החלטה
בפנינו בפני בקשה הנתבעת לסילוק על הסף של התביעה משני טעמים: האחד, חוסר סמכות עניינית (לגבי חלק מרכיבי התביעה) והאחר, התיישנות (לגבי הרכיבים הנותרים).
התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, לבית דין זה סמכות לדון בתביעה, היות והתובעת הינה "אלמנתו, יורשתו וחליפתו של בעלה המנוח שמואל דריימן ז"ל שהיה מנהלה ועובדה של המבקשת במשך שנים רבות". באשר לטענת ההתיישנות: לטענתה, הנתבעת לא העלתה את טענת ההתיישנות ב"הזדמנות הראשונה" (בעת הגשת בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה) ועל כן "הפסידה" את זכותה להעלות טענה זו). בנוסף טענה כי הנתבעת מנועה מלהעלות טענה זו, שכן, כבר במסגרת אותה בקשה לארכה, ביססה הנתבעת את בקשתה בכך שעליה לאתר מסמכים ולבדוק היטב את טענותיה לאור העובדה שמדובר בעניניים שמשנת 2001. לפיכך, כאשר הגישה הנתבעת את כתב הגנתה, יש לראות בה כמי שאיתרה את כל המסמכים הנדרשים ובחנה היטב את טענותיה. עוד נטען כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות, מיום "ההודאה בקיום הזכות" של התובעת מצד הנתבעת, והוא מועד מתן עדותו של רו"ח של הנתבעת, מר צפניה שמיר- עדות שנמסרה במסגרת הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין הצדדים ביום 28.10.08.
לאחר ששקלנו את טיעוני שני הצדדים ובחנו את כתבי הטענות והמסמכים השונים בתיק – הגענו לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה לסילוק על הסף משני הטעמים הנקובים בה.
סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן:"החוק"), קובע את סמכותו של בית דין זה. סעיף 24 (א) (1), הרלוונטי לעניינו קובע:
"בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד..."
עיון בכתבי הטענות מעלה כי עסקינן בתביעה הכוללים בה רכיבי התביעה הנובעים מזכויות, המגיעות לכאורה לבעלה המנוח של התובעת, הן במעמדו כ"עובד" והן במעמדו כ"בעל מניות".
הדבר עולה גם מתגובת התובעת לבקשה, בה הגדירה התובעת את השאלות שעומדות במחלוקת בין הצדדים הינן:
האם קיבלה המשיבה סך של 450,000 ₪ מתוך כספי הפיצויים.
האם זכאית המשיבה בנוסף לאמור לסכום חודשי של 11,000 ₪.
בהתאם להוראות החוק – אין לבית הדין סמכות לדון בזכויות הנובעות ממעמדו של המנוח כבעל מניות. לפיכך, כל הסדר שהוסדר, ככל שהוסדר בין הצדדים, במעמדו כבעל מניות (ממנו נשאבת הזכות לכאורה של התשלום החודשי) - אין מקומן להתברר בבית דין זה. יודגש כי התובעת מצידה לא הצביעה על מקור כלשהו ממנו נשאבת זכותה לסכום חודשי הנ"ל, שנובע ממעמדו כעובד. עוד יצויין כי במסגרת התביעה טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל "מענק" – אך אין כל זכות שבדין למענק אותו היא מבקשת, אלא – כזכות חוזית לאור ההסכם אשר הושג בשל היות בעלה בעל מניות. הסכם זה איננו מתחום דיני העבודה.
באשר לשאלה השניה שנותרה במחלוקת בדבר כספי פיצויים: ככל שמדובר בזכות לפיצויים – הריש עצם הזכאות הינה, עקרונית, בסמכות בית הדין לעבודה, אלא שבעניין זה קיימת התיישנות.
כידוע, אין להזדקק לטענת התיישנות שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה.ראה: סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 ; י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 323 .
וכן: רע"א (עליון) 2208/09 רמי יצהר נ' עיזבון המנוח בנימין אברהם ז"ל, טרם פורסם ניתן ביום 26.1.10 והפסיקה המאוזכרת שם: רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (3) 221, 222 (1993); רע"א 8241/08 דרורי נ' משעל (טרם פורסם ניתן ביום 23.2.09).
אלא, שהפסיקה יישמה הוראה זו באופן שיש לראות את "ההזדמנות הראשונה", במועד בו ניתנה לנתבע האפשרות לטעון לגופם של דברים כנגד טענות שהועלו בכתב התביעה.
לפיכך, נדחית טענתה של התובעת, לפיה יש לראות בהגשת בקשה להארכת מועד לכתב הגנה כ"הזדמנות הראשונה". לנתבעת ניתנה זכות אמיתית לטעון לגופם של דברים בעניינו, רק עם הגשת כתב ההגנה ואכן במסגרתו הועלתה טענת ההתיישנות, לאור העובדה שכספי הפיצויים שוחררו עוד בשנת 2001 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2010.
למעלה מן הצורך יצויין כי גם לא מצאנו כל ממש גם בשאר טענותיה של התובעת לכך שאין לקבל את טענת ההתיישנות, וכי אין בעדותו של רואה החשבון בהליכים שקויימו כדי לשנות לעניין זה. מדובר בעילת תביעה משנת 2001, וככל שהתובעת הייתה זכאית לקבל פיצויים מכוח היותה אלמנתו של עובד שנפטר (אף שמדובר בעובד חברה שהוא בעל מניות בה) – התיישנה תביעתה זו בחלוף 7 שנים.
לאור כל האמור – התביעה מסולקת על הסף באופן שלגבי כספי הפיצויים מתחום דיני העבודה, תביעת התובעת התיישנה, ואילו באשר לרכיבים האחרים, בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בהם.
הנתבעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ₪.
ניתנה היום, ו' אדר א תשע"א, 10 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.