א. לפני בית הדין מונח ערעורה של האם על החלטת בית הדין האזורי שקבעה "בדבר עקרוני ומהותי כזרם החינוך של הקטינים אמורה להיות הסכמה בין הצדדים".
משכך לא נתן בית הדין לאם סמכויות בלעדיות בעניין חינוך, וכתוצאה מכך לא אישר לה לרשום את שלושת ילדי הצדדים [בגילאים: שתים־עשרה וחצי, אחת־עשרה ושש] ללימודים בחינוך הממלכתי בניגוד למקום הלימודים שבו היו עד עתה, בזרם הממלכתי־דתי. בית הדין בהחלטתו קרא לאם "להפעיל את סמכותה ההורית בעיצוב תודעתם הדתית ולשכנע אותם בחשיבות של חינוך בזרם הדתי" בעיקר לאור הצהרתה שהיא שומרת שבת ומפני שרישום כמבוקש בבקשתה ודאי שישפיע על נושא זה.
בית הדין האזורי אף המליץ בסוף החלטתו על דרכים לעיצוב תודעתם הדתית של הילדים במקום מגוריהם החדש לאור רצונה המוצהר של האם, שלטענתה אין היא יכולה לממשו בניגוד לרצון הילדים.
עיון בהחלטת בית הדין מראה שבית הדין לא הורה לאם קטגורית לרשום את הילדים ללימוד במוסדות השייכים לזרם הממלכתי־דתי, אלא שבית הדין לא נענה לבקשתה לתת לה זכות בלעדית בקביעת זרם החינוך שבו ילמדו הילדים ועל פי רצונה העכשווי לרושמם בזרם החינוך הממלכתי.
בקשת האם הוגשה לבית הדין קמא בח' בתמוז תש"ף – 30.6.20, המועד שבו הסתיימה שנת הלימודים הקודמת והתחילה החופשה הגדולה. האב התנגד לבקשתה בטענה שהאם מנסה לשנות את זרם החינוך שבו ילמדו הילדים, שלא כפי שהיה נהוג במשפחה בשנים האחרונות. בנסיבות אלו ניתנה החלטת בית הדין על פי כתבי הטענות של הצדדים ללא קיום דיון לגופו וללא קבלת חוות דעת מקצועית בנושא. החלטת בית הדין הייתה שאין לשנות המצב העכשווי ללא הסכמת שני הצדדים.
האם הגישה את ערעורה. בית דיננו קיים דיון בערעורה במהלך הפגרה ושמע דברי הצדדים, עלינו לתת הכרעתנו עתה, מכיוון שמועד שנת הלימודים קרב, ואין אפשרות מעשית לבדוק בדיקה מעמיקה של נושא זה בסד הזמנים הקצר שבפנינו.
לצורך מתן החלטתנו חובתנו לסקור את התנהלותם של הצדדים בעבר – מערכת היחסים שבין הצדדים, התנהלותם היום־יומית, טיעוניהם ובעיקר אמינות טיעוניהם – כדי לתת החלטה מושכלת.
הצדדים נישאו בשנת 2006, מנישואים אלו נולדו שלושה ילדים שגילאיהם כאמור לעיל. הצדדים גרו אחרי נישואיהם במשך כעשר שנים ב[א']. בשנת 2015 הגיש האיש – האב תביעת גירושין בבית הדין האזורי בנתניה. בכתב תביעתו העלה חשדות על בגידת האישה בו וציין שהילדים לומדים בזרם החינוך הממלכתי אך הוא מבקש לפסוק שהילדים יחונכו בחינוך הממלכתי־דתי. הבקשה נכתבה ללא נימוקים. אחרי הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכם שלום בית ולפיו: הצדדים ילכו לטיפול אישי וטיפול זוגי; הילדים יישלחו ללימודים בבית ספר ממלכתי־דתי; האיש מתחייב להימנע מכעס, צעקות, קללות והאשמות בבגידה וכו'; הצדדים יעברו להתגורר בצפון. בהסכם זה לא הוזכר דבר לגבי אורח החיים שבו התנהל ויתנהל הבית. התיק נסגר בהסכמת הצדדים לאחר שהודיעו על חזרה לשלום בית.
הצדדים עברו להתגורר במושב [ב'] במקום שבו גרים הורי האישה, ובנו שם את ביתם. הסכסוך והטענות שהיו בעת שגרו ב[א'] לא פסקו. בין הצדדים קיים סכסוך בעצימות גבוהה: האישה, האם, האשימה את האיש, האב, באלימות ובקנאות אובססיבית כלפיה הכוללת מעקבים מסוגים שונים; הוא האשים אותה באלימות כלפיו וכלפי הילדים; שני הצדדים האשימו איש את רעהו בחקירת הילדים על התנהלות ההורה השני, דבר שגרם נזק לילדים. במציאות זו הומלץ שלא לקיים הסדרי שהות חופשיים ואף לא הסדרי שהות בליווי קרובי האב, הסדרי השהות נקבעו במשך זמן רב במרכז הקשר, לאור החשש של פגיעה נפשית של האב בילדים עקב קנאותו האובססיבית לאם וחוסר יכולתו לשלוט בדיבוריו ובמעשיו. ביום כ"ג בטבת תשע"ח (10.1.18) ניתן צו הגנה בהסכמה המונע מהאב להיכנס לבית הצדדים, בהמשך לצו ההרחקה נקבע אופן הקשר בין האב לילדיו.
בתסקיר המשך מתוארים המפגשים בין האב לילדים במרכז הקשר. מפגשים המעידים על קשר טוב ואהבה גדולה בין האב לילדיו ובין הילדים לאב. יש לציין שהסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך ששותפים בו גם קרובי המשפחה – אחות האב מצד אחד ואבי האם ואחיותיה מצד שני. מלבד זאת קיים סכסוך כספי בין האיש לאבי האישה שבמסגרתו הוצאו צווי הגנה כנגד האיש לאחר שזרק אננס על בית הורי האישה, אך אין כאן המקום להיכנס לפרטי הדברים.
לשכת הרווחה מעורבת בפרטי הסכסוכים בין הצדדים, הוצאו כמה תסקירים וניתנו המלצות מעת לעת, על פי תהפוכות הסכסוך ולבקשת בית הדין. יש לציין שבדוח העובדת הסוציאלית המקיף הראשון נכתב "המשפחה מנהלת אורח חיים מסורתי, הילדים מתחנכים בזרם חינוך ממלכתי־דתי".
ב. ביום ד' באדר תשע"ח (19.2.18) הגיש האיש – האב תביעה לגירושין שאליה כרך את ענייני משמורת הילדים והרכוש. בתחילת כתב תביעתו כתב האיש שסמוך לנישואי הצדדים התקרב לדת והחל לשמור שבת ומצוות. בכתב תביעתו העלה גם טענות על בגידתה של האישה – האם (שנטענו גם בתביעת הגירושין הראשונה). עוד העלה טענות על אלימות האם כלפי הילדים, לפיכך ביקש שמשמורת הילדים תהיה אצלו (בניגוד לכתב התביעה הראשון שבו כתב שהמשמורת תהיה אצל האם "כי אימא זה אימא"). אופי החינוך לא הוזכר כלל בכתב התביעה. הצדדים התגרשו ביום במרחשוון תש"ף (6.11.19) אחרי שבית הדין חייב את הבעל לגרש את האישה ואף הטיל עליו צווי הגבלה לצורך קיום הצו. האב מתגורר כיום בבית 'חברתו' ב[ג'].
כאמור הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך בעצימות גבוהה. הסדרי השהות בין האב לילדים לא מתקיימים באופן קבוע, האם הגישה בקשות לבית הדין לחייב את האב בגין ביטול המפגשים, וניתנו החלטות בית הדין המורות לכאורה שהאב לא נוהג כשורה. החל ממרץ 20, האב לא נפגש עם הילדים כלל. לדבריו הדבר נוצר בשל משבר הקורונה, חוסר יכולתו להביא הילדים לבית אימו המבוגרת וסירובם להגיע לקיום הסדרי השהות בבית חברתו. אין ספק שהאב לא מקיים את חובותיו ההוריות לילדיו, בית הדין תמה איך אב האוהב את ילדיו נמנע מלהיפגש עימם כחמישה חודשים, כשגם לפני כן לא עמד בקיום הסדרי השהות. דבר זה גורם להתחלת מצב של ניכור הורי בין האב לילדיו המתלוננים שהאב לא מקיים עימם הסדרי שהות, מבטיח להגיע ואינו מגיע. אין ספק שלאב חלק לא מבוטל ביצירת המצב שנוצר בינו לילדיו, מצב שנוצר למרות תיאור יחסי האהבה והקרבה בינו לילדים בתסקירי לשכת הרווחה. עם זאת אין אנו יכולים לשלול שגם לאם חלק בניכור ההורי, אחרי שהאב הכין תשתית ליצירת הניכור, נושא זה לא נבדק על ידינו ואין הוא עניינו של פסק דין זה, אם כי אין אנו יכולים לשלול שיחסם של הילדים לשמירת מצוות נובע מהתייחסות האב אליהם.
אין ספק שאין שום שיח ושיג בין הצדדים, בהעדר שיח שכזה פנתה האם לבית הדין בבקשה להעניק לה סמכות לקביעת המוסד החינוכי בו ילמדו הילדים, האב בתגובתו מתנגד לשינוי הזרם החינוכי כאמור לעיל. אין ספק שהדרך הסבירה והיחידה לפתרון סכסוך שכזה היא באמצעות קיום דיון ושמיעת הצדדים, ובאין הסכמה על ידי מתן חוות דעת מקצועית שתבחן את טובתם. דבר זה מצריך זמן. הדבר לא יכול להיעשות על ידי הגשת בקשה בתום שנת הלימודים. ויום לפני מעבר האם עם הילדים מ[ב'] חזרה ל[א'].
בין כך ובין כך חובתנו להבהיר שאף שעניין החינוך לא נכלל בהסכם הגירושין שבין הצדדים, שהרי לא נחתם ביניהם הסכם כלל, ובית הדין מצוי בשלבי הכרעה שונים בכל העניינים שביניהם. ואף שעל פי פסיקת בית המשפט ענייני חינוך לא כלול בהכרח בעניין המשמורת. מכיוון שהאם פנתה לבית הדין וביקשה ממנו שידון בעניין החינוך ויעניק לה סמכות בלעדית בעניינים אלו, והאב הגיש את תגובתו המתנגדת למתן סמכות בלבדית לאם בעניינים אלו – שני הצדדים בבקשותיהם ובתגובותיהם הקנו לבית הדין את הסמכות לדון בענייני החינוך על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. ומכאן נובעת סמכותו וחובתו של בית הדין להכריע בענייני החינוך.
ג. על פי דברי האם בכתבי טענותיה, המעבר חזרה ל[א'] היה בהסכמתו של האב, הדבר לא הוכחש בדבריו. כמו כן בנסיבות העניין מסתבר שאף ללא הסכמה פרטנית, האב היה מסכים למעבר זה, שהרי מקום מגוריהם של הילדים הינו סמוך יותר למקום מגוריו כיום, הילדים עברו לגור במקום שבו גרו בעבר, לבעל אין דבר ועניין עם היישוב [ב'], שהרי המעבר ליישוב זה היה במסגרת הסכם שלום הבית בין הצדדים כדי לגור בצפון בסמוך להורי האישה המתגוררים במקום. בשל סכסוכו עם משפחת האם, האב מנוע מלהיכנס ליישוב זה, ומשאין הוא מתגורר במקום ברור שאין לו עניין במגורי ילדיו במקום. מלבד הנ"ל לאחר שהצדדים התגרשו זכותה של האישה לגור היכן שתחפוץ, ומשכך ברור שהילדים יהיו עימה, ואין חולק בדבר במקום שזכויות האב לא נפגעות, וכאן ודאי שזכויותיו לא נפגעו.
עם זאת ברור שהמעבר לא נעשה בהחלטה רגעית, עקירת משפחה צריכה תכנון והכנה, ואכן האב בכתב תגובתו לערעור טען שהמערערת יודעת כבר מספר חודשים על המעבר, ומדוע הגישה את בקשתה רק ברגע האחרון. דא עקא, מסתבר שגם האב ידע על דבר זה, וגם הוא לא פעל בעניין זה של המוסד החינוכי בו ילמדו הילדים, והרי מסתבר שגם ב[א'] ישנם בתי ספר ממלכתיים־דתיים, וצריכה להינתן החלטה בנושא זה. ומדוע הוא מלין רק על האם ולא על עצמו אם, כדבריו, נושא החינוך חשוב לו.
כאמור לעיל, אין חולק שבעת שהצדדים התגוררו ב[א'] עד שנת 2016 למדו הילדים בחינוך הממלכתי. המעבר לחינוך ממלכתי־דתי נעשה בעקבות הסכם שלום הבית, כלל לא ברור שהיו חילוקי דעות בין האב לאם בנושא זה, אף שזו הייתה בקשת האב בכתב התביעה הראשון לגירושין. על כל פנים אין לפנינו גילוי דעת שהייתה התנגדות של האם לדבר. אך על אף שהילדים למדו במוסדות ממלכתי־דתי בתסקיר לשכת הרווחה נכתב שאורח החיים בבית הוא מסורתי, מסורתי ולא דתי, ההגדרה מסורתי היא הגדרה כללית ולא ברור מה כוללת מסורתיות זו. האם יש בה שמירת הדת, חיבת הדת או דברים אחרים.