מוסדות נירים ירושלים בע"מ ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

בעניין: החייב - י.ג. 

מבוא

1. לפניי בקשה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה"), לביטול הענקה. הבקשה הוגשה על ידי הנאמן על נכסי פושט הרגל י.ג. (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה).

    

2. ביום 25.05.2010 אישר בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א הסכם ממון (להלן: "הסכם הממון" או "ההסכם") שנכרת ביום 20.5.2010 בין החייב לבין הגב' א.ג., רעייתו דאז (להלן: "המשיבה"). לפי ההסכם, העביר החייב למשיבה, בין השאר, את זכויותיו (50%) בדירת המגורים המשותפת ברח' XXX, ב-XXX, הידועה כגוש X חלקה X (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים").

    

3. ביום 22.2.2012 ביצע החייב מעשה פשיטת רגל כלפי אחד מנושיו. ביום 17.10.2012 ניתן צו כינוס על נכסיו וביום 27.02.2013 הוא הוכרז פושט רגל.

    

4. הנאמן טוען כי הסכם הממון אינו אלא ניסיון של החייב להבריח את נכסיו לצדדים שלישיים על מנת למנוע מצב בו ימומשו לטובת נושיו. עוד טוען הנאמן, כי העסקה בין החייב למשיבה היא חד צדדית לרעתו של החייב, כאשר החייב נטל על כתפיו את מלוא החובות אשר נוצרו במהלך החיים המשותפים ומאידך המשיבה קיבלה לידיה את מלוא הנכסים. עוד טוען הנאמן כי מדובר בהענקה בטלה לפי ס' 96(א) לפקודה, שכן בין מעשה ההענקה ועד למעשה פשיטת הרגל של החייב חלפו פחות משנתיים. לדידו של הנאמן, הסכם הממון מהווה חלוקת רכוש לא שויונית בין החייב למשיבה, ומשכך דינו להתבטל. פועל יוצא מבטלותה של ההענקה הנטענת הוא השבת 50% מהזכויות בדירה, לידי הנאמן.

    

5. המשיבה כופרת מכל וכל בטענותיו של הנאמן. לטענתה, החובות שייצר החייב אינם חובות משותפים אלא חובות אישיים שנוצרו עקב מימון אישה אחרת על ידי החייב במקביל לחיי הנישואין עם המשיבה. מדובר איפוא בחובות שנוצרו תוך הפרת חובת הנאמנות של החייב כלפי המשיבה ולכן היא לא היתה אמורה להשתתף בפרעונם. עוד טוענת המשיבה כי חלקו של החייב בדירה הועבר אליה בתמורה מלאה, שכן היא פרעה את חובותיו – בין באמצעות חלקה בחסכונות המשותפים ובין באמצעות כספי ירושה והלוואות שנטלה לאחר חתימת ההסכם. כמו כן, במסגרת ההסכם ויתרה המשיבה על חלקה בחברה המשותפת שהקים החייב, ללא חישוב מדוקדק מה מגיע לה כבעלת מחצית הזכויות מכח חזקת השיתוף. עוד ויתרה המשיבה על זכותה למחצית הכספים שבקופות הגמל של החייב, ויתרה על כספים שנתן החייב לאדם בשם יאיר קליגר ללא הסכמתה, ויתרה על כספים משותפים ששימשו להחזר הלוואה פרטית של החייב מבתו ועוד. בתמורה לכל אלה, קיבלה המשיבה את חלקו של החייב בדירה.

    

   לעניין התמורה שניתנה בגין הדירה טוענת המשיבה כי כאמור בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, מדובר בתמורה בת ערך, שכן אף אם לטענת המבקש שוויו של הבית כיום הוא 3,000,000 ₪, הרי ששוויו בעת חתימת ההסכם היה 2,200,000 ₪ בלבד, והעברת הזכויות בדירה נעשתה בתום לב, שכן מטרת ההסכם היתה להביא להפרדה רכושית מלאה בינה לבין החייב ובנוסף להבטיח למשיבה קורת גג לכל ימי חייה.

    

   עוד טוענת המשיבה, כי הגם שהחייב לא היה מיוצג בעת שחתם על הסכם הממון, הרי שהוא היה מיוצג כאשר חתם על הסכם הגירושין ביום 9.10.2011, ובו הצהיר במפורש כי אין לו טענות כלשהן ביחס לתנאים של הסכם הממון וביצועו.

    

   דיון והכרעה

6. הבקשה נקבעה לדיון באולם, במסגרתו נחקרה המשיבה על תצהירה. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

    

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

    

8. נקודת המוצא להכרעה במחלוקת היא שחובותיו של החייב נוצרו אגב בגידה במשיבה ומעילה באמונה, שכן החייב קיים קשר עם אישה אחרת לאורך מספר שנים, וחובותיו נוצרו מחמת סכומי עתק שהעביר לאותה אישה. הדברים נכתבו באופן מפורש בהסכם הגירושין בין השניים, כאשר במבוא להסכם זה נכתב כי "חיי הנישואין של הצדדים נקלעו למשבר לאחר שהתברר לאשה כי במשך שנים ארוכות העביר הבעל, ללא ידיעתה והסכמתה, מאות אלפי שקלים ממשאבים משותפים לאשה אחרת, וכן, נטל לשם כך הלוואות מהחשבונות המשותפים".

    

   דברים אלה ידועים היטב גם לנאמן, שכן בחקירתו של החייב בפני הנאמן ביום 6.5.2013 (החייב לא העיד בבית המשפט), שעל חלקים נבחרים ממנה מסתמך הנאמן במסגרת סיכומיו (ראה נספח 3 לסיכומיו), נשאל החייב כיצד נוצרו חובותיו, ותשובתו היתה:

    

   "ב- 2006 עזרתי לידידה טובה, הלוותי לה כספים. הלוויתי לה כ- 500,000 במשך 5 שנים. ... היא היתה אמורה לקבל כסף ולהחזיר לי. היא חיה מביטוח לאומי, אין לה אפשרות לשלם ... אין מה לתבוע אין לה גרוש."

    

   גם בהסכם הממון נכתב כי כל החובות בחשבונות המשותפים "נוצרו ע"י יאיר והם באחריותו בלבד". (ס' 7 להסכם).

    

   המשיבה אף היא העידה על חייו הכפולים של החייב, וסיפרה כיצד החלה לחשוד בחייב בשנת 2008, נוכח העובדה שהתחילו לצאת סכומי עתק מהחשבונות המשותפים באופן תמוה, והחייב החל להחתים אותה על בקשות להלוואות. לדבריה, יחסיו של החייב עם האישה האחרת נמשכו 12 שנה, וכאשר גילתה את הדבר, היא עדיין ביקשה להשאר נשואה לחייב, אך רצתה לבצע הפרדה רכושית ממנו תוך הבטחת זכותה להתגורר בדירה. מצאתי את עדותה מהימנה.

    

   מכאן שאין יסוד לטענת הנאמן כאילו הסכם הממון משקף חלוקה בלתי שויונית בחובות, משום שבעקבותיו, כך טוען הנאמן, החובות כלפי הבנקים נותרו על שכמו של החייב בלבד. ביחסים שבין החייב למשיבה, מלכתחילה לא היתה אמורה המשיבה להשתתף בהוצאות שהוציא החייב במסגרת חייו הכפולים. כפי שנקבע ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165 (2006):

    

   "בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת (ראו: פרשת לוי, בעמ' 820; פרשת דוד, בעמ' 461; פרשת סיטין, בעמ' 16-7; ע"א 592/79 שצקי נ' סייד, פ"ד לה(4) 402, 414. להלן: פרשת שצקי)." (כב' הנשיא ברק, פסקה 16).

    

9. חרף העובדה שהמשיבה לא היתה אמורה להשתתף כלל בכיסוי חובותיו האמורים של החייב, מחמת העובדה שמדובר בחובות שנגרמו עקב בגידתו בה וחייו הכפולים, הרי שהמשיבה העידה, ועדותה לא נסתרה, כי היא השתתפה בסילוק החובות, בכך שהעבירה לבנקים סכום כולל של 667,527 ₪, לפי הפירוט הבא (ראה ס' 44- 46 לתגובתה וכן נספח ו' לתגובה, לרבות דפי חשבון הבנק):

    

   מחצית מהחסכונות המשותפים לה ולחייב- סך של 230,027 ₪.

   כספי ירושה שהיו בבעלותה של המשיבה בחשבון נפרד על שמה- סך של 337,500 ₪.

   כספי הלוואה אישית שנטלה מהבנק- סך של 100,000 ₪.

    

   יצויין כי לפי הסכם הממון התחייבה המשיבה להשתתף בכיסוי החובות שיצר החייב באמצעות העמדת חלקה בכספי החסכונות המשותפים, וכן באמצעות תשלום סך של 50,000 ₪ מכספי הירושה הפרטית שלה, ואילו החייב התחייב לשאת ממקורותיו ביתרת החובות (ראה ס' 8- 10 להסכם הממון). בפועל, המשיבה השתתפה בסכום גבוה בהרבה ממה שהתחייבה לפי ההסכם- במקום סכום כולל של 280,027 ₪ (מחצית מהחסכונות המשותפים בצירוף 50,000 ₪ כספי ירושה), היא העמידה סך כולל של 667,527 ₪, לאמור, סך של 387,500 ₪ מעבר למה שהתחייבה לפי ההסכם.

    

10. יתר על כן, הויתורים הכספיים שהמשיבה ויתרה לטובתו של החייב כנגד קבלת זכויותיו בדירה לא התמצו רק בכספים ששילמה בפועל לשם סילוק חובותיו, אלא גם בויתור על זכויותיה בחברה שהקים החייב, היא חברת אס.די.אי. מערכות מיחשוב בע"מ, שעסקה במתן שירותי ייעוץ ואבטחת מידע במחשבים (ראה ס' 18- 20 להסכם הממון). מדובר בחברה שהיו לה הכנסות בלתי מבוטלות. בשנת 2007 הן הסתכמו בסך של 1,455,018 ₪ ובשנת 2008 הן הסתכמו בסך של 978,376 ₪. לשיטתו של הנאמן עצמו, הרווח הנקי של החברה לשנת 2008 עמד על סך של 247,237 ₪ (ע' 22 לסיכומיו). מכח חזקת השיתוף, המשיבה היתה זכאית למחצית מהזכויות בחברה, ולכן ויתורה על זכויות אלה הוא בעל ערך כלכלי, הגם שלא הובאו ראיות בדבר שוויו של הויתור.

     

11. כמו כן, אלמלא הסכם הממון, המשיבה היתה זכאית לקבל מחצית מכספי קופות הגמל של החייב, שבפועל החייב שלשל אותם בשלמותם לכיסו, בסכום כולל של 167,517 ₪ (ראה דפי תנועות של הבנקים, נספחים א'- ד' לסיכומי המשיבה). משמע, מדובר בויתור שווה ערך ל- 83,758 ₪.

     

12. בנוסף, ס' 29 להסכם הממון הותיר בידיו של החייב מכונית קאיה פורטה חדשה לחלוטין משנת 2010. לא הובאו ראיות בדבר שווייה של המכונית באותה עת, אך ברור כי מדובר בויתור בשווי של עשרות אלפי ₪ מצידה של המשיבה (מחצית משווי המכונית).

     

13. כמו כן, במסגרת ס' 23 להסכם הממון ויתרה המשיבה על זכותה בכספים שהלווה החייב ללא הסכמתה לאדם בשם יאיר קליגר, בסכום של 96,000 ₪. המשיבה היתה זכאית למחצית מהסכום, ומשכך, שווי הויתור הינו 48,000 ₪. בנוסף, במסגרת ס' 24 להסכם הממון, ויתרה המשיבה על מחצית מסך של 40,000 ₪, שהוא חוב אישי של החייב לבתו, שנפרע מכספים משותפים. שווי הויתור הינו 20,000 ₪.

     

14. עינינו הרואות, היקף התמורה הכספית שהעניקה המשיבה לחייב מורכב מהסכומים הבאים: סך של 667,527 ₪ שהועמד לצורך סילוק חובות אישיים של החייב, סך של 83,758 ₪ בגין ויתור על זכויות בקופות גמל של החייב, סך של 68,000 ₪ בגין ויתור על זכאות לקבל החזר בקשר ליאיר קליגר ולבת המשותפת, סך של עשרות אלפי ₪ בגין ויתור על מכונית משותפת וסכום ששיעורו לא הוכח בגין ויתור על זכויות בחברה משותפת. אם נתעלם מהמכונית ומשווי הזכויות בחברה, מדובר בתמורה בסך של 819,285 ₪. סביר איפוא להניח כי בתוספת שווי הזכויות בחברה ובמכונית, התמורה מתקרבת לסכום של מליון ₪.

     

15. אכן, במסגרת ס' 12 להסכם נכתב כי החייב מעביר את חלקו בדירה למשיבה "ללא תמורה", אלא שהמשיבה העידה, ואני נותן אמון בעדותה, כי הדבר נועד על מנת להמנע מתשלום מס רכישה (ע' 9 לפרוטוקול). הנסיון להמנע מתשלום מס ראוי אמנם לכל גנאי, אך ברי כי הלכה למעשה לא היה מדובר בהענקת זכויותיו של החייב בדירה ללא תמורה, כי אם בהעברת זכויות כנגד קבלת תמורה של ממש, גם אם לא נערך חשבון מדוייק בין הצדדים ונותר פער של ממש בין שווי זכויותיו של החייב בדירה לבין גובה הסכומים שהמשיבה שילמה עבור החייב לשם סילוק חובותיו.

     

16. ואמנם, עיון בכלל הוראות הסכם הממון מלמד כי בהחלט לא מדובר בהסכם חד צדדי המקפח את החייב, כפי שטען הנאמן, כי אם בהסכם מורכב ומפורט, המעיד על שקלא וטריא, שתכליתו היא ליצור הפרדה רכושית מלאה מכאן ואילך בין הצדדים. בהקשר זה יש לדחות מכל וכל את טענתו של החייב, אותה השמיע בעת חקירתו בפני הנאמן, כאילו לא הבין על מה הוא חותם וכי "בעצם עבדו עלי. אני רואה כעת את הסכם הממון לראשונה, הלכתי בתמימות ומאז למדתי לקח ללכת עם עו"ד." (ע' 7 לפרוטוקול חקירתו בפני הנאמן). לא רק שהסכם הממון איננו משקף ויתורים חד צדדיים מצידו של החייב, אלא שהחייב היה מיוצג בהליכי הגירושין ע"י עו"ד מטעמו, וכאשר חתם על הסכם הגירושין ביום 9.10.2011, הוא הצהיר במפורש בס' 2 להסכם הגירושין כי אין לו טענות כלשהן כלפי התנאים של הסכם הממון וביצועו. גם מבחינה מוסרית, קשה להלום התנהגות כזו מצידו של החייב, שיודע כי יצר את חובותיו עקב בגידתו באשתו, שידל את אשתו להשתתף בסילוק החובות שייצר בדרך זו, וכעת הוא מעיז להתלונן על כך שנאלץ לוותר על זכויותיו בדירה המשותפת בתמורה להסכמתה של המשיבה להשתתף בסילוק חובותיו.

     

17. השאלה הנשאלת היא האם בנסיבות שתוארו לעיל, ויתורו של החייב על זכויותיו בדירה מהווה הענקה אסורה.

     

    סעיף 96 לפקודה קובע באילו מקרים תבוטל הענקה בהליך פשיטת הרגל:

    "(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

    (ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

    (ג)"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

    (1)בשל נישואין ולפניהם;

    (2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

    (3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

    תכליתו של הסעיף היא להגן על נושי החייב באמצעות ביטול הענקות פסולות שנעשו על ידי החייב טרם כניסתו להליך פשיטת רגל:

    "מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים ... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים"

    (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 938- 939 (2001) (להלן: "ענין לוין"), בפסקה 11).

18. ס' 96 לפקודה מבחין בין שני מצבים: במצב הראשון, בו דן ס' 96(א), הענקה של נכס תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה. משמע, הבטלות אינה מותנית בשאלת כושר הפרעון של החייב באותה עת; במצב השני, בו דן ס' 96(ב) לפקודה, הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם בעת ההענקה היה המעניק בעל כושר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר. כאן כבר נדרשת בחינה של כושר הפרעון בעת ביצוע ההענקה.

     

19. מלשון סעיף 84 לפקודה עולה כי "פשיטת הרגל" לעניין זה אינה מתחילה עם מתן צו פשיטת הרגל אלא בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגינו ניתן צו הכינוס. בעניננו, הסכם הממון נכרת ביום 20.5.2010 ואילו מעשה פשיטת הרגל שעשה החייב התרחש ביום 22.2.2012. משמע, ממועד ההענקה ועד למעשה פשיטת הרגל טרם חלפו שנתיים ימים, ולכן יש לבחון את המצב המשפטי באספקלריה של ס' 96(א).

     

20. כאשר באים לבחון אם הקניית נכס על ידי החייב מהווה הענקה אסורה, יש לבחון האם חל אחד משלושת החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, ולעניננו, האם חל החריג של ס' 96(ג)(2) לפקודה – "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת – ערך".

     

    הנטל הראייתי להוכיח שהחריג איננו מתקיים מוטל על שכמו של הנאמן, אך מדובר בנטל קל למדיי, נוכח קיומם של יסודות שליליים בתנאי החריג:

     

    "הנטל לשכנע כי דין הענקה פלונית להתבטל מכיוון שאינה מקיימת את תנאי החריג, מוטל על כתפי הנאמן. אולם, מאחר שתנאי החריג כוללים יסודות שליליים, נקבע בפסיקה כי אין להעמיס בהקשר זה על הנאמן חובת ראיה כבדה מדי. אם עלה בידו של הנאמן לעמוד בנטל הראשוני, יעבור הנטל למקבל ההענקה לשכנע כי מתקיימים תנאי החריג (ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 477 (1995)"

     

    (ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל יה נר השקעות (פורסם בנבו, 16.08.15), (כב' הנשיאה מ' נאור, בפסקה 21) (להלן: "ענין שמעון נאור").

     

    ראה גם ענין לוין:

     

    "לסייג האחר להגדרת הענקה שניתן לבטלה, הדן בהעברה לקונה בתום-לב ובתמורה, לא פירש המחוקק על מי נטל ההוכחה להוכחת הסייג. ... הוכרע ברוב דעות כי על הנאמן, בתורת מעוניין בביטול ההענקה, להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף 96(ג). אלא שמאחר שמדובר ביסודות שליליים, שלעתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו ... " (פסקה 21).

     

    (ראה גם ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (פורסם בנבו, 08.11.2015) פסקה 20) (להלן: "ענין גרנות").

     

21. המונח "קונה" בהקשר של סעיף 96 לפקודה מתפרש בהרחבה וחל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מן המעניק:

     

    "מכאן שגם העברת נכס על ידי חייב לבת או בן זוג עשויה לכלול את הנעברים בגדר קונים לצורך העניין" (ענין לוין, בעמ' 953).

     

    לפיכך, אין מניעה לראות במשיבה, שקיבלה את חלקו של החייב בדירה, בגדר "קונה" לצורך סעיף 96(ג)(2) לפקודה.

     

22. בכל הנוגע לדרישת קיומה של תמורה בת ערך, הרי שכפי שצויין קודם, המשיבה השתתפה בכיסוי חובותיו האישיים של החייב בסכומי כסף משמעותיים וכן וויתרה על זכויות שהגיעו לה מכח חזקת השיתוף. לשיטתה של המשיבה, היקף התמורה שנתנה לחייב בגין זכויותיו בדירה הינו כ- 1,039,480 ₪. לטעמי, המשיבה לא הוכיחה בראיות קבילות כי זהו אכן שווי התמורה שנתנה, משום שחלק מהסכומים בהם נקבה בסיכומיה מבוססים על אומדן עצמי, כגון, שווי חלקה בחברה המשותפת ושווי זכויותיה ברכב. יחד עם זאת, ברור שהתמורה שהעניקה המשיבה לחייב עולה על סך מוכח של 819,285 ₪ וסביר להניח כי בתוספת שווי הזכויות בחברה ובמכונית, התמורה מתקרבת לסכום של מליון ₪.

     

    האם נדרשת תמורה מלאה ושוות ערך לנכס על מנת שיחול החריג להענקה אסורה והתמורה תחשב כתמורה בת ערך? תשובה שלילית לשאלה זו ניתנה בענין שמעון נאור:

     

    "סעיף 96(ג)(2) לפקודה קובע כי הענקה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך אינה בטלה כלפי הנאמן...משמעות התיבה "תמורה בת-ערך" היא, כל תמורה מסחרית סבירה בנסיבות העניין, אשר ניתנה בעד ההענקה (quid pro quo). כפועל יוצא מכך, לא נדרש כי המחיר ששולם עבור נכסו של החייב יהיה בדיוק לפי שוויו כפי שנקבע על-ידי שמאי או בדרך אחרת ... " (פסקה 20).

     

    ראה גם ענין לוין:

     

    "בהינתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות – למנוע פגיעה בזכויות הנושים – הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת-ערך" בענייננו הינה תמורה מסחרית בעלת-ערך, בין בעין ובין בכסף ... אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת-ערך בעד ההענקה. רוצה לומר, אין הכרח כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המועבר, ודי שתהא סבירה בנסיבות העניין. שאלת סבירות התמורה היא בעיקרה עניין שבעובדה ... " (פסקה 25).

     

    (ראה גם ענין גרנות, פסקה 21).

     

    במקרה דנן טוען הנאמן כי שווי הדירה הינו 3,000,000 ₪, כך ששווי זכויותיו של החייב שהוענקו למשיבה היה 1,500,000 ₪. מנגד, המשיבה טוענת כי הנאמן התייחס לשוי הדירה במועד הגשת הבקשה, ולא במועד כריתת הסכם הממון. לשיטתה, שווי הדירה במועד זה היה 2,200,000 ₪, כך ששווי זכויותיו של החייב בדירה היה 1,100,000 ₪ בלבד. במחלוקת זו לא ניתן להכריע, שכן בעלי הדין לא תמכו את טיעוניהם בחוות דעת של שמאי. יחד עם זאת, הנטל להוכיח את קיומו של החריג מוטל על הנאמן, והגם שמדובר בנטל קל למדיי, בשל היסודות השליליים המהווים תנאי לקיומו של החריג, הנאמן לא עמד בו ולא הביא כל ראיה מהו שווי הדירה. משכך, לא ניתן לצאת מתוך הנחה כי שווי זכויותיו של החייב היה אכן 1,500,000 ₪, כנטען על ידי הנאמן, ונקודת המוצא צריכה להיות ששווי הזכויות היה 1,100,000 ₪ בלבד, כפי שטענה המשיבה. לפיכך, בנסיבות המאוד מיוחדות של הענין, כאשר עסקינן בחייב שמעל באמונה של אשתו וגם סיבך אותה בחובות כספיים בגין מימון אישה אחרת, דומה כי מתן ערך של כ- 1,000,000 ₪, קרי, כ- 90% מהשווי הריאלי של הנכס, מהווה תמורה בת ערך כמשמעה בפקודה.

     

23. השאלה האחרונה שנותרה היא האם המשיבה פעלה בתום לב כאשר קיבלה לידיה את זכויותיו של החייב בדירה. ככלל, לצורך קיום יסוד תום הלב נדרש לברר האם המקבל ידע בעת ההענקה שהחייב מצוי בקשיים כלכליים, ולכן יכול היה לצפות כי ויתורו על הנכס הנטען יפחית מהרכוש העשוי לעמוד לחלוקה בין נושיו של החייב (ענין לוין, בעמ' 953).

     

    ראה גם ענין גרנות:

    "דרישת תום-הלב משמעה כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס לידיו כי המעניק מצוי בקשיים כלכליים, וכי הוצאת הנכס מידיו עלולה לפגוע בנושי המעניק ..." (פסקה 21).

    וכן ראה שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010):

     

    "מקבל ההענקה היודע שכוונת המעניק היא להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מאחיזת הנושים אינו יכול להיחשב קונה בתום לב... לעניין תום הלב מתייחסים אך למצבו הנפשי של מקבל ההענקה" (ע' 319).

     

    כבר נפסק לא אחת כי "הקרבה המשפחתית והעיסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. 'ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב'...". (ענין לוין, פסקה 24; וכן ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, עו"ד ו-2 אח', פ"ד מט(2) 459, עמ' 478- 479 (1995)). יחד עם זאת, הנחה זו יכולה להסתר כאשר מדובר בבני זוג מסוכסכים או המסתירים חובות או רכוש האחד מהאחר, שאז ייתכן שאין מעבר של מידע מצד לצד.

     

    גם כאן, הנטל להוכיח שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב, מוטל על הנאמן. בעניננו, אין חולק כי המשיבה ידעה שהחייב שקוע בחובות, שכן הסכם הממון מזכיר במפורש קיומם של חובות כאלה. מאידך, אין כל ראיה לכך שהמשיבה צפתה או היתה צריכה לצפות את חדלות הפרעון הקרובה של החייב או שהיתה צריכה לצפות שהעברת זכויותיו של החייב בדירה תפגע באופן כלשהו בנושיו. בסופו של דבר הסכם הממון נועד גם להסדיר את חובות העבר של החייב, ולשם פרעון חובות אלה העבירה המשיבה כספים לנושיו של החייב. לא הוכח שהמשיבה ידעה על קיומם של חובות נוספים שלא הוסדרו במסגרת הסכם הממון. אכן, הסכמי ממון משמשים לא אחת כסות להברחת נכסים אל בן הזוג מצד פושט הרגל, אלא שבמקרה דנן, ברור שאין עסקינן בהסכם מהסוג שתכליתו היא להבריח רכוש מהנושים, מתוך קנוניה שבין החייב לבין בן הזוג הנעבר. מדובר בהסכם אותנטי, המשקף את רצונה של המשיבה לבצע הפרדה רכושית בינה לבין החייב, לאחר שזה מעל באמונה והעביר כספים משותפים לאישה אחרת תוך יצירת חובות אישיים בחשבונות המשותפים. גם העובדה שהמשיבה נתנה תמורה בלתי מבוטלת בגין הזכויות שקיבלה, תומכת במסקנה כי קיבלה את הזכויות בתום לב, ושלא מתוך מטרה לרמות את נושיו של החייב.

     

    משכך, לא רק שלא הוכח כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב, אלא שהוכח פוזיטיבית כי המשיבה פעלה בתום לב.

     

24. סיכומו של דבר, מתקיים בעניננו החריג של מתן תמורה בעד ערך ובתום לב לפי סעיף 96(ג)(2) לפקודה. לפיכך, אין המדובר בהענקה אסורה.

     

25. אשר על כן, בקשתו של הנאמן נדחית.

     

26. בנסיבות העניין, ונוכח קיומו של פער כספי בין שווי הזכויות שהועברו למשיבה אל מול גובה התמורה שנתנה בעדן, אין צו להוצאות.

     

27. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

     

     

    ניתנה היום, י"ד אדר תשע"ז, 12 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.