לפניי בקשה מטעם הנושה היחידה של החייב (להלן: הנושה) לביטול ההליך ולחלופין להחרגת חובו של החייב לנושה מההפטר.
-
החייב הגיש בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. בבקשתו הצהיר החייב על חוב יחיד בסך 2.4 מיליון ₪, הלוא הוא חובה של הנושה. מקור החוב הוא פיצויים שנפסקו לנושה בפסק דין, שניתן כחודש ומחצה לפני הגשת בקשת החייב, של בית משפט השלום בתל-אביב, במסגרת ת"א 43234/07 (להלן: תביעת הנושה). פסק הדין בתביעת הנושה הוא פסק דין חלוט.
-
הנאמן (בכובעו אז כמנהל מיוחד, להלן: הנאמן) אישר את תביעת החוב של הנושה בגובה 2,224,666 ₪ (להלן: החוב).
-
אקדים ואומר כי בפסק הדין בתביעת הנושה נקבע במפורש שהחייב נטל שלא כדין, וללא תמורה, כספים רבים מהנושה. וכלשון בית המשפט בפסקה 182 לפסק דינו:
"לאור כל האמור לעיל, מתקבלת התביעה של ר. נגד חיות בגין שיקים שזויפו, שיקים שנעשו בהם שינויים (למעט השיק בו קיימת חתימה של התובעת ליד התיקון), ובגין החיוב בכרטיסי אשראי. כן מתקבלת תביעתה בגין סכומי ההוצאות שהיא נדרשה להם לצורך הגשת התביעה..."
וראו גם הדברים שנכתבו בפסקה 172 לפסק הדין:
"מכל אלה עולה תמיכה בטענת התובעת לפיה השיקים שבחתימת חיות נחתמו על ידו שלא על דעתה ושלא לצורך רכישת מוצרים, וכי מדובר בכספים שהנתבע הוציא מהתובעת שלא כדין (ההדגשה שלי – מ' ק')."
-
הליך הפש"ר. נדון על ידי כב' השופטת ש' גלר. במסגרת ההליך נבחנה הצעת החייב לפדות את זכויותיו בדירת מגוריו בסך של 150,000 ₪ וכן יוסיף לקופת הפש"ר סך של 50,000 ₪. הנושה התנגדה להצעה והציעה הצעות משלה. המכנה המשותף של כל הצעות הנושה היה שהן נועדו להשיא לה דיבידנד מלא.
-
ביום 30.5.2019 אישר בית משפט זה (כב' השופטת ש' גלר) הסכמות שהושגו בין החייב לנאמן, הכריז על החייב פושט רגל ואישר בעניינו תכנית פירעון, לפיה ישלם החייב לקופת הפש"ר סך של 300,000 ₪, ובנתון לכך יזכה בהפטר. בית המשפט דחה בפסק דינו את עמדת הנושה ובמסגרת זו דן בעיקר בטענת הנושה כי אשת החייב צריכה לשאת בחובו.
-
הנושה השיגה על פסק דין לפני ערכאת הערעור (ע"א 6209/19). ביום 25.5.2020 קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ובהסכמת הצדדים החזיר את הדיון לבית משפט זה על מנת שידון ויכריע במפורש בטענת הנושה, לפיה החוב כלפיה נוצר במרמה, ועל כן לא ניתן, בהתאם לסעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), ליתן צו הפטר בגין החוב.
תמצית טענות הצדדים
-
הנושה עותרת כעת לבטל את ההליך או לחלופין להחריג מההפטר את החוב בו עסקינן (באופן שבנסיבות העניין יוביל כמובן לאותה תוצאה). לטענת הנושה, מפסק הדין בתביעת הנושה עולה כי החוב כולו נוצר במעשי הונאה ומרמה של החייב כלפיה במשך שנים ארוכות. הנושה היא ניצולת שואה שבעלה נרצח מול עיניה והחייב ניצל את חולשתה ונכותה הנפשית על מנת לקבל ממנה במרמה למעלה מ-1,000 שיקים ולזייפם לצרכיו וכן עשה שימוש בלתי מורשה בכרטיסי אשראי של הנושה.
הנושה טוענת אפוא כי החוב בו עסקינן הוא חוב משוריין שאין להפטירו במסגרת הליך פשיטת הרגל.
-
החייב סבור שיש לדחות את בקשת הנושה. לדעתו, הנושה מושתקת מלדרוש את ביטול ההליך לאחר שהתנהלה במסגרתו במשך מספר שנים ואף הגישה תביעת חוב והציעה הצעות פשרה. עוד סבור הוא כי, בהתחשב בכך שבית המשפט כבר אישר את ההסדר, ניתן לסגור את התיק מבלי לתת לחייב הפטר, וחלף זאת יינתן צו לפי סעיף 35(י) לפקודה. החייב הוסיף וטען טענות נגד תוצאת פסק הדין ואף נגד מסקנת הנושה כי ניתן להסיק ממנו שהחוב נוצר במרמה.
-
הנאמן מצטרף לעמדת החייב, מנימוקיו (פרט לעניין סעיף 35(י) לפקודה). לדעתו התנהלות הנושה בהליך עולה כדי חוסר תום לב. הנאמן סבור כי מעשי החייב כמפורט בפסק הדין שניתן בתביעת הנושה אינן עולות כדי הרף הגבוה של אי-חוקיות שנקבע בפסיקה.
הנאמן מבקש להותיר על כנה את תכנית הפירעון אשר אישר בית המשפט, בין אם תתקבל בקשת הנושה ובין אם תידחה. זאת על מנת לאפשר לחייב לצמצם ולהקטין את החוב כלפי הנושה "באופן יעיל ופרקטי, כך שגם אם הנושה תבחר להמשיך בהליכים לא תוכל היא ליהנות מ'ניפוח' החוב במשך אותן שנים במהלכן היה החייב בהליך פש"ר ועשה לפירעון הנכס במסגרתו". עוד מבקש הנאמן לקבוע דיון בו תיחקר הנושה על תצהירהּ.
-
הנושה הגיבה לטענות הנושה והחייב. במסגרת זו התייחסה הנושה בעיקר לטענות החייב והנאמן ביחס לפסק הדין בתביעת הנושה. הנושה טענה עוד כי מראשית הדרך, ולאורך כל הליך הפש"ר, בקשה לבטל את ההליך, ומכאן שאין מקום לטענת המניעוּת שהועלתה נגדה. היא הסבירה מדוע הצעת החייב (אליה לא הצטרף הנאמן) כי יאושר הסדר נושים בהתאם לסעיף 35(י) אינה מענייננו. בנסיבות העניין עתרה הנושה לחייב את החייב ואת הנאמן בהוצאותיה.
-
ב"כ כנ"ר סבור שיש לקבל את עמדת הנושה.
נוסף על כך טען ב"כ כנ"ר כי, מעת שהנאמן אישר את תביעת החוב במלואה, וקביעתו זו חלוטה, אין כל מקום לדון בנכונות קביעותיו של בית המשפט בתביעת הנושה. אף אין מקום לדעתו לטענות הנאמן והחייב ביחס למועד העלאת הטענות בידי הנושה, ולוּ מן הטעם שבית המשפט קבע שיש לתת לה את יומה ולאפשר לה להגיש עמדתה ביחס להצעת החייב לפדיון ולמתווה לסיום ההליך (כפי שאמנם עשתה).
לדעת כנ"ר, עולה מפסק הדין בתביעת הנושה כי עסקינן בזיוף שיקים של ניצולת שואה בסך כולל של למעלה ממיליון ₪ על ידי החייב, שהיה בעל מכולת שהנושה היתה בו לקוחה ונתנה בו אמונה במשך תקופה ארוכה. בנסיבות אלה סבור ב"כ כנ"ר כי חלה הוראת סעיף 69(א)(2) לפקודה, החוב אינו בר הפטר, ועל כן, בהתאם לסעיף 41 לפקודה, הסכם הפשרה בין החייב לנאמן אינו מחייב את הנושה.
ב"כ הכנ"ר סבור אפוא כי יש להורות על ביטול ההליך.
דיון והכרעה
-
אקדים ואומר כי לא מצאתי הצדקה לקיים דיון בבקשה. הנאמן שעתר לעשות כך לא נימק את בקשתו זו, ובכל מקרה אין כל צורך לצרכי הכרעתי להסתמך על עובדות המנויות באותו תצהיר.
-
מדובר לטעמי במקרה מובהק לתחולת סעיף 69(א)(2) לפקודה, ומכאן למסקנה המתבקשת כי בנסיבות העניין שלפנַי דין ההליך להתבטל.
-
הלכת היסוד החולשת על ענייננו נקבעה בע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003) (להלן: הלכת בנבנישתי).
בהלכת בנבנישתי, בה נדונה בקשה למתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל ביחס לחוב שמקורו בניהול עסק בלתי חוקי של שירותי ליווי, נפסק כי, ככל שהפעילות שהביאה ליצירת החובות הייתה בלתי חוקית, מתעורר קושי במתן הגנה לחייב במסגרת הפקודה, ונוצרת התנגשות בין תכליותיה הספציפיות (והעיקריות) של הפקודה לבין תכליותיה הכלליות, לרבות תקנת הציבור. הפתרון לקושי זה נמצא באיזון הראוי בין התכליות, כאשר אבן הבוחן המרכזית לענין זה קשורה במידת החומרה ואי-החוקיות העומדים על הפרק.
בהלכת בנבנישתי מנה בית המשפט העליון אמות מידה אפשריות שיכולות לסייע בבחינת מידת החומרה כאמור, בכל הקשור לניהול עסק בלתי חוקי (שם, עמ' 208):
"בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם מדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, ואם הורשע החייב בעבירה כאמור (וראו סעיף 63(א) לפקודה); את השאלה אם מדובר באי-חוקיות קבועה או חד-פעמית באופייה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי-החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא באמות מידה אפשריות לבחינת מהותיות הניגוד של הפעילות לתקנת הציבור בהקשרה של הפקודה (השוו נ' אורצקי הכנסות והוצאות בלתי-חוקיות בדיני מיסים [17], בעמ' 79-78)."
ודוק: אמנם פסיקת בית המשפט העליון העבירה בהמשך את מרכז הכובד מן התקופה הראשונה (יצירת החובות) לתקופה השניה (התנהלות החייב בהליך), אך אין בכך כדי לגזור מסקנה לפיה כל התנהלות קודמת נמחקת, ובכל מקרה יש לבחון את אופן יצירת החובות, אם החייב פעל שלא בהגינות כלפי נושיו ואם צבירת חובותיו הייתה נגועה בחוסר תום לב או כרוכה בפגיעה בתקנת הציבור.
-
בע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן (11.1.2015) (להלן: עניין שיכמן), שעסק במקרה בו החובות נבעו מניהול "עסק" של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, ראה בית המשפט העליון בעובדה כי המתנגדת היא קורבן הכשל המוסרי של המערער שם, שיקול מכריע לעניין זה. רק משום העובדה כי חובהּ של אותה מתנגדת עמד על שיעור זעום של כ-5.5% מן המכלול הוחלט בסופו של יום לדחות את הערעור ולאשר את הכרזתו של המערער כפושט רגל, בכפוף לזכותה של המתנגדת להגיש בקשה להחרגת החוב כלפיה ממסגרתו בהתאם לסעיף 69(א)(2) לפקודה.
-
בענייננו מדובר בחייב שחב חוב אחד בלבד, בסך של כ-2.4 מיליון ₪ לנושה אחת. החוב הזה מקורו בפסק הדין שניתן בתביעת הנושה. פסק הדין קבע כי החייב נטל שלא כדין מהנושה, ניצולת שואה שהחייב רכש את אמונה, שיקים בסך של כמיליון ₪ במרמה לצרכיו הפרטיים ומבלי שנתן עבורם תמורה. בפסק הדין צוין כי בשיקים הללו "נעשו" שינויים. נוסף על כך נקבע בפסק הדין כי החייב השתמש שלא כדין בכרטיסי האשראי של הנושה.
-
על רקע השיקולים שנמנו בפסיקת בית המשפט העליון סבורני שאין אפשרות להפטיר את החייב פושט הרגל מחובהּ של הנושה.
-
אמנם החייב לא הורשע במשפט פלילי בעבירות מרמה כלפי הנושה, אך זהו רק אחד השיקולים העומדים על הפרק.
בניגוד למקרים שנדונו בהלכת בנבנישתי ובעניין שיכמן, אי החוקיות כאן איננה בניהול עסק בלתי חוקי, אלא היא עומדת הלכה למעשה בבסיס יצירת החוב. עומד לחובתו של החייב כאן פסק דין אזרחי חלוט בו נקבע שנקט דרכי מרמה מובהקות כלפי הנושה וכתוצאה מכך גרף לכיסו שלא כדין כספים רבים שאינם שייכים לו. כפי שנקבע בעניין שיכמן, העובדה כי בעלת החוב היא הנפגעת הישירה מהתנהגותו הפסולה של החייב היא שיקול מהותי לעניין זה.
נוסף על כך, בצדק טען ב"כ הכנ"ר כי, על פי ממצאי פסק הדין בתביעת הנושה, בענייננו מדובר בהתנהגות מרמתית נמשכת ולא עסקינן באי-חוקיות חד פעמית.
-
אין כל מקום לדון כעת בתוקף קביעות בית המשפט בפסק הדין בתביעת הנושה.
אמנם רשאי הנאמן כאשר בודק הוא תביעת חוב "להסתכל מבעד לוילון" ולבחון אף את תוכנם של פסקי דין, אולם כך נעשה במקרים חריגים בלבד, לרוב כאשר עניין לנו בפסקי דין שנתנו בהיעדר הגנה (שלא כבענייננו), ומכל מקום הצדק עם ב"כ הכנ"ר בטוענו כי מעת שהנאמן אישר את תביעת החוב במלואה, וקביעה זו לא נתקפה כדין בידי החייב, שוב אין החייב יכול לטעון טענות כלשהן נגד הקביעות המנויות בפסק הדין.
-
אף לא מצאתי כי הנושה מושתקת מלטעון טענותיה נגד כשרותו של החוב.
כפי שראינו מראשית הדרך טענה כך הנושה, ועצם העובדה שבשלב מסוים מוכנה הייתה לנהל מו"מ עם החייב והנאמן על מנת לנסות ולהגיע להסדר מוסכם, אינה יכולה, בנסיבות העניין, לפגום בטענתה המרכזית כי החוב אינו בר הפטר. ועל כל אלה יש להוסיף כי בית משפט זה (כב' השופטת ש' גלר) כבר אִפשר לנושה להציג עמדתה ביחס להצעת החייב ובית המשפט העליון החזיר את התיק לערכאה זו על מנת שטענות אלה יידונו. בנסיבות אלה בוודאי שלא היה מקום לטעון כי הנושה מושתקת מלטעון טענותיה לפני בית המשפט.
-
לבסוף אציין כי טענת החייב בנוגע להפעלת סעיף 35(י) לפקודה אינן ממין העניין. אין עסקינן כאן בהצעת פשרה או הסדר שנתקבלה באסיפת של נושי החייב והחייב מעוניין לאשר, אלא דווקא בהצעה שהנושה היחידה של החייב מתנגדת לה בכל תוקף.
-
מן המקובץ לעיל עולה כי יש לקבל את טענת הנושה שהחוב שחב לה החייב אינו בר הפטר.
-
בהינתן מסקנה זו נותרה השאלה כיצד יש לנהוג בהליך.
לצרכי החלטה זו חובה לשקול את העובדה כי הנושה היא בעלת החוב היחידה של החייב. הדעת נותנת כי במצב דברים זה אין כל מקום לקיים את תכנית הפירעון שנקבעה ולהמתין לשלב ההפטר הסופי, ומן הראוי לבטל את ההליך כולו כבר עתה.
-
לא מצאתי לקבל את טענת הנאמן המבקש בכל מקרה להותיר על כנה את תכנית הפירעון. נימוקי הנאמן בעניין "ניפוח" החוב בידי הנושה אינם מקובלים עליי, וממילא החייב לא הצטרף לבקשה זו של הנאמן שכל תכליתה לכאורה לסייע לו.
-
אשר על כן הוחלט לבטל את ההליך.
החייב יישא בשכ"ט ב"כ הנושה בסך של 15,000 ₪.
ניתן היום, כ' אדר תשפ"א, 04 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.