פש"ר 29841-01-14 אוסדצ'י נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום ואח'

לפניי בקשה להורות על שינוי המתווה שנקבע בפסק הדין מיום 14/7/2015 , כתנאי למתן הפטר חלוט למבקש. בתוכנית הפירעון שאושרה נקבע כי החייב ישלם לטובת הנושים סך של 125,000 ₪ אשר יהוו דיבידנד של כמעט 100% מחובותיו.

החייב טען בבקשה שלפניי, כי לא יעלה בידו לעמוד בתוכנית הפירעון, לה הסכים כאמור, וזאת בשל שינוי בנסיבות חייו. על פי הנטען, נולד לחייב ולבת זוגו ילד נוסף ומשכך, בת זוגו מצויה בחופשת לידה, ולא ידוע בשלב זה האם תשוב לעבודה. כפועל יוצא מכך נטען, כי בעוד שהתא המשפחתי של החייב גדל, סך הכנסות התא המשפחתי פחת, והכנסות החייב ומשפחתו המונה 5 נפשות עומדות על סך כולל של 11,629 ₪ לחודש בלבד. עוד נטען, כי ההוצאות של התא המשפחתי עולות באורח ניכר על ההכנסות ועומדות על סך כולל של 14,956 ₪ לחודש. החייב טען כי לאור שינוי בנסיבות כאמור, יש להורות על שינוי המתווה שנקבע ולהפחית את צו התשלומים החודשי ל- 1,000 ₪ בלבד.

הנאמן, עו"ד אורן צורן, התנגד לבקשת החייב וטען, ששינוי הנסיבות לו טוען החייב, קרי, הפסקת העבודה של זוגתו לזמן קצר והוספת בן משפחה, הנו שינוי נסיבות צפוי שאין בו כדי להצדיק את ביטול תכנית הפירעון שנקבעה בהסכמה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, לא ניתן להתעלם מכך, שתוכנית הפירעון אשר נקבעה כתנאי להפטר בדיון מיום 14/7/2015 זכתה להסכמה של החייב, שהיה מיוצג אותה העת בידי עורך דין אחר.

חזקה היא, שהחייב התייעץ עם עורך דינו, קודם להסכמתו האמורה, ושנטל על עצמו את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהסכמה.

הסכמת הצדדים ביחס לתוכנית הפירעון הנה הסכם לכל דבר ועניין, ומשאושר ההסכם וזכה לגושפנקא של בית המשפט, לא בנקל ניתן יהיה להתנער הימנו. לא למותר לציין כי לדיון הוזמנו נושי החייב אך לא הייתה התייצבות. אין לדעת אם תכנית הפירעון הייתה שונה, לא הייתה באה התנגדות או הסתייגות מצד נושה כזה אחר.

בפסק הדין שניתן בע"א 7663/11 דדון נ' חדד (29/4/2013) (פורסם בנבו) בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר, נקבע כי:

"במישור העקרוני, דינו של הסכם פשרה כדינו של כל הסכם, הן בנוגע לכללים שמסדירים את אופן כריתתו והן בנוגע לעילות תקיפתו בדיעבד עקב פגם בכריתתו. יחד עם זאת, אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום "קניית סיכון" מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיוּתה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב"סוף פסוק" וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת [ראו, למשל: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997) (ההדגשות אינן במקור- י.פ.א).

העובדה כי אשת החייב מצויה כעת בחופשת לידה, אין בה כדי לשנות את תכנית הפירעון שנקבעה. גם העובדה כי למשפחת החייב נוסף תינוק חדש, אין בה כדי להצדיק ביטול ההסכם שאושר. כאמור, העובדה כי החייב הסכים לאישור תכנית הפירעון, בוודאי כאשר היא צופה פני עתיד, יש בה כדי לקבוע ששינוי במבנה המשפחתי של החייב הנו "סיכון" צפוי כטענת הנאמן, ששומה על החייב ועל בית המשפט, שלקחו אותו בחשבון, עת נקבע התנאי למתן ההפטר.

לאור האמור לעיל, מאחר ולא מצאתי בשינוי המשפחתי משום שינוי נסיבות קיצוני אשר מצדיק את שינוי תכנית הפירעון, אני מורה על דחיית הבקשה.