קשר רנט א קאר בע"מ נ' ביטון

פסק דין

הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, לאחר שמיעת הנהגים המעורבים בתאונה.

בפני שלוש תביעות שאוחדו, כולן נוגעות לאותה תאונת דרכים שאירעה ביום 11/7/10, בה ארעה התנגשות בין שני רכבים – רכב בו נסע מר דקל הלבני ורכב בו נסעה הגב' פיבי ביטון. התאונה ארעה שעה שהגב' ביטון ניסתה לעשות פרסה בכביש דו סטרי, ובשל כך חסמה עם רכבה את המסלול בו נסע מר הלבני, בשל גודל רכבה לא יכלה להשלים הגב' ביטון את הפרסה, היא נאלצה לנסוע לאחור ולהתיישר, או אז ארעה התאונה כאשר מר הלבני חלף במסלול נסיעתו ישר ורכבה של הגב' ביטון סטה למסלולו – הרכבים נפגעו כך שברכבו של מר הלבני נפגעה הפינה השמאלית הקדמית וברכבה של הגב' ביטון הפינה הקדמית ימנית.

תא"מ 36111-01-11 היא תביעת שיבוב של חברת הביטוח שביטחה את רכבו של מר הלבני, כנגד הגב' ביטון, בטענה שהאחריות לתאונה נופלת על הגב' ביטון.

תא"מ 47506-03-11 היא תביעת חברת הביטוח הראל, מבטחת רכבה של הגב' ביטון, כנגד מר הלבני וחברת הביטוח שלו, בטענה שהאחריות לתאונה נופלת על מר הלבני.

תא"מ 21003-02-11 היא תביעה קטנה שהגישה הגב' ביטון כנגד חב' הרץ, בעלת הרכב בו נסע מר הלבני בקשר להפסדים שנגרמו לה בגין אותה תאונה, אשר אוחדה עם שתי התביעות דלעיל.

נהגי הרכבים העידו בפני – מר דקל הלבני, העיד, כי בעת שנסע בכביש דו סטרי בבת ים, סמוך לצומת, רכב מהכיוון הנגדי שניסה לעשות פרסה נכנס לו לנתיב. לטענתו, הוא צפר ובלם ונפגע בפינה השמאלית קדמית. מר הלבני סיפר, כי בשלב הפגיעה הרכב של הגב' ביטון היה בנסיעה, עד המכה הנהגת לא שמה לב בכלל לרכבו, אלא עצרה רק בפגיעה.

הגב' ביטון העידה, כי הייתה במכולת, סיימה את הקניות, נכנסה לרכב והמשיכה ישר, עד לקו המקווקו בכביש, ואז עשתה פרסה. לדבריה, הייתה אמורה לעשות טיפה רוורס כדי להשלים את הפרסה ואז בא הרכב מלפניה ונכנס בה, לא נתן לה לסיים את הפרסה. הגב' ביטון אישרה, כי לא ראתה את הרכב שהגיע עד לשלב התאונה.

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בכל חומר הראיות המונח בפני, אני קובעת, כי עיקר האחריות לתאונה רובצת על הגב' ביטון.

כפי שעלה מגירסתה של הגב' ביטון, היא בחרה לבצע פניית פרסה באמצע כביש דו סטרי, תוך סטיה לנתיב הנגדי, בנסיבות בהן אין ביכולתה להשלים את הפרסה מבלי לנסוע לאחור על מנת להתיישר, דבר שגרם הפרעה נוספת וממושכת יותר לתנועה וזאת חלף אפשרות להמשיך בנסיעה עד לצומת, בה ניתן לבצע פרסה באופן חוקי ובטוח. הגב' ביטון יצרה מצב מסוכן בניגוד לתקנות התעבורה וסטתה לתוך נתיב נסיעת הרכב בכיוון הנגדי. העובדה, שלטענת הגב' ביטון, היה קו הפרדה מקווקו בנתיב נסיעתה במקום בו עשתה את הפרסה, אין משמעו כי פניית פרסה במקום מותרת, אלא כי העקיפה במקום מותרת בהנחה שתנאי הכביש מאפשרים זאת.

תקנה 44 לתקנות התעבורה מסדירה את נושא פניית פרסה, בקובעה -

"(א)לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה), אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך, ולא יפנה כאמור כשהוא מתקרב לעקומה או לפסגה תלולה או במקום שרכבו אינו נראה לעיני נוהג רכב אחר המתקרב מכל צד שהוא.

(ב)בכפוף לאמור בתקנת משנה (א), מותר לפנות פניית פרסה לשמאל מנתיב לפניה שמאלה ומכל נתיב אחר שלא הוצב בו תמרור או סימון האוסר פניית פרסה".

ככלל פניית פרסה מותרת מנתיב בו ישנה ממילא פניה ואין תמרור האוסר על פניית פרסה. ספק רב מאוד אם פניית פרסה באמצע נתיב דו סטרי, בכביש כדוגמת הכביש בו נסעה הגב' ביטון מותרת ומכל מקום נהג שבחר לבצע פניית פרסה צריך לוודא שהכביש פנוי ולתת לרכבים הנמצאים בכביש זכות קדימה. הגב' ביטון העידה, כי לא ראתה כלל את הרכב עמו ארעה התאונה, מה שמלמד על חוסר זהירותה ורשלנותה בביצוע הפרסה.

הגב' ביטון ביצעה, איפוא, מהלך שמפריע לתנועה בכביש דו סטרי, כאשר כפי שעלה מעדותה, היייתה בדעה כי זכותה המלאה להשלים את המהלך מבלי להתחשב ברכבים הנוסעים על הכביש, הא הראיה שהגב' ביטון לא ראתה כלל את רכבו של הלבני והמשיכה בביצוע הפרסה עד לתאונה בין הרכבים. לא יכול להיות שמץ של ספק, שראוי במקרה כגון דא להמשיך בנסיעה קצרה עד לצומת ולבצע פרסה כדין, ולא לחסום שני נתיבים כי הגב' ביטון בחרה להסתובב עם רכבה באמצע הכביש כאן ועכשיו. מכאן, עיקר האחריות על התאונה על הגב' ביטון.

יחד עם זאת, למר הלבני יש אשם תורם. מר הלבני ראה את רכבה של הגב' ביטון, כשהוא מנסה לעשות פרסה, שהרי התאונה ארעה בנתיב נסיעתו של מר הלבני, והיה עליו לעצור במרחק מספיק ולאפשר לרכב של הגב' ביטון להשלים את המהלך על מנת שלא תגרם תאונה. אכן למר הלבני זכות קדימה, אך אם התנאים בכביש אינם מאפשרים את הזכות הנהג אינו יכול לקחת את הזכות בכוח מתוך הנחה שהנהג השני רואה אותו, יעצור ויתן לו את האפשרות לעבור. מר הלבני בלם וצפצף לטענתו אך הוא עשה כן קרוב מדי לרכבה של הגב' ביטון מה שגרם לכך שהגב' ביטון פגעה ברכבו.

בנסיבות העניין, אני מחלקת את האחריות לתאונה בין הצדדים כך שלגב' ביטון אחריות של 80% לקרות התאונה, ולמר הלבני אשם תורם של 20%.

ודוק. האשם התורם שייחסתי למר הלבני אמנם מצדיק הפחתת הפיצוי המגיע לו, אך אינו אשם המקים אחריות כשלעצמו בבחינת "רשלנות גורמת", שכן המדובר במי שנסע בנתיבו כדין ורכב אחר סטה לתוך נתיב נסיעתו באופן בלתי לגיטימי, מר הלבני היה צריך להבחין ברכב מבעוד מועד ולעצור במרחק מספיק ומשלא עשה כן הפר את חובת הזהירות כלפי עצמו, ולכן יופחת הפיצוי המגיע לו, אך התנהגות זו הגם שמטילה אשם תורם, אינה מטילה חבות כלשהי כלפי הגב' ביטון (השווה: תא (ת"א) 17857/05 אמיניאן אליהו נ' סוקוניק יעקב (פורסם בנבו), תא (הרצ') 876/01 דוד דהן נ' יפה הולצמן (פורסם בנבו)).

ב"כ התובעים בת"א 36111-01-11 ביקשה כי אפסוק את שכר העדים מר הלבני ורעייתו, שהגיעו מאשקלון, הגב' לבני לא העידה אמנם, שכן הצדדים ויתרו על עדותה, אך אין מחלוקת כי התייצבה. משכך, ומשמדובר בעדים שהגיעו יחדיו על אף שהגיעו ממקום רחוק יחסית, אני פוסקת את שכרם של כל אחד מן העדים בסך 250 ₪.

התוצאה היא, שאני מקבלת את התביעה בתא"מ 36111/01/11 ומחייבת את הנתבעת לשלם למר הלבני סך של 3,315 ₪ צמוד מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, החזר אגרה כפי ששולמה, שכר טרחת העדים כפי שנפסק ושכ"ט עורך דין בסך 1,200 ₪.