ציונית נ' עירית עכו

נוכחים:

המערער בעצמו

ב"כ המשיבה: עו"ד גב' מאיה גלבוע

פרוטוקול

המערער:

עוד בדיון הראשון שהתקיים השופט ביקש מהעירייה שיביאו הוכחה לכך שטעיתי ולמעשה הודיתי בישיבה הראשונה על מהות העבירה. העירייה, במקום להביא הוכחה, הם הביאו את העד. הם היו צריכים להביא בכתב, אך הם הביאו בדיעבד את העד, את זה טענתי בישיבה הראשונה, בשביל מה הסחבת הזאת? למה לא להביא את מה שבית המשפט ביקש מהם? אני לא הכחשתי שחניתי שם ובית המשפט ביקש להביא הוכחה בכתב. העניין הוא שאם היה בבית המשפט הייתה טוענת שאין הוכחה כזו, אז זה היה נגמר וזה נמשך עוד משפט ועוד משפט וסתם סחבת וגררו אותי ובסוף מה שהיה בישיבה הראשונה זה אותם טענות.

עוד בישיבה הראשונה שהיתה השופט עשה פסק זמן לברר את הטענות שטענתי, עשינו הפסקה והיא חזרה עם התשובה לראשונה, היתה הקראה ובירור, אני חיכיתי בסוף היום עד שכל הנאשמים סיימו ואז חזרנו בחזרה לתיק שלי והוא ביקש ממנה להביא את ההוכחה הזאת. בישיבה הראשונה במקום להביא את ההוכחה, היא הביאה את הפקח מה שהודיתי בישיבה הראשונה, סתם נגררתי ונגרם לי הרבה נזק.

כל הניהול הזה נעשה דרך עו"ד ושילמתי כספים, הוא לא ייצג אותי כי ביקש הרבה כסף.

פסק דין

לאחר שניתחתי את טענות המערער בכתב הערעור ובטיעונים בע"פ הנני סבור כי דין הערעור להידחות.

למעשה מטיעוני המערער עולה כי המניע להגשת הערעור הוא בקשתו לפסיקת הוצאות וכנראה עקב ייעוץ משפטי שקיבל , הוא סבור שזיכוי מחמת הספק ימנע ממנו לקבל את אותן הוצאות.

חשוב להדגיש כי הבקשה לפסיקת הוצאות הוצגה כבר בפני בית המשפט קמא אשר דחה אותה כמפורט בפרוטוקול הדיון.

בראש ובראשונה אדגיש כי בהתאם להלכה של בית המשפט העליון כפי שלמשל נקבע בע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל , פסק דין מיום 4/1/2010 שניתן על ידי כב' השופט רובינשטיין "שיקול הדעת באשר לפיצוי נאשם שזוכה מסור ככלל לערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדויות וזיכתה את הנאשם , התערבותה של ערכאת הערעור תעשה איפוא רק במקרים חריגים כאשר הוברר טעם מיוחד המצדיק זאת".

עיון בפסק דיון של בית המשפט קמא מראה מהו המניע לזיכוי מחמת הספק להבדיל מזיכוי מלא. בית המשפט קמא מגדיר כי הנאשם באותו הליך והמערער בפניי, חנה במקום מרוחק מביתו (עמ' 6 שורה 33 לפסק הדין) וכי לאורך כל הדרך טענה המשיבה כי הוסבר לנאשם כי תו הדייר מסויג מבחינת היקפו.

בית המשפט בסופו של יום קבע כי המשיבה לא הציגה ראיות לקיומו של הסבר ולכן החליט לזכות את הנאשם מחמת הספק. במילים אחרות מדובר בזיכוי מחוסר ראיות ועל פי התרשמותו של בית המשפט קמא אין זה המקרה לפסיקת הוצאות.

לא מצאתי כי נפל פגם בקביעה זו ואיני סבור כי יש לראות במקרה זה מקרה חריג המצדיק שינוי פסק דינו של בית המשפט קמא.

למעלה מן הצורך אוסיף כי סעיף 80 לחוק העונשין אשר מהווה את הבסיס המשפטי לפסיקת ההוצאות הינו סעיף שמוחל במקרים מיוחדים והבסיס לפסיקת ההוצאות צריך להיות במקרים של מאסר/מעצר או שנגרמות הוצאות הגנה ואין המקרה שבפניי מתאים למקרה זה.

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את הערעור.

ניתן והודע היום כ"ח ניסן תש"ע, 12/04/2010 במעמד הנוכחים.

אברהם אליקים, שופט

הוקלד על ידי: אסתר אברמוביץ