייה רגילה.

המבקשים השיבו לתגובת הנאמן.

בתמצית, חזרו המבקשים על טענותיהם.

לטענתם, בית משפט זה לא קבע מהו סכום התמורה ששילמו המבקשים לחייב והראיות שבידם מוכיחות כי אמנם מדובר בסך של 800,000 ₪.

לעניין התשלומים הנלווים, הרי שכל התשלומים שדרשו המבקשים במסגרת בקשתם הניבו תועלת לנושי החייב. אלמלא היו המבקשים פועלים ומשלמים תשלומים אלו, היה על הנאמן לשלמם מתוך קופת פשיטת הרגל או מתוך תמורת מימוש המקרקעין.

לעניין החזר המס, ציינו המבקשים כי הם מברכים על הסכמת הנאמן, אלא שלא די בכך ויש ליתן הוראה פוזיטיבית לרשות המיסים כי הכספים ישולמו למבקשים.

כן חוזרים המבקשים על טענתם כי ההשבה צריכה להיעשות במלואה מתוך תמורת מימוש המקרקעין, והוסיפו נימוקים נוספים על הנימוקים שצוינו בבקשה. אשר לטענת הנאמן כי מדובר בחוזה פסול ומשכך אין חובת השבה, טוענים המבקשים כי לו היו ההסכמים שנחתמו בין החייב לבין המבקשים נבחנים בפריזמה זו, הרי שבהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, ההענקה כלל לא הייתה מבוטלת מלכתחילה.

עמדת הכונס הרשמי לא הוגשה בתוך המועד עליו הוריתי.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות ברובה, וכפי שיובהר להלן.

תחילה, לעניין השבת תשלום רכיב התמורה. אשר לרכיב זה, אין כל ספק כי המבקשים אינם זכאים להשבתו מתוך תמורת המימוש, הווה אומר, בערכו המלא ותוך עקיפת סדרי הנשייה הקבועים בדין.

קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

"הלכה פסוקה היא כי במקרה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, אין לקזז כנגד החוב לנאמן, שנוצר עקב הביטול, חוב אותו חב החייב למקבל ההענקה. זאת, מן הטעם ש"התרת קיזוז במקרים של הענקות עלולה לפתוח פתח רחב לקנוניות לרעת הנושים בין החייב ובין מקבלי הענקות, שהם כרגיל קרובי החייב או דורשי טוב" (ע"א 368/72 קונויסר נ' יעקובי-שווילי, פ"ד כז (1) 302. ראו גם: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 251, 334 (מהדורה שלישית, 2010))" (ראה ע"א 8760/14 עו"ד ארז חבר נ' אייל סלור (בפשיטת רגל), פס' 34 (נבו 27.01.2016) (להלן: "סלור")).

סבורני כי הדברים יפים גם למקרה דנן. מקום שהורה בית המשפט על ביטול ההענקה, נדרש מקבל ההענקה להשיב את הנכס שהוענק. אין הוא זכאי לקזז מהנכס, ולו באופן רעיוני, את חוב החייב כלפיו. זאת, אף אם מדובר בחוב שצמח מעצם ביטול ההענקה. משכך, דרישת המבקשים כי לנוכח ההשבה, יושב לכיסם תשלום רכיב התמורה מתוך תמורת מימוש הנכס, היא, הלכה למעשה, אותו קיזוז שנאסר (ראה גם: ע"א 1660/16טרקס אחזקות בע"מ נ' ד"ר צהל הר-אל, פס' 9 (נבו 01.01.2017)). די בכך כדי לדחות הבקשה בעניין רכיב התמורה.

זאת ועוד, מסקנה זו, לפיה אין להתיר את השבת התמורה ששולמה מתוך יתרת מימוש המקרקעין, עולה בקנה אחד עם תכלית דוקטרינת ביטול ההענקה וכן עם עקרון השוויון בין הנושים.

ודוק, מטרתו של סעיף 96 היא ביטול הענקות נכסים שנעשו על ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל. הענקות אלו הביאו להקטנת מצבת נכסי החייב, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. נקבע בפסיקה כי הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת, פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים. זאת, למעט בנסיבות מיוחדות שנקבעו בדין (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר פ"ד נה(4) 925, 938-939 (2001); ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פס' 18 (נבו 16.08.2015)).

פועלו היוצא של ביטול ההענקה הוא ביטול גריעתו של הנכס המוענק ממצבת נכסי החייב וייחוסו, באופן רטרואקטיבי, לקופת הנשייה. במילים אחרות, ביטול ההענקה מביא להשבת הגלגל לאחור. הנאמן, בנעלי החייב, "חוזר" להיות הבעלים בכלל הזכויות שעמדו לחייב בנכס ערב ביצוע ההענקה, משל ההענקה לא התקיימה. הפגיעה במצבת נכסי החייב שנגרמה עקב ביצוע ההענקה – מתאיינת (ראה ע"א 367/70 עו"ד הוכברג נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149, 159 (1971); ע"א 3853/98 סדן נגד עו"ד רונזטל, פ"ד נז(4) 699, 706 (2003)).

משכך, הכרה בחובה להשבת התמורה ששולמה במסגרת ההענקה מתוך תמורת מימוש הנכס, תביא לסיכול מטרת ביטול ההענקה. הנושים, אשר אלמלא ההענקה היו זכאים להיפרע מ- 100% משוויין של זכויות החייב בנכס שהוענקו, יאלצו להסתפק בשווי נמוך יותר, בשל ניכוי אותה תמורה ששילמו מקבלי ההענקה לחייב. הפגיעה שנגרמה לנושים בשל ההענקה אינה מתבטלת במלואה.

ויובהר, המבקשים נתפסו בהקשר הזה לשגגה. לטענתם מקום שנכס מסוים השווה 100 ₪ הוענק על ידי החייב בתמורה לסך של 30 ₪, הרי שנושי החייב יהיו זכאים להשבה בסך של 70 ₪ בלבד, שכן אחרת יהא בכך משום התעשרות של קופת פשיטת הרגל. ברם, המבקשים מתעלמים מכך שאותם 30 ₪ לא שולמו לקופת פשיטת הרגל אלא לחייב עצמו. מכאן שנושי החייב לא יצאו נשכרים מתשלום ה- 30 ₪. לפיכך גריעה של 30 ₪ תעמיד אותם במקום פחות טוב מזה שבו היו עומדים אלמלא נעשתה ההענקה. לעומת זאת, מי ששילם לחייב 30 ₪ במסגרת הענקה בטלה, יהיה זכאי להגיש תביעת חוב בגין אותו סכום של 30 ₪, כך שבכל מקרה אין התעשרות של הנושים האחרים על חשבונו, שהרי גם המשלם יהיה זכאי להשתתף, ככל נושה אחר, בעוגת הנכסים של החייב שעומדת לחלוקה בין נושיו.

מזווית נוספת, הכרה בזכות השבה למבקשים, שלא באמצעות הגשת תביעת חוב וקבלת דיבידנד יחסי, פוגעת גם בשוויון שבין הנושים.

הוראות סעיף 96(א) ו- (ב) לפקודה אמנם קובעות כי בהתקיים התנאים המנויים בהוראות אלו, "ההענקה בטלה כלפי הנאמן". ברם, אין יסוד לטענה כי בכך הופך הנאמן אחראי באופן אישי לפירעון חובות החייב כלפי מקבל ההענקה. אמנם, יש ובעל תפקיד נדרש להתקשר עם צדדים שלישיים לאחר מינויו, שאז חייב בעל התפקיד כלפיהם במלוא סכום ההתקשרות במנותק מהליכי פשיטת הרגל, במעמד של הוצאות הליך. ברם, זה אינו המקרה.

ויוסבר, סעיף 71(א) לפקודה, הנושא את הכותרת: "חובות בני תביעה" קובע כי "חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום מתן הצו."

"חבות" בתורה, מוגדרת בסעיף 1 לפקודה באופן רחב למדי: "התקשרות, התחייבות, הסכמה או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא, עמן או עם הפרתן, לתשלום כסף או שווה כסף, ולרבות גמול בעד עבודה שנעשתה, והוא – אף אם סכום החבות אינו קצוב או לא ניתן להיקבע לפי כללים מוגדרים או שהוא נתון לשיקול דעת, או שהוא מותנה או טרם חל זמן פרעונו, ולגבי הפרה – אף אם לא קרתה או לא היתה עשויה לקרות לפני הפטרו של החייב".

כן קובעות הוראות הפקודה כי נושה בעל חוב בר תביעה מחויב בהגשת תביעת חוב לנאמן. פירעון חובו ייעשה בהתאם למנגנון הקולקטיבי הקבוע בהוראות הפקודה (ראה סעיפים 20(א), 71(ב) ו- 76 לפקודה).

מן הכלל אל הפרט, התמורה ששילמו המבקשים בעד רכישת המקרקעין – שולמה לחייב. ביטול מכר המקרקעין יצר אמנם חבות, אלא שהיא באה בגדר הגדרתו הרחבה של המונח "חבות" בפקודה. "התקשרות... העשויה להביא... עם הפרתה, לתשלום כסף... ולגבי הפרה – אף אם לא קרתה לפני הפטרו של החייב". לאמור, מדובר בחוב בר תביעה. אין נפקא מינא לכך שהחבות (ביטול אותה הענקה אסורה) נוצרה מכוח אירוע מאוחר למועד מתן צו הכינוס (ההחלטה הקודמת), שכן גם במקרה זה מדובר בחוב בר תביעה. דינם של המבקשים כדין יתר נושי החייב.

משכך, פירעון מלא של רכיב התמורה עומד בניגוד להוראות הפקודה ויביא להעדפת המבקשים על חשבון יתר הנושים. משכך, יש לדחות את הבקשה גם מן הטעם הזה.

עוד יש לציין כי החלטות המורות על ביטול ההענקה אינן מאורע נדיר. ברם, המבקשים לא הצביעו ולו על מקרה אחד שבו בית המשפט הורה על השבת התמורה ששילם מקבל ההענקה מתוך תמורת מימוש הנכס. כך, הפוך והפוך בהחלטות רבות מספור שניתנו במשך השנים בבקשות לביטול הענקה, ולא תמצא הוראה על השבה רכיב התמורה, כפי שמתבקש בית המשפט לאשר בבקשה זו. לפיכך, המהלך המשפטי שנקטו המבקשים, מוקשה בעיניי. בית המשפט התבקש להפוך מושכלות יסוד בדיני פשיטת הרגל, וזאת על סמך טיעון קצר, לאקוני ופשטני בדבר קיומה של חובת השבה מכוח חוק החוזים, משל אין מדובר בחייב פושט רגל, ומשל דיני החוזים "הרגילים" גוברים על דיני פשיטת הרגל שהם בבחינת דין מיוחד בכל הנוגע לעקרון השוויון בין הנושים.

כך, דומני כי לא בכדי טרח בית המשפט העליון לציין בפסק הדין שניתן בערעור המבקשים את דברי הנאמן, לפיהם ככל שתוגש לו תביעת חוב, הוא ידון בה לגופה. על המבקשים היה לפעול בהתאם לכך ולהגיש תביעת חוב. משזו התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש למחלוקת שבין הצדדים לעצם השאלה מהו סכום התמורה ששילמו המבקשים בעד רכישת המקרקעין, אם בכלל. הכרעה זו נתונה לנאמן בגדר בדיקת תביעת החוב. אבהיר כי אין בכך לקבוע שלא חלף בינתיים המועד להגשת תביעת חוב על ידי המבקשים וגם בעניין זה יכריע הנאמן כחכמתו, תוך שלמבקשים שמורה זכות הערעור.

בשולי הדברים אציין כי השבה ריאלית במקרה של ביטול הענקה, קרי, השבת מלוא התמורה ששילם הצד המקבל, מתוך תמורת המימוש, עלולה ליצור תמריץ חיובי לעסקאות פסולות של הענקות אסורות, שכן המשלם ירכוש לעצמו מעין ביטוח- או שמעשה ההענקה הפסול "יחמוק מתחת לרדאר" של הנאמן, או שאם הדבר ייחשף, ממילא תושב למשלם מלוא התמורה ששילם לחייב, כך שהמשלם איננו מסתכן בדבר.

יחד עם זאת, הדברים מורכבים יותר בכל הנוגע לתשלומים הנלווים ששילמו המבקשים בנוגע למקרקעין.

עיון בפסיקה מעלה כי קיימת מחלוקת פוסקים ביחס לשאלה האם בנסיבות מסוימות עשוי בכל זאת לקום חריג לכלל האוסר על קיזוז תשלומים מתוך הנכס המוענק או פדיונו, וזאת במקרה שמקבל ההענקה הוציא הוצאות שהביאו להשבחת הנכס. המחלוקת מתעוררת בעיקר כאשר ההענקה המבוטלת נעשתה בכפוף למשכנתא ומקבל ההענקה הוסיף לפרוע את תשלומי המשכנתא במקומו של החייב.

במקרה כזה, נשיאה בתשלומי המשכנתא היטיבה עם נושי החייב, שכן זכותו של בעל המשכנתא (הבנק) קודמת לזכויותיהם. כל תשלום ששולם על ידי מקבל ההענקה הביא לכך שיתרת התמורה שנותרה לנושים לאחר מימוש הנכס על ידי הנאמן, הייתה גדולה יותר.

ודוק, בעניין סלור לעיל, נקבע כי מקבלת הענקה אינה רשאית לקזז את מחצית מתשלומי המשכנתא ששילמה, היינו, בגין חלקו של החייב בנכס שהושב לנאמן, וזאת על יסוד הכלל האוסר על קיזוז במקרה של ביטול הענקה (ראה סלור, פס' 36).

ברם, בפסק דין מאוחר יותר שניתן בעניין ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל נ' שמואל ינקוביץ (נבו 14.08.2017) (להלן: "ינקוביץ"), נקבע כי השבת חלקו של החייב בתמורת מימוש הנכס המוענק תעשה "לאחר קיזוז המשכנתא, דמי התיווך והחוב למינהל מקרקעי ישראל". יוער כי בית המשפט בעניין ינקוביץ היה ער לקיומו של פסק הדין בעניין סלור, אליו הפנה בהקשרים אחרים.

כך, גם בקרב פסיקת בתי המשפט המחוזיים שניתנה לאחר מתן ההלכות בעניין סלור וינקוביץ, לא שוררת תמימות דעים. לדוגמא, בעניין פש"ר (מחוזי ת"א) 23582-12-13עו"ד יניב אינסל נ' חיים, פס' 26 (נבו 31.01.2018) ובעניין פש"ר (מחוזי חי') 4485-03-15פלוני נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה, פס' 10 (נבו 01.03.2021) קבעו בתי המשפט כי לאורה של הלכת סלור, אין להתיר למקבל ההענקה לקזז את תשלומי המשכנתא. לעומת זאת, בעניין פש"ר (ת"א) 17173-12-11 אלגאווי נ' כונס הנכסים הרשמי, פס' 55-57 (נבו 03.12.2019), ובעניין פשר (חי') 11646-11-12 קלאש ז"ל נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה, פס' 60 (נבו 24.06.2020) נקטו בתי המשפט בגישה מקלה, המתירה את קיזוז תשלומי המשכנתא.

סבורני כי ניתן למצוא הצדקה למתן היתר לקיזוז תשלומים אשר הביאו להשבחת הנכס שהענקתו בוטלה. כפי שצוין לעיל, ביטול ההענקה אמור להעמיד את קופת הנושים במקום בו הייתה עומדת אלמלא ההענקה. ברם, מקום שמקבל ההענקה שילם מכיסו תשלומים שהביאו להשבחת הנכס, הרי שביטול ההענקה יעמיד את קופת הנושים במקום טוב יותר, מכפי שהייתה עומדת אלמלא ההענקה.

כך להמחשה, מקום שבו שולם תשלום מסוים בקשר לנכס, שאלמלא ההענקה היה על הנאמן לשלמו. בלא חיוב הנאמן להשיב תשלום זה, הרי שנושי החייב הרוויחו על חשבון מקבל ההענקה, שכן אחרת היה הנאמן נדרש לשלם הוצאה זו מתוך קופת הנושים, במעמד של הוצאות ההליך, תוך הקטנת היתרה הנותרת לחלוקה.

כן אציין כי מעבר לכך שהשבת תשלומים משביחים בסיטואציה כגון דא עולה בקנה אחד עם תכלית מוסד ביטול ההענקה, הרי שלמקבל ההענקה עשויה לצמוח זכות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979.

ומן הכלל אל הפרט.

תחילה, יש לציין כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו כי התשלומים הנלווים אכן הביאו להשבחת המקרקעין. כפי שציינתי לעיל, המבקשים נתלו בטיעונם באילן גבוה, בדבר קיומה של "זכות השבה מושגית" כללית. לו טענתם הייתה מתקבלת, הרי שכל הכספים ששולמו על ידם היו צריכים להיות מושבים להם. לכן, כך נראה, לא סברו המבקשים כי עליהם לפרט מהם התשלומים הנלווים ששולמו וכיצד היטיבו תשלומים אלו עם קופת פשיטת הרגל בפועל. תחת זאת, הסתפקו המבקשים בטבלה קצרה הכוללת את פרטי התשלום, וכן בצירוף אסמכתא המעידה על תשלומו, ללא נימוקים והסברים נוספים.

דא עקא, הובהר כי למבקשים לא עומדת זכות השבה מושגית. לכל היותר, ניתן להכיר בזכות השבה ביחס לתשלומים פרטניים, יוצאי דופן, שאמנם הוכח לגביהם באופן מבוסס כי העשירו את קופת הנושים, או שבוודאות חסכו ממנה הוצאות. מקום שהמבקשים הסתפקו בציון התשלום בלבד, אין בית המשפט נדרש לעשות את מלאכתם ולהיכנס בעובי הקורה כאשר המבקשים עצמם נמנעו מלעשות כן.

יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, מצאתי כי יש למקום להורות לנאמן להשיב למבקשים סך של 26,755 ₪ מתוך תמורת המימוש, בגין תשלומי האיזון שנעשו, מהטעמים שיפורטו כעת.

תחילה, לתשלומים שאין להכיר בהם.

הסכם המכר שנערך בין הנאמן לבין רוכש המקרקעין, אשר אושר בהחלטתי מיום 30.12.2020, קובע בסעיף 9.4 כי היטלי פיתוח והיטלי השבחה שנדרשו עד למועד אישור המכר, יחולו על המוכר (קרי: הנאמן). משכך, ניתן היה לטעון כי תשלום היטלי הפיתוח על ידי המבקשים, חסך תשלום זה מאת הנאמן, שאחרת היה על הנאמן לשלמו כעת מתוך תמורת מימוש המקרקעין.

ואולם, המבקשים לא נתנו דעתם לנתון מהותי. מימוש הנכס נעשה על ידי הנאמן בהליך פשיטת רגל. משכך, תשלומים ומיסים שונים שברגיל על מוכר מקרקעין לשאת בהם, לא בהכרח יחולו עליו כסדרם, אלא הם כפופים לסדרי הנשייה המתחייבים מכוח פקודת פשיטת הרגל (ראה ע"א 4260/15 מאיר אלעזר נ' עירית הוד השרון, פס' 17-18 (נבו 11.04.2018)). הוראות הסכם המכר אינן גוברות על הוראות אלו ואינן בבחינת חוזה לטובת צד שלישי. לאמור, הקונה לא יידרש אמנם לשאת בהיטלים, אך אין בכך לומר כי הנאמן יידרש לשאת בהיטלים אלו מקום שהדין קובע כי מדובר בחוב עבר.

כך גם ביחס להיטלי פיתוח. המבקשים כלל לא נדרשו לשאלה אם אמנם בעת מימוש המקרקעין בהליך פשיטת רגל, חייב הנאמן בתשלום היטלים אלו במלואם, ואם כן, הרי שלכאורה מדובר בכלל בחוב עבר, כיתר חובותיו של החייב.

מסקנה זו נכונה גם ביחס לתשלומים שפורטו בשורות 3-4, 6-8. לא הוכח כי הנאמן היה חייב גם הוא בהיטל השבחה, במעמד של הוצאות הליך, במקרה שתשלומו לא היה מוסדר על ידי המבקשים (להבדיל מחוב עבר כייתר החובות). למעלה כך, ספק אם ניתן להכיר בתשלומים לאנשי מקצוע פרטיים, שנבחרו על דעת המבקשים, אפילו אם בסופו של יום נהנתה קופת הנושים מחסכון בהיטל. אין כל הוכחה כי שכר הטרחה ששולם הוא בערכים סבירים וכי לו נדרש הנאמן לפעול בעניין, היה עליו להוציא הוצאות בסדר גודל דומה. זאת ועוד, תכלית התשלומים שפורטו בשורות 6-8 לא פורטה כלל ועיקר, וממילא מדובר בסכום זניח – 428 ₪ בלבד.

מאידך גיסא, סבורני שיש לאשר למבקשים את החזר ההוצאות ששילמו במסגרת הליך פירוק השיתוף בחלקה בה מצויים המקרקעין (להלן: "החלקה"). מדובר בתשלומים ששולמו מכוח החלטתו של בית משפט השלום בנתניה (ת"א 70021-07-17), בהליך פירוק השיתוף שננקט על ידי הנאמן בכובעו ככונס נכסים לזכויות אחרות בחלקה. אין ספק כי אלמלא שילמו המבקשים סכומים אלו, היה על הנאמן לשלמם. מדובר איפוא בהוצאות הליך מובהקות. הנאמן עצמו לא כפר בזכות המבקשים להשבת סכום זה, אם כי סבר כי ההשבה צריכה לעשות "במעמד של דין רגיל".

על כן, ואף שהמבקשים לא טרחו לפרט גם תשלום זה, זולת צירוף אישור על עצם ביצוע התשלום, בנסיבות המקרה יש להכיר בו ולהורות לנאמן לשלמו.

ולבסוף לעניין המיסים, צודק הנאמן כי על המבקשים לפעול מול רשויות המס ואין מקום לערב את בית המשפט, למצער, בשלב זה. ממילא, אפילו צודקים המבקשים כי נדרש מתן צו כלפי רשויות המס, הרי שהמבקשים לא צירפו אותן לבקשה. לא נעלם מעיניי כי עשויה להתעורר שאלה בדבר זהות הזכאי להחזר מס השבח ששילמו המבקשים עבור החייב, אלא שכך או כך יש תחילה להקדים ולפנות לרשות המס.

לנוכח האמור לעיל, דין הבקשה להידחות, להוציא סך של 26,755 ₪ שעל הנאמן להשיב למבקשים בגין התשלומים הנלווים שצוינו בשורות 2 ו-5 לטבלה, וזאת תוך 30 ימים ממועד החלטתי זו. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד שבו שילמו המבקשים תשלומים אלו לשמאי ולכונסי הנכסים, לפי העניין.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולפער המאוד גדול בין סכום הבקשה לבין הסכום שנפסק בפועל, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"א כסלו תשפ"ב, 15 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.