קורצטג נ' עירית קרית גת

החלטה

ההליך

לפני בקשה לביטול צו הריסה מנהלי מחד גיסא, ובקשה להארכת תוקפו מאידך גיסא.

אין מחלוקת כי המבקשת את ביטול צו ההריסה (להלן: המבקשת) בנתה, ללא כל היתר שבדין, מבנה ליד ביתה. המדובר במבנה בשטח של כ- 33 מ"ר, אשר לו דלת הפונה אל המדרכה הציבורית, ומדרגות שנבנו על המדרכה לאפשר גישה אל הדלת.

ביום 23.12.09 חתם ראש העיר על צו הריסה מנהלי.

ביום 28.1.10, נוכח בקשת המבקשת, הוחלט על התלייה זמנית של צו ההריסה.

ביום 2.2.10 הגישה העירייה את תגובתה לבקשה זו, יחד עם בקשה להארכת תוקפו של הצו, נוכח עיכוב בהליך "נוהל הצעות מחיר" אותה חייבת העירייה לקיים, על מנת לבצע את ההריסה בפועל.

הדיון התקיים ביום 4.2.10. נחקרו מצהירים מטעם שני הצדדים. התברר כי יש מחלוקת עובדתית ומשפטית מעורבת. זאת, בעיקר ביחס להגדרת הסיום של בניית המבנה ומועד הסיום הזה. אולם, המבקשת טוענת לקיומם של פגמים נוספים בצו ההריסה, אשר יש בהם, לדעתה, כדי להביא לבטלותו.

פגמים פורמאליים

הטענה הראשונה היא לגבי טעות בכתובת, כי צו ההריסה התייחס למבנה בגוש 1499, חלקה 24. זאת, בעוד המבנה שבנתה המבקשת נמצא בחלקה 124.

לאחר עיון בצו ובנספחיו, הם תצהיר המהנדס והתרשים, נראה בעליל כי אין מדובר אלא בטעות סופר, בה נשמטה ספרה, וכך נרשם "24" במקום "124". טעות זו אמנם קיימת גם בתצהיר המהנדס. אולם, בתשריט שצורף מסומן בבירור כי מדובר בחלקה 124. אין מחלוקת כי הצילומים שצורפו הם של המבנה בחלקתה של המבקשת. המבקשת עצמה מודה כי היא בנתה את המבנה.

המסקנה היא, אפוא, שלמרות טעות הסופר, אין ספק מוחשי לגבי המבנה שעליו חל הצו. אין מדובר בספר תורה אשר בו כל שגיאה פוסלת. המדובר בצו אופרטיבי, שנועד לביצוע על ידי בני אדם. שני הצדדים יודעים היטב במה מדובר. לפיכך, אין בפגם הטכני כדי לפסול. (ראו רע"פ 1198/07 ב.א.מ. פיתוח ושירותים בע"מ נ' מדינת ישראל (מיום 19.3.07) וכן את פסק דינו המקיף של כבוד השופט ערן קוטון מבית משפט השלום בחיפה (פ 3460/06 מדינת ישראל נ' מלכה (מיום 13.3.08) והפסיקה המובאת שם).

טענה נוספת היא שלא קוימה חובת ההיוועצות, ולראייה עצם מתן הצו שהוא לדעת ב"כ המבקשת שגוי מבחינה משפטית, שלא ייתכן שניתנה לאחר התייעצות. לאחר הופעת הנציגה של הייעוץ המשפטי של העירייה בבית המשפט להגן על הצו, יש להסיק כי מסקנתו של ב"כ המבקשת בעניין זה הייתה חפוזה.

טענה טכנית שלישית היא כי אין אינדיקציה להדבקת הצו כדין על המבנה. דא עקא שמפקח הבנייה הצהיר כי מסר את הצו פיזית למבקשת. הוא לא נחקר על טענה זו, היא עצמה לא סתרה את טענתו בתצהירה, ולא טענה כי הצו לא הומצא.

לאחר שההמצאה בוצעה באופן ישיר, בודאי שאין ממש בטרוניה בגין אי הדבקת הצו על המבנה. אכן, מנוסח החוק עולה כי צו הריסה מנהלי הוא צו ל"חפצא" (in rem) ולא צו ל"גברא" (in personam) כמו צו הפסקה שיפוטי. לפיכך, ה"המצאה" היא למבנה ולא למבצע הבנייה. אולם, בדיעבד, משאין ספק כי כל המעוניין בדבר יודע אודות הצו, אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, ואין זה מהווה עילה לבטלות (ראו ע"פ (ירושלים) 9460/05 מסלוחי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה (מיום 26.10.05)).

טענה מהותית – מדובר במעשה עשוי

הטענה היותר מוחשית של המבקשת היא כי צו ההריסה לא נועד לשם מניעת עובדה מוגמרת, כי בניית המבנה הסתיימה בתקופה העולה על 60 יום לפי הגשת התצהיר שבבסיס הצו והמבנה אף היה מאוכלס תקופה של למעלה מ- 30 יום בטרם ניתן אותו תצהיר.

אפתח ואציין כי אין מחלוקת שהמדרגות היורדות מהמבנה אל המדרכה לא הושלמו בעת מתן התצהיר. עדיין היו כלי עבודה ושאריות בסביבה, והמעקה, שנבנה מאוחר יותר, טרם נבנה באותה עת, כעולה מהתמונות.

גרסת המבקשת היא כי המבנה העיקרי למעשה הושלם זמן משמעותי קודם לכן. בתצהירה היא אינה מפרטת תאריכים, אפילו לא משוערים. כל שהיא אומרת הוא שהבנייה הושלמה "למעלה מ- 60 יום" או "חודשיים" לפני התצהיר. לעניין האכלוס היא טוענת כי היא קיבלה במקום לקוחות "הרבה קודם לשלושים יום קודם למסירת תצהיר המהנדס".

לתצהיר משפטי זה הוסיפה המבקשת קצת "בשר" עובדתי בחקירתה הנגדית. היא טענה כי "המבנה אוכלס חודש לפני שהתייצבתם" והעבודה "הסתיימה שלשה ארבעה חודשים לפני(,) חוץ מהמדרגות והמעקה".