ציון מזרחי נ' מנהל מס ערך מוסף חיפה

1. למבקש, נהג מונית עצמאי, נערכה ביקורת ניהול ספרים וביקורת שומה לשנות המס 2012-2009 (להלן: שנות המס). בעקבות ממצאי הביקורת החליט המשיב בחודש אוגוסט 2012 על פסילת ספרי המבקש לשנים אלו בנימוק כי לא ניתן להתחקות אחר מחזור הכנסותיו של המבקש ואמיתות דיווחיו. המבקש הגיש ערר על החלטה זו לוועדה לקבילות פנקסי חשבונות על פי סעיף 146 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ועל פי סעיף 127 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: הוועדה). אשר לספרי המבקש לשנת המס 2009, קבעה הוועדה כי לא הומצא בעניינם תיעוד תיק החוץ, ויש בכך משום ליקוי מהותי המחייב את פסילתם. לצד זאת, קבעה הוועדה כי ספריו של המבקש לשנות המס 2012-2010 קבילים. במקביל להליכים אלה, חויב המבקש בשומת עסקאות ובשומת תשומות לשנות המס בסך של כ-130,000 ש"ח (נכון למועד הוצאת השומות). שומת העסקאות שהוציא המשיב למבקש התבססה על תדריך כלכלי למוניות בקווי שירות – בין עירוני ועירוני – ענף מספר 4926 (להלן: התדריך הכלכלי); ושומת התשומות התבססה על הפער בין מס התשומות שניכה המבקש בדיווחיו למשיב לבין ההוצאות שנדרשו על ידי המבקש בדוחות שהגיש למס הכנסה. השגות המבקש על שומות אלו נדחו על ידי נציג המשיב, ועל כך הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

2. ביום 19.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' וינשטיין) את הערעור (להלן: פסק הדין). בית המשפט עמד על כך שבמועד הוצאת השומות, כמו גם במועד שבו ניתנה ההחלטה בהשגות המבקש, ספרי המס שלו נפסלו ורק לאחר החלטות אלו (ולמעשה רק לאחר הגשת התשובה לערעור) התקבלה החלטת הוועדה שלפיה הספרים קבילים. נוכח כך ובשים לב לבדיקת סבירות התוצאה העסקית העולה מספרי המבקש, נקבע כי החלטת המשיב להוציא למבקש שומה לפי מיטב השפיטה בדין יסודה וכי על המבקש מוטל הנטל אפוא להוכיח את טענותיו בערעור הן באשר לשומת שנת 2009 הן בדבר השומה לשנים 2012-2010. בית המשפט ציין כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשלושה רכיבים: חישוב מספר הקילומטרים הכולל שנסעה המונית; חישוב היקף נסיעות הסרק שנסעה המונית; וחישוב היקף הנסיעות הפרטיות שביצע המבקש במונית, לרבות "נסיעות מצווה" להן טען המבקש. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בקביעת המשיב אשר למספר הקילומטרים השנתי שנסעה המונית בשנות המס; כי השימוש שערך המשיב בתדריך הכלכלי לגיטימי בנסיבות העניין, מכיוון שהמבקש לא המציא למשיב את ספריו לשנות המס במועד עריכת השומות; וממילא – גם אם התדריך הכלכלי אינו רלוונטי לסוג פעילותו של המבקש – השימוש בו דווקא מקל עמו. אשר לקביעת שיעור נסיעות הסרק נקבע כי על אף שהמשיב העמיד שיעור זה ברף התחתון של הטווח המקובל בפסיקה, לא נמצאה עילה להתערבות בקביעה זו במקרה דנא. לגבי שיעור הנסיעות הפרטיות, נקבע כי המבקש לא הביא ראיות קונקרטיות שיש בהן כדי לסתור את קביעת המשיב בעניין זה, כך גם לגבי שיעור "נסיעות המצווה" שביצע לטענתו. עוד נקבע כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו על מנת לבסס את זכאותו הנטענת לניכוי מס תשומות; וכי טענתו שלפיה שומת התשומות לשנת המס 2008 התיישנה, נעדרת תשתית עובדתית ואף נטענה לראשונה אך בסיכומי המבקש. מטעמים אלה ואחרים שפורטו בפסק הדין, דחה בית המשפט את הערעור ומצא כי אין עילה להתערב בהחלטות המשיב בהשגות על השומות שהוצאו למבקש לשנים 2012-2009.

3. המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הדין והגיש ערעור לבית משפט זה, ובצדו בקשה להסרת עיקולים שהוטלו עליו – היא הבקשה שלפניי. בערעור טען המבקש, בתמצית, כי השומות שהשית עליו המשיב מבוססות על תחשיבים כלליים תיאורטיים שאינם מתאימים לדרך התנהלותו העסקית; וכי נפלו שגגות בפסק הדין, בין היתר, אשר למספר שעות הסרק ו"נסיעות המצווה" שנסע המבקש. באשר לבקשה שלפניי ציין המבקש כי בגין החוב האמור למשיב הוטלו עיקולים על חשבון הבנק שלו; רכבו; מקרקעין שעליהם מצוי בית מגוריו (להלן: נכס המקרקעין או הערובה המוצעת); וכן עוקלו נכסים המוחזקים אצל צד שלישי (להלן: נכסי צד ג'). בבקשתו, עותר המבקש להסרת העיקולים האמורים – מלבד העיקול שהוטל על נכס המקרקעין, שיישאר בעינו. לטענת המבקש, שווי נכס המקרקעין הוא כ-4 מיליון ש"ח – פי כמה וכמה מגובה החוב הנטען למשיב, העומד בשלב זה על כ-146,000 ש"ח – ומשכך, אין בהסרת יתר העיקולים כדי לאיין את הבטוחה שבידי המשיב. נטען כי הותרת העיקולים האמורים על כנם תסב לו נזקים בלתי הפיכים, שכן באמצעות חשבון הבנק האמור מנהל המבקש את כל הוצאות ביתו והכנסותיו, לרבות הוראות קבע לתשלומים שוטפים. עוד טוען המבקש כי בחשבון זה לא מופקדים כספים שסכומם מגיע לסכום חובו של המבקש על פי פסק הדין; וכי עיקול חשבון הבנק עד למועד ההכרעה בערעור בבית משפט זה מהווה פגיעה בלתי מידתית בו ובמשפחתו אשר נסמכת על הכספים שבחשבון לניהול משק ביתם. בנוסף, המבקש ציין כי הוא מתקיים מקצבת ביטוח לאומי העומדת על כ-1,900 ש"ח; וכי בשל גילו ומוגבלות אישית ממנה סובל – הוא נאלץ להמשיך לעבוד כנהג מונית, להשלמת הכנסה, משך מספר שעות ספורות ביום.

4. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הערובה המוצעת על ידי המבקש אינה משום ערובה ראויה, משזו לא ניתנת למימוש מיידי. באשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את קיומו הלכאורי של נזק בלתי הפיך אם לא תתקבל בקשתו; כי המבקש לא צירף לבקשתו אסמכתה בדבר מצבו הכלכלי והמוגבלות ממנה הוא סובל, כטענותיו; וכי המבקש לא הגיש בקשה לפטור מאגרת הליך זה, והפקיד בקופת בית משפט זה ערבות בסכום לא מבוטל. לדברי המשיב גם אם יש ברשותו של המבקש נכס מקרקעין בשווי הנטען בבקשתו, יש באפשרותו לקחת הלוואה לצורך תשלום החוב, אשר נכס המקרקעין ישמש לה כבטוחה, ועל כן אין בכך כדי להצדיק את מתן הסעדים המבוקשים. בנוסף, נטען כי המבקש אינו מציע את נכס המקרקעין כערובה למימוש מיידי של פסק הדין אלא רק לאחר ההכרעה בערעור; כי ממילא אפשרות מימושה של בטוחה בדמות בית מגורים איננה פשוטה; כי המבקש לא פירט בבקשתו נתונים בדבר הכנסתה של אשתו, אשר לפי דבריו בהליך קמא, עומדת על כ-15,000 ש"ח; וכי מאחר שהמשיב בענייננו הוא המדינה – אין חשש כי לא יהיה ניתן להשיב למבקש את הכספים ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית אם זה האחרון יזכה בערעורו. אשר לסיכויי הערעור, טוען המשיב כי אלה קלושים בהסתמך על נימוקי פסק הדין; וכי המבקש עצמו נמנע מלהתייחס לסיכויים אלה בבקשתו.

5. בהחלטתי מיום 16.10.2017 הוריתי למשיב להגיש הודעה שבגדרה יתייחס למועד הטלת העיקולים המפורטים בבקשה; לפרטי הנכסים שעוקלו; ולסכום הכספי שנתפס – ככל שיש כזה. עוד התבקש המשיב לצרף את צו העיקול להודעה. בהתאם להחלטתי זו, הגיש המשיב הודעה ממנה עולה כי ביום 12.6.2017 הוטל עיקול על חשבון בנק שברשות המבקש (להלן: חשבון הבנק); וכי נכון למועד הגשת ההודעה, ביום 22.10.2017, נתפסו 1,460 ש"ח מחשבון זה. כמו כן, בבקשה מפורטים העיקולים שהוטלו על נכסי צד ג'; כמו גם פרטי הרכב ונכס המקרקעין שעוקלו כאמור (להלן: ההודעה).

6. נראה כי סיווגה המתאים של הבקשה דנן הינו כבקשה לסעד זמני בערעור. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל באופן חלקי כמפורט להלן. כידוע, בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ולפיכך, ככלל, אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להביא לעיכוב ביצוע פסק הדין נושא הערעור (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בצירוף תקנה 10(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976). סטייה מכלל זה תתאפשר אך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני, כך שאם סעד זה לא יינתן והערעור יתקבל בסופו של יום – ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך (ע"א 7909/16 סיף מתכות בע"מ נ' הממונה האזורי – אגף המכס ומע"מ באר שבע, פסקה 13 (21.11.2016); ע"א 7696/15 אלדין נ' פקיד שומה חיפה, פסקה 4 (23.12.2015)).

7. אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, סבורני כי בנסיבות העניין מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה במובן זה שהעיקול על חשבון הבנק יוסר עד להכרעה בערעור, תוך שעיקולם של כספים שנתפסו עד להחלטתי דנן יעמוד בעינו. על נכסי המבקש הוטלו עיקולים שונים בגין חובו למשיב ובהם עיקול על רכבו; על נכס המקרקעין; על נכסי צד ג' וכן על חשבון הבנק שברשותו. עיקר טענות המבקש מופנות לעיקול שהוטל על חשבון הבנק ולהשלכותיו על יכולת ניהול משק ביתו וכלכלת משפחתו. אכן, בעיקול חשבון בנק והכספים המצויים בו יש כדי להכביד במידה לא מבוטלת על התנהלותו הכלכלית של המבקש ולהקשות על תשלום הוצאותיו השוטפות (ראו והשוו בר"ם 901/16 רמת טבעון נוף עכו בע"מ נ' עיריית עכו, פסקה 6 (10.3.2016)). לכך יש להוסיף כי אין בפי המשיב טענות לחשש להברחת נכסים מצד המבקש. עוד נציין כי הדיון בערעורו של המבקש קבוע לחודש אפריל 2018, בעוד כ-6 חודשים. בשים לב לפרק זמן זה, כמו גם לתקופה שעשויה לחלוף עד שתתקבל הכרעה בערעור; לסכום הכסף הקטן שתפס המשיב על ידי עיקול חשבון הבנק (מההודעה עולה כי סכום זה נתפס לפני למעלה מחודשיים, ביום 28.7.2017); וכן לכך שבגין החוב למשיב הוטלו עיקולים על נכסים נוספים שבבעלות המבקש – אני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה באופן חלקי כאמור מעלה. אשר על כן, העיקול על חשבון הבנק יוסר עד להכרעה בערעורו של המבקש. יתר העיקולים אליהם מתייחס המבקש בבקשתו יוותרו על כנם וישמשו כבטוחות עבור המשיב.

           המבקש יגיש לרשם בית משפט זה את פרטי חשבון הבנק תוך 7 ימים, ועל בסיסם ייתן הרשם הוראה בדבר הסרת העיקול כאמור לעיל.

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.