קרץ עו"ד ואח' נ' אופרן שירותים בע"מ

פסק דין

בפני תביעתם של התובעים, אורית ואסף קרץ, כנגד הנתבעת, אופרן שירותים בע"מ, לפיצוי בסך של 7,170 ש"ח, בגין הפרת הסכם להשכרת רכב בשדה התעופה במינכן, גרמניה, שנועדה להתקיים ביום 2.9.2012.

הפיצוי המבוקש מורכב מהרכיבים הנטענים הבאים: פיצוי בסך 670 ₪ - בגין ההפרש בין עלות השכרת רכב בחו"ל לעלות השכרת רכב בארץ; פיצוי בסך 500 ₪ בגין בזבוז זמן, שגרם לשינוי התוכנית ביום הראשון וללינה במקום יקר יותר מהמקום בו תיכננו התובעים ללון; פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין עגמת נפש ופיצויים עונשיים בסך 3,000 ₪.

לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין שהגישו הצדדים, על נספחיהם, בחקירות העדים מטעם הצדדים בפני ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה.

יפים לעניינו הדברים הבאים מתוך לקוח מתוך תק 38961-10-10 (השלום בית שמש) יוסי משה נ' אופרן השכרת רכב, פורסם בפדאו"ר-גוגל

"הנתבעת הפנתה לשורה של פסקי דין בהם נקבע כי גורם שתפקידו מתמצה בתיווך ובהזמנת שירותים מנותני שירותי תיירות, יוצא ידי חובתו בהזמנת שירותים ברמה מתאימה מגורם אחר, ואינו אחראי לתקלות אלה ואחרות אצל נותני השירותים. הנתבעת הפנתה בין היתר לפסקי הדין בת"א 165/88 מחוזי ירושלים, דהן אאידה נגד זאב רפאל; ת"ק 13041/94 תל אביב-יפו, פאר ויסנר נגד קשר רנט א-קאר בע"מ; בר"ע 3278/01 מחוזי ירושלים רענן בר טוביה נגד רג'ואן נסיעות בע"מ; ת"ק 5080-06-08 תל אביב-יפו, יעקב חיים הלפרין נגד אופרן שירותים בע"מ; ת"ק 8109-12-08 תל אביב-יפו, ודרנה אוטרוקר נגד אופרן שירותים בע"מ.

אני מקבלת טענה זו וסבורה כי היא רלוונטית גם לתביעה שבפני. הנתבעת הזמינה עבור התובע רכב בחברת אלאמו, ההזמנה הגיעה ליעדה ולתובע הוצע רכב. הנתבעת אינה אחראית לפרטי המשא ומתן ולהתקשרות בין התובע לבין אלאמו." (ההדגשות שלי – י.ב.).

אין חולק בענייננו, כי הסירוב בו נתקלו התובעים, בעת שהגישו לשדה התעופה במינכן, היה סירובה של חברת יורופקאר גרמניה, וזאת, כך התברר בדיעבד, בשל סכסוך כספי ישן שבינה ובין התובע מס' 2.

הנתבעת, כגורם מתווך, פנתה לחברת ההשכרה בגרמניה, וקיבלה אישור בדמות Prepaid Voucher שהוצג בפני בעת הדיון, ובו פרטיו של התובע מס' 2 (קרי, שמו באותיות באנגלית – Kratz Assaf). במסמך זה, כפי שהעיד נציג הנתבעת בפני, אף מופיע מספר אישור, תחת הרובריקה Confirmation והוא מעיד על קבלת ההזמנה על ידי חברת ההשכרה.

סבורני כי בכך מילאה הנתבעת את חלקה בהסכם שבין הצדדים, שכן פעלה באופן סביר ויצאה ידי חובתה, בכך שהזמינה את השירות שהתבקש ממנה, ואף קיבלה אישור על כך.

ניתן היה לצפות מחברת ההשכרה הגרמנית, כי תבדוק במאגריה, גם אם על פי שמו של התובע מס' 2 בלבד, ותודיע לנתבעת על בעיה אפשרית כלשהי, לספק את השירות אשר הוזמן ו/או תבקש פרטים נוספים.

סבורני כי האפשרות שחברת ההשכרה הגרמנית תסרב לקיים את ההסכם, לאחר שאישרה במפורש את ההשכרה, מראש, ואף את שמו של התובע מס' 2, נמצאת מחוץ לתחום הצפיות הנורמטיבית.

כידוע, "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן ‎MCKEWV. HOLLAND & HANNEN & CUBBITS (SCOTLAND), LTD. (1969) [45] AT 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: LORD REID בפרשת [‎.(HOME OFFICE V. DORSET YACHT CO. LTD. (1970) [46 שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות" (מתוך ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פורסם בפדאו"ר-גוגל).

כפי שטען התובע מס' 2 בעצמו, ואני מקבל את עדותו, אין כל סיבה שיזכור את אותו סכסוך כספי פעוט שהיה בינו ובין חברת ההשכרה לפני שנים רבות, וכך אין גם כל סיבה להניח שעל הנתבעת "לזוכרו" או לנהל רישום של לקוחות "שייתכן שנמצאים הם ברשימה שחורה" של חברת ההשכרה הגרמנית.

האחריות על הפרת הסכם ההשכרה מוטלת, באופן מלא, על חברת ההשכרה הגרמנית, יורופקאר, ולא על הנתבעת.

דומה כי התובעים עירבו בין אחריותה של הנתבעת ואחריות של חברת ההשכרה, עת האשימו, למשל, בסע' 13 לכתב התביעה, את הנתבעת ב"הכפשתם" על ידי העלאת אותו "סיפור ישן" – וזאת כאשר ברור שה"רשימה השחורה" כלל לא נוהלה על ידי הנתבעת.

למעלה מן הצריך אציין כי גם הנזקים הנתבעים בכתב התביעה הינם מופרזים וניכר כי אינם נובעים מן העובדות הקונקרטיות של המקרה.

כך, למשל, עולה מכתב ההגנה ומעדות התובעת מס' 1 בפני, כי בסופו של דבר, פרק הזמן שחלף בין המועד שנקבע בהסכם ההשכרה המקורי ובין המועד שבו עלה בידם של התובעים להשכיר רכב מחברה אחרת, עומד על שעה אחת בלבד.

האם יעלה על הדעת שבשל שעה זו של איחור, נגרמו לתובעים נזקים המסתכמים ב- 7,170 ₪?

האם ניתן או צריך היה לצפות כי נזקים בשיעורים כספיים שכאלה יקרו בשל איחור של שעה במועד אספקתו של רכב?