1. בקשה למתן צו למסירת חזקה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "
הפקודה"). המבקשת 1, עירית תל-אביב-יפו (להלן:
"העיריה"), וכן המבקשת 2, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו (להלן:
"הוועדה") מבקשות להורות למשיבים, למסור את החזקה בשטח של כ- 560 מ"ר, המהווה חלק מחלקה 276 (חלקות היסטוריות 44 ו-45) בגוש 6615, והמסומן בתשריט שצורף כנספח א' לבקשה.
2. השטח נשוא הבקשה הופקע מן המבקשים, המחזיקים בו, בתכנית מתאר מקומית מספר 1448, שדבר אישורה פורסם בשנת 1974 בילקוט הפרסומים 2054, התשל"ה, עמ' 189 (להלן: "
השטח המופקע"). תכנית זו לא צורפה, משום מה, לבקשה שהגישו המבקשות, אך היא צורפה לתצהיר המשיבה (נספח ו'1). מטרת התכנית היא ייעוד השטח לאזור חקלאי, לדרך ולמגרש עבור בריכות מים. לגבי הדרך שבתכנית, אשר סלילתה מחייבת הפקעת חלק מן השטח שמחזיקים המשיבים, נקבע בסעיף 6:
"השטח המיועד לדרך יירשם ע"ש עירית ת"א-יפו". בסעיף 7 לתכנית נקבע כי היא תבוצע תוך 3 שנים מיום אישורה. בעת אישור התכנית היה אביה של המשיבה בעל הזכויות בשטח המופקע, ולדברי המשיבה הוא לא הגיש התנגדות לתכנית משום שלא קיבל הודעה על ההפקעה הכלולה בה (עמ' 14). טענה זו נכללה בתצהיר המשיבה.
3. תב"ע 1448 לא בוצעה עד עצם היום הזה, ככל שהדברים מתייחסים לסלילת הדרך. הליכי ההפקעה של השטח המופקע, שבחזקת המשיבים, החלו רק בשנת 2003. בתוקף סמכותה לפי סעיפים 189 ו- 190 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן:
"חוק התכנון והבניה"), פרסמה הוועדה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, וזאת בי.פ. 5152 מיום 29.1.03 עמ' 1334, בדבר הפקעת 463 מ"ר מתוך השטח המופקע. ביום 27.9.04 פורסמה הודעה דומה בי.פ. 5331 עמ' 57, בדבר הפקעת 97 מ"ר נוספים מתוך השטח המופקע (ההודעות צורפו כנספח ג' לבקשה). הערה על הודעות אלה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין (נספח ב' לבקשה). בהודעות אלה נאמר כי הקרקע המופקעת "
דרושה לעירית תל-אביב-יפו (להלן - העיריה) לחלוטין לצרכי ציבור וכי העיריה מוכנה לישא וליתן בדבר רכישת הקרקע האמורה", וכי בעלי הזכויות בקרקע מוזמנים להגיש את דרישתם לפיצוי. כמו כן נאמר בהודעות כי:
"כן נמסרת בזה הודעה כי העיריה מתכוונת לקנות מייד חזקה בקרקע האמורה, מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצרכי ציבור שלמענם היא עומדת לרכשה, והוועדה מורה בזה שכל אדם המחזיק בקרקע האמורה ימסור מייד את החזקה בה".
בעקבות פרסום הודעות אלה נשלחו גם הודעות אל המשיבה (ביום 17.2.03 וביום 20.10.04), בהן הופנתה תשומת לבה אל פרסום ההודעות הנ"ל. בהודעות נאמר כי השטח הופקע
"לצורך הרחבת חלק מדרך משה סנה צפונית לרחוב ענתות".
4. תחילת הליכי ההפקעה על פי תב"ע 1448 באה בעקבות אישור הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל-אביב מיום 3.12.02 (מוצג מש/1), בה נאמר בחלק המתייחס לשטח המופקע:
"לפי הוראות תכנית 1488 המאושרת, נקבע כי השטח הציבורי נשוא הבקשה יירשם ע"ש העיריה, אולם לא נקבע כי הדבר ייעשה בדרך של הפקעה. לפיכך למען הסר ספק ובשים לב לצורך בהפקעת הקרקע ממליצה הוועדה לקבל את הבקשה ולאשר את ההפקעה".
5. לטובת המשיבה (להלן:
"המשיבה") רשומה הערת אזהרה על המקרקעין הכוללים את השטח המופקע (
נספח ב' להמרצת הפתיחה). אך כיוון שהמשיבה הצהירה כי הזכויות בשטח הן שלה ושל בעלה מכח "הלכת השיתוף", צורף אף המשיב 2 לבקשה, שהוגשה מלכתחילה כנגד המשיבה בלבד.
6. אביה של המשיבה, ד"ר פנחס בן-תורי ז"ל, קיבל בשנת 1950 חזקה על שטח של 5,465 מ"ר (להלן:
"הקרקע"), אשר כולל את השטח המופקע (
נספח א' לתצהיר המשיבה). בשנת 1952 בנה האב את ביתו על הקרקע (להלן:
"הבית"), וזאת על-פי הסכם חכירה עם הקרן הקיימת לישראל, ועל-פי רישיון בניה שקיבל. הבית נמצא ברחוב משה סנה 60, תל-אביב-יפו (שהיה ידוע בעבר כדרך הרצליה 144), בקטע שבין צומת "הפיל" לצומת "הכפר הירוק".
7. ביום 01.03.73 התפרסמה הודעה בדבר הפקעה של כ- 200 מ"ר מהקרקע שחכר האב (
נספח ב' לתצהיר המשיבה). ההפקעה בוצעה בפועל לשם הרחבת דרך הרצליה, הידועה כיום כרחוב משה סנה.
8. בשנת 1975 נפטר אביה של המשיבה, והיא ירשה את זכויותיו בקרקע, ועברה להתגורר בבית יחד עם בעלה (המשיב), והשניים החלו לעבד את הקרקע.
9. מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "
המנהל") הגיש בשנת 1979 תביעת פינוי כנגד המשיבה (ת.א. 23408/79 בבית משפט השלום בתל-אביב). במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 23.01.83 (להלן: "
הסכם הפשרה" -
נספח ג' לתצהיר המשיבה). הסכם הפשרה מסדיר את זכויות המשיבה בקרקע ובבית. על-פי הסכם הפשרה הוחכר למשיבה שטח של 1,000 מ"ר שמסביב לבית (מוגדר בהסכם הפשרה כ"שטח א'"), בחוזה חכירה לדורות עירוני, וזאת לתקופה שמיום 01.04.50 ולמשך 49 שנה, עם אפשרות הארכה, כאשר זכות חכירה זו אינה מתבטלת עם שינוי הייעוד בקרקע, ואף עוברת בירושה. באשר לשאר הקרקע בשטח של 4,465 מ"ר (מוגדר בהסכם הפשרה כ"שטח ב'"), הוסכם כי יחתם בגינו חוזה חכירה עונתי שיתחדש כל שלוש שנים, וזאת כל עוד לא ישונה ייעוד השטח מקרקע חקלאית לבניה. השטח המופקע נשוא בקשה זו נכלל במסגרת השטח המוגדר בהסכם הפשרה כשטח ב', קרי: השטח החקלאי. המשיבים אכן משתמשים בו לצורך גידולים שונים.
ב"כ המבקשות טוען בסיכומיו כי המשיבים אינם מחזיקים כיום בקרקע המופקעת כדין, ואף חקר את המשיבה בענין זה. אך שאלת הזכויות של המשיבים בקרקע לא תוכל להתברר במסגרת הליך לפי סעיף 8 לפקודה, כאשר הבעלים של השטח (הקרן הקיימת לישראל, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל) אינם צד להליך. המבקשות לא טענו בבקשה כי למשיבים אין זכויות בשטח המופקע, וטענה שכזו גם לא הוכחה על ידם. המבקשות ציינו את נכונותם לדון עם המשיבים בתשלום פיצוי (סעיפים 7-8 לבקשה). המשיבה אמנם הודתה בעדותה כי הסכם החכירה לגבי השטח החקלאי, אשר כולל את השטח המופקע, לא הוארך בשנים האחרונות, משום שהמשיבים דרשו לחדשו עם הפקעה של 800 מ"ר ( עמ' 12-13). אך היא טענה כי המשיבים יושבים בשטח מכח הסכם הפשרה, אשר קובע בסעיף 4(ג) כי חוזה החכירה החקלאי יוארך מידי 3 שנים, כל עוד לא ינתן תוקף לתב"ע לפיה ישונה הייעוד מחקלאות לבניה; תכנית שכזו לא הוצגה בפני בית המשפט (עמ' 13). לאור כל אלה אין לקבל את טענת המבקשות בדבר העדר זכויות של המשיבים בשטח המופקע, ככל שהדבר נוגע להליך זה.
10. לאחר שנחתם הסכם הפשרה בין הצדדים הוחל בהכנת תב"ע תא/במ-10-2069 ג', אשר משנה את ייעוד השטח מקרקע חקלאית לקרקע לבניה ולמגורים (להלן:
"תכנית המשתלה"). לטענת המשיבים תוכנית המשתלה חלה במקורה על אותם שטחים נשוא תב"ע 1488. אך בשלב כלשהו של הדברים, כפי שעולה מטענות המשיבים, הוצא שטח הקרקע של המשיבים מ"תכנית המשתלה", וההתנגדות שהגישו לוועדה המחוזית בעניין זה נדחתה בשנת 1992. הוועדה המחוזית הורתה לוועדה המקומית להגיש תכנית נפרדת נקודתית לשטח של המשיבים, כדי להשלים רצף תכנוני ואורבני (נספח ד' לתצהיר המשיבה). דבר זה לא נעשה עד היום.
מכאן עולה כי אין בסיס לטענת המשיבים שתכנית "המשתלה" החליפה את תב"ע 1448, לפחות ככל שהדברים מתייחסים לשטח שבחזקת המשיבים. הוועדה המחוזית אישרה את הפקעת שטח המשיבים על פי תב"ע 1488 בשנת 2002 (ראה סעיף 3 לעיל), וגם מכאן ניתן להסיק שהתכנית הישנה בתוקף ככל שהיא נוגעת לשטח המופקע. גם בהחלטת הועדה המקומית להפקיע את השטח לצורך סלילת דרך, צויין כי הדבר נעשה מכח תכנית 1488, למרות שבכותרת להחלטה נרשם:
"הפקעת חלק מחלקה 266 בגוש 6615 - צומת הפיל" (נספח ו'2 לתצהיר המשיבה). "צומת הפיל" כרוך בתוכנית מאוחרת ל"תכנית המשתלה", כפי שיבואר להלן.
11. בעקבות קבלת הודעות ההפקעה בשנת 2002, העלתה המשיבה את טענותיה במכתבה מיום 31.3.03 (נספח ה'1 לתצהירה). היא טענה כי תב"ע 1488 פקעה לאחר שלא בוצעה בתוך 3 שנים, כפי שנקבע בה; כי תב"ע 1488 הוחלפה על ידי "תכנית המשתלה"; וכי ההפקעה איננה קשורה כלל לתב"ע 1488 או ל"תכנית המשתלה", אלא שהיא קשורה לתכנית המוצעת הנוגעת ל"צומת הפיל". המצהיר מטעם העיריה, מר אגמון, לא ידע לומר בעדותו האם תכנית "צומת הפיל" כבר אושרה, אם כי לדעתו היא טרם אושרה (עמ' 10). המשיבה טענה תחילה כי היא אושרה בוועדה המחוזית (עמ' 10), ולאחר מכן טענה כי איננה יודעת אם התכנית אושרה כיוון שידוע לה שמגישים עליה ערר (עמ' 13). תוכנית זו גם לא הוגשה על ידי הצדדים, ולא ברור היחס בינה לבין תוכנית 1488 או "תוכנית המשתלה".
12. למרות שהמשיבים עצמם טענו כי מטרת ההפקעה היא למנוע מהם את הפיצוי המגיע להם על פי תכנית "צומת הפיל", אשר מייעדת את הקרקע למגורים, וכי כוונת המבקשות היא לשלם להם פיצוי לפי תכנית 1488 המייעדת את הקרקע לחקלאות - הרי שהמשיבים עצמם הגישו התנגדות לתכנית "צומת הפיל", והתנגדות זו נדחתה (עמ' 15). יתר על כן: כאשר ב"כ המבקשות הציע למשיבים בעת הדיון, לאור טענתם דלעיל, כי בית המשפט ימנה שמאי אשר יקבע את שיעור הפיצוי המגיע למשיבים, והחישוב ייעשה על פי "תכנית צומת הפיל" - דחו המשיבים הצעה זו (עמ' 11 ו-15). הצעה זו כללה גם התחייבות של המבקשות להעביר את התשתיות שבשטח המופקע לתוך השטח שנותר בידי המשיבים, על חשבון העיריה, וגם הצעה זו נדחתה (עמ' 15). המשיבים שבו וטענו כי הם לא מוכנים למסור חזקה בשטח כל עוד לא תאושר "תכנית צומת הפיל", משום שלטענתם המבקשות יסללו את הכביש רק על-פי תכנית זו, ולא על-פי תוכנית 1488 (עמ' 15).
נאמנים לטענותיהם דלעיל, סירבו המשיבים למסור את החזקה בשטח המופקע. לטענתם הם לא קיבלו כלל תשובה מן העיריה על מכתבם הנ"ל מיום 31.3.03, בו העלו את טענותיהם כנגד ביצוע ההפקעה מכוח תוכנית 1488. המשיבים מצדם לא יזמו הליך משפטי כלשהו בעניין טענתם כנגד תקפות ההפקעה.
13. התצהיר התומך בבקשה הוגש על ידי מר אלי אגמון (להלן:
"אגמון"), מנהל מחלקת מקרקעין באגף הנכסים של העיריה, אשר טוען בתצהירו כי העובדות ידועות לו מתוקף תפקידו זה. בתצהיר נטען כי סלילת הכביש, שלשם ביצועו נדרשת ההפקעה, נמסר לחברת "נתיבי איילון", שהיא חברה ממשלתית-עירונית המטפלת מטעם העיריה במימוש מטרת ההפקעה, ומנהלת מו"מ עם בעלי הזכויות בקרקע שהופקעה. כמו כן נטען בסעיף 6 לתצהיר כי:
"השטח המופקע דרוש בדחיפות לשם ביצוע עבודות תשתית הנדרשות לצורך פיתוח דרכי התנועה באיזור". בעניין זה מרחיב אגמון בסעיף 7 לתצהירו, שם נאמר: