צומת צבעים ועוד בע"מ נ' שלייכר

פסק דין

לפניי תביעה שטרית לביצוע שיק על סך 50,000 ₪, נושא תאריך 22.5.2012 שמספרו 5000485, משוך על בנק לאומי סניף 892.

לטענת התובעת, שהיא חברה המשווקת מוצרי בנייה וצבעים, השיק נמסר לה בידי בעלה של הנתבעת, מר שי שלייכר (להלן: "שי") להבטחת מסגרת אשראי עסקית שניתנה לו. משלא עמד שי בתשלום בגין הסחורות שסופקו לו, מימשה התובעת את שטר הביטחון שנמסר בידה והפקידה אותו בחשבונה, אולם השיק חולל באי-פירעון, מאחר שיתרת חשבון הבנק של הנתבעת לא אפשרה את פירעונו ("אכ"מ").

לטענת הנתבעת, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירה שתמך בהתנגדות לביצוע שטר, כי מסרה את השיק לידי שי, אשר הבטיח לנתבעת כי יעשה בו שימוש לרכישת רכב. גרסת הנתבעת הייתה, כי עסקת רכישת הרכב נועדה להתבצע בתשלומים, והשיק נמסר לידי שי כדי שישמש כבטוחה לביצוע התשלומים, ולכן לא נועד כלל לעבור בחשבון הבנק שלה. לגרסת הנתבעת, מסירת השיק לידי התובעת נעשתה על ידי שי בחריגה מן ההרשאה שניתנה לו, שהוגבלה, כאמור, לעסקת רכישת הרכב הנטענת, ועל כן אין היא מחייבת אותה. עוד טוענת הנתבעת, כי משנרשם על השיק כי הוא נועד כ"פיקדון" בלבד, לא רשאית הייתה התובעת להגישו לפירעון, וכן היא טוענת כי לא קיבלה כל תמורה בגין השיק.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, את עדותה של הנתבעת ואת עדותו של שי מטעם הנתבעת, וכן את עדותו של מר רוני חיימוביץ' מטעם התובעת, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה, וזאת מאחר שהנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בתביעה שטרית, להוכיח כי שי חרג מן ההרשאה שניתנה לו.

בטרם אדון בטענה לחריגה מהרשאה אציין, כי הפסיקה עסקה בשאלת נפקותו של שטר שנמשך בחריגה מן ההרשאה או אף בהעדר הרשאה. עמדת הפסיקה, ככלל, היא כי הכלל העוסק בחריגה מהרשאה בדיני השטרות היא נגזרת של סוגיית החריגה מהרשאה בדיני השליחות הרגילים, ועל כן מקום שבו פעל השלוח בחריגה מההרשאה שניתנה לו, אזי הנושא בסיכון לכך הוא הצד השלישי, "אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן" (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח (5) 799, 810, להלן: "עניין ורד הלבשה"). במצב כזה, מלמד פסק הדין בעניין ורד הלבשה, תרופתו של הצד השלישי תהיה בדיני הנזיקין, ולא בדיני השטרות.

אלא שבענייננו אנו, אין צורך לבחון סוגייה זו, שכן כאמור – מסקנתי העובדתית מן הראיות שהוצגו לפניי היא, כי פעולתו של שי במסירת שיק הביטחון לידי התובעת לא נעשתה בחריגה מהרשאה, ועל כן היא מחייבת את הנתבעת לכל דבר ועניין.

הכלל היסודי בדיני שטרות הוא, כי הטוען נגד תוקפו של שטר תקין על פי מראהו, עליו הראיה. בענייננו, אין מחלוקת, כי הנתבעת חתומה על השטר, וכי היא מסרה את השטר לידי שי, ואף נתנה לו הרשאה לעשות בו שימוש (וראו לעניין זה סעיף 4 לתצהירה של הנתבעת). על כן, הנטל להראות כי השימוש שעשה שי בשטר בפועל נעשה בחריגה מן ההרשאה מוטל על הנתבעת.

הנתבעת טענה לעניין זה את הטענות הבאות:

היא אינה מצויה במהלך עסקיו של בעלה, ולא הייתה מעורבת בהם, ולכן לא התכוונה לערוב לעסקים אלה או לשלם בגינם (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת);

השיק נמסר לשי על מנת לשמש כבטוחה לעסקה לרכישת רכב.

מאחר שעל פני השטר, התובעת והנתבעת הן צדדים ישירים לשטר, מוטלת על התובעת החובה להוכיח את התמורה שניתנה כנגד השטר.

בין הצדדים אין, למעשה, מחלוקת בסוגיות הבאות:

השיק נמסר לשי כאשר הסכום, 50,000 ₪, כבר נרשם בו, הוא שורטט "למוטב בלבד" וכן נכתב עליו "לפיקדון", ורק שם המוטב נותר פתוח;

שי והחברה שבבעלותו רכשו סחורה באשראי מאת התובעת, ונותרו חייבים לה סכומי כסף שונים.

אשר לטענת הנתבעת, כאילו לא הייתה מצויה במהלך עסקיו של בעלה, לא הייתה מעורבת בהם ולכן לא התכוונה לערוב להם או לשלם בגינם, טענה זו נסתרה בחקירתו של שי בישיבה המקדמית מיום 7.10.2013 לפני כב' השופט ירון גת (להלן: "ישיבת אוקטובר"), שם העיד שי כי:

"בתחילה פתחתי עוסק מורשה, החברה [שהחליפה את העיסוק כעוסק מורשה, ע"י] בת שנה וחצי. במשך התקופה רו"ח המליץ לי לפתוח חברה. כשפתחתי את העוסק מורשה היה לנו חשבון בנק שהוא של אשתי. זה חשבון שלה עוד לפני הנישואין. העוסק מורשה על השם שלי. לי לא היה חשבון בנק ולא היה לי אשראי וניצלתי את החשבון הזה לצורך תחילת הדרך." (עמ' 4 ש' 16 – 19 לפרוטוקול).

מכאן שבשונה מן הטענה הגורפת בסעיף 3 לתצהיר הנתבעת, הוברר כי לפחות בתחילת נישואיהם של הנתבעת ושי, ובראשית דרכו העסקית, נעשה שימוש בחשבון הבנק שלה לשם פעילותו העסקית של שי.

עוד יש לציין, כי כאשר עומתה הנתבעת עם עדותו זו של שי בישיבת אוקטובר, היא ציינה כי:

"כשהוא היה עוסק מורשה, הוא עוד עשה פה ושם שימוש בחשבון שלי, כשהייתי מוציאה כסף הוא היה משתמש, אבל מרגע שהוא פתח את החברה – זה נפסק והוא התחיל לעשות שימוש רק בחשבון החברה." (עמ' 8, ש' 23 – 25)