ק' נ' המשרד לבטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה ואח'

נושא העתירה:

עתירה כנגד החלטת המשיב 3 מיום 1.8.2018 שדחה את הערר שהגיש העותר כנגד החלטת המשיב 2, מיום 6.11.2017, שלא לאשר את בקשת העותר לקבלת רישיון לכלי ירייה פרטי.

העובדות העיקריות הרלוונטיות לעתירה הן כדלהלן:

ביום 19.12.2011 נופק לעותר רישיון לנשק פרטי, שחודש ביום 30.9.2013, והיה בתוקף עד ליום 30.9.2016. לטענת העותר, רישיון הנשק משמש אותו לצורך "שמירה על חייו וחיי עובדיו" במהלך עבודתם ביישובים בשטחי יהודה ושומרון.

ביום 21.9.2014 ניתנה המלצת משטרה לבטל את רישיון הנשק של העותר, בגין תיק אלימות במשפחה, שלימים נסגר מחוסר ראיות. בשל כך, ביום 1.10.2014 בוטל רישיון הנשק של העותר.

ביום 19.9.2017 הגיש העותר בקשה שהיא, לטענתו, בקשה לחידוש רישיון הנשק, ולטענת המשיבים, זוהי בקשה חדשה לקבלת רישיון.

ביום 6.11.2017 דחה המשיב 2 את בקשתו של העותר וזאת בשל אי עמידה בתבחינים שנקבעו – "לא הוכחה עבודה קבועה ואינטנסיבית בישוב זכאי", וכן אי המלצת משטרת ישראל (נספח א לעתירה). על החלטה זו הגיש העותר ערר ביום 21.12.2017.

ביום 18.2.2018 דחה הממונה לדון בערר את הערר שהגיש העותר, בשל אי המלצת המשטרה והכרעת הכף "לטובת האינטרס של שלום הציבור" (נספח ג לעתירה).

על החלטה זו הגיש העותר עתירה מנהלית (עת"מ 6060-04-18). בדיון שהתקיים בעתירה, ביום 27.6.2018, הגיעו הצדדים להסכמה, בהמלצת בית משפט, כי הדיון יוחזר לממונה, מאחר שהחלטת הממונה אינה מתייחסת למסמכים שהתבקש העותר להציג.

לפיכך, הגיש העותר, ביום 15.7.2018, ערר חדש לממונה. ביום 18.7.2018 נשלח לעותר מכתב המאשר את קבלת הערר, ובו התבקש העותר להשלים מסמכים נוספים (נספח מש/4 לכתב התשובה). העותר טוען כי מכתב זה התקבל אצלו רק ביום 2.8.2018, וכי ביום 10.8.2018 העביר את המסמכים כפי שהתבקש. המשיבים טוענים כי מסמכים אלה מעולם לא התקבלו במשרדיהם, והם קיבלו אותם רק במסגרת העתירה. לטענת המשיבים, אין במסמכים שצורפו לעתירה כדי ליתן מענה להשלמות שנתבקשו (סעיף 20 לסיכום המשיבים).

ביום 1.8.2018, משלא התקבלו המסמכים, או "כל הודעה מטעמו של העותר", ניתנה החלטה חדשה של הממונה, הדוחה את הערר שהגיש העותר. לטענת העותר החלטת הממונה התקבלה אצלו רק ביום 14.8.2018 (סעיף 11 לסיכומי העותר).

על החלטה זו של הממונה הוגשה העתירה דנן.

טענות הצדדים:

העותר:

העותר טוען שיש לראות בבקשתו בקשה לחידוש רישיון, ולא בקשה חדשה לקבלת רישיון. לטענתו נקבע בפסיקה כי בהתייחס לבקשה לחידוש רישיון "כבר יש מעין זכות מוקנית להמשיך ולהחזיק ברישיון" (סעיף 14 לסיכומי העותר). כמו כן, לטענת העותר, מאחר שהמדובר בשלילת רישיון של מחזיק לשעבר, נדרשת בחינה מעמיקה יותר של הנסיבות, מאשר במקרה של דחייה, מלכתחילה, של בקשה לרישיון (סעיף 22 לסיכומי העותר). העותר טוען כי המשיבים "השלו" אותו בבקשתם לקבלת מסמכים נוספים, בגין תבחין "עבודה ביישוב זכאי", בעוד שבקשתו נפסלה בשל רישום משטרתי, לאחר שהעותר צירף את כל המסמכים המבוקשים בהתאם להנחיות המשיבים (סעיפים 16–17 לסיכומי העותר). העותר טוען שיש לגזור גזירה שווה לענייננו מההסכמות שאליהם הגיעו המשיבים עם העותר בעת"מ 2356-09 חנן שוסטר נ' משרד הפנים. לטענת העותר המדובר במקרים דומים, ולכן גם בענייננו יש לאפשר לעותר להחזיק נשק כפי שהותר לעותר בעניין שוסטר (סעיף 19 לסיכומי העותר).

עוד טוען העותר כי המשיבים 2 ו-3 לא הפעילו שיקול דעת עצמאי בהחלטתם, אלא הסתמכו אך ורק על המלצת המשטרה, ללא שקילת שיקולים אחרים. יתרה מכך, לטענת העותר, גם המשטרה לא הפעילה שיקול דעת, ולא נימקה את הסיבות לקביעותיה בדבר מסוכנותו של העותר (סעיפים 23–24 לסיכומי העותר). כמו כן, טוען העותר כי המשיבים לא שקלו את משך הזמן שעבר מאז האירוע, שבגינו אין המשטרה ממליצה על מתן הרישיון, וכן טוען העותר כי האיזון בין שלום הציבור לבין חופש העיסוק של העותר פוגע בו באופן לא מידתי (סעיפים 30–31 לסיכומי העותר). העותר דוחה את טענות המשיבים לפיהן הוא מהווה סכנה לציבור (סעיף 25 לסיכומי העותר).

המשיבים:

המשיבים טוענים כי ההחלטה התקבלה כדין, בהתאם לסמכות המוקנה למשיב 2 לפי סעיף 11 לחוק כלי הירייה, ובהתאם להמלצת קצין משטרה בכיר כנדרש בחוק (סעיפים 21–22 לסיכומי המשיבים). לטענת המשיבים, המשיב 1 קבע מדיניות לפיה מתן רישיון לכלי ירייה "מותנה בקיומה של עילה המצדיקה לכאורה את מתן הרישיון לנשיאת כלי נשק פרטי" (סעיף 24 לסיכומי המשיבים). בהתאם לכך נקבעו תבחינים, כך שרישיון יינתן רק למי שעומד בדרישות תבחינים אלו (סעיף 25 לסיכומי המשיבים). המשיבים טוענים כי המלצת המשטרה, היא הגוף המקצועי המוסמך לכך בחוק, מתבססת על כלל המידע הרלבנטי העומד לרשותה, אשר על בסיסו ניתן לקבל אינדיקציה אם מבקש הרישיון עלול להוות סיכון לציבור (סעיפים 26–29 לסיכומי המשיבים).

יתרה מכך, לטענת המשיבים, הראיות שעל בסיסן מגבשת המשטרה את המלצתה הן ראיות מנהליות, אשר אינן נדרשות לעמוד ברף הראייתי בבית משפט אזרחי (סעיף 30 לסיכומי המשיבים).

לטענת המשיבים, למרות שתיק החקירה נגד העותר נסגר מחוסר ראיות, מתיק החקירה עולים סימנים של אלימות, אשר מהווים חשש למסוכנות מצדו של העותר (סעיפים 32–33 לסיכומי המשיבים). כמו כן, טוענים המשיבים, כי העותר לא הציג ראיות המעידות על צורך של ממש בהחזקת נשק, ולכן אם קיים ספק במקרה זה, הספק צריך לפעול לרעת המשיב (סעיף 34 לסיכומי המשיבים).

כמו כן, דוחים המשיבים את טענתו של העותר לפיה מדובר בבקשה לחידוש רישיון. לטענתם המדובר בבקשה חדשה לקבלת רישיון, שכן רישיונו הקודם של העותר נפסל עוד בשנת 2014, מאז חלף זמן ניכר ועתה יש לבחון את בקשתו מחדש (סעיף 36 לסיכומי המשיבים).

המשיבים טוענים כי דווקא הבקשה מן העותר להציג מסמכים נוספים, באשר לעבודתו ביישוב מזכה, מראה כי הנסיבות בעניינו נבחנו, שכן נבחן הצורך של העותר בהחזקת נשק אל מול המלצת המשטרה שלא לאפשר לעותר להחזיק ברישיון (סעיפים 37–39 לסיכומי העותר).

לטענת המשיבים, העותר לא סיפק את המידע הדרוש בהתייחס לתנאי "עבודה ביישוב זכאי". העותר לא סיפק מכתב מהרשות המקומית, והמכתב שסיפק מחברת "נאות דורית" אינו מפרט דבר אודות עבודות של העותר עצמו ביישובים הזכאים.

כמו כן, בתצהירו של העותר אין פירוט של טיב עבודות ותדירות הנסיעות לאזור המזכה. טענת העותר לפיה עבד ביישובים זכאים היא, לטענת המשיבים, טענה כללית ובלתי מפורטת.

דיון והכרעה:

בפני עתירה כנגד החלטת המשיב 3 לדחות את הערר שהגיש העותר על דחיית בקשתו לקבל רישיון להחזקת נשק פרטי. המדובר בבקשה ב'גלגול שני' בבית המשפט, שנדונה ונדחתה פעמיים על-ידי הממונה לדון בערר לפי סעיף 12(ג1)(1) לחוק כלי הירייה תש"ט-1949 (להלן – "החוק").

סעיף 5 לחוק קובע כי "לא יחזיק אדם כלי יריה, אלא על פי רשיון."

סעיף 11(2) קובע כי פקיד הרישוי, בהמלצת קצין משטרה בכיר, מוסמך ליתן רישיון וסעיף 12(א) לחוק מעניק סמכויות נרחבות לפקיד הרישוי לקבוע אם ליתן או לסרב לתת רישיון, לקבוע תנאים והגבלות למתן הרישיון ולרישיון עצמו, וכן מקנה החוק לפקיד הרישוי שיקול דעת רחב בהתייחס להחלטה לבטל רישיון שכבר ניתן.

הגשת ערר על החלטת פקיד הרישוי מוסדרת בסעיף 12(ג1), המגדיר ממונה לצורך הכרעה בערר ( להלן – "הממונה") וכן קובע כי יש לקבל את תגובת המשטרה פעם נוספת, אם החלטת פקיד הרישוי הייתה בהסתמך על המלצת המשטרה.

וכך גם בענייננו.

כידוע, בהתאם להלכה פסוקה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון "לא הרי אי-מתן רישיון כהרי אי-חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון" (בג"צ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, לו(1) 317 (1981)). הבחנה זו חשובה לענייננו, שכן העותר טוען כי יש לראות בבקשתו בקשה לחידוש רישיון, ולכן נדרשות נסיבות חמורות יותר אם מבקשים פקיד הרישוי או הממונה לסרב לבקשתו; בעוד המשיבים טוענים כי בשל חלוף הזמן ממועד ביטול רישיונו הקודם של העותר, המדובר בבקשה חדשה לקבלת רישיון נשק.

סבורה אני כי יש לקבל את עמדת המשיבים. אין לקבל את עמדתו של העותר כי עומדת לו זכות קנויה להחזיק ברישיון הנשק. כאמור, חובת קבלת רישיון להחזקת נשק לפי סעיף 5 לחוק, והסמכויות הרחבות המוענקות לפקיד הרישוי מלמדות כי אין המדובר בזכות 'קנויה' כי אם בזכות אשר ניתנת לרשות שיקול דעת רחב אם להעניקה אם לאו (עע"מ 3326/18 פלוני נ' מנהל רישוי כלי ירייה מחוז דרום המשרד לביטחון פנים, פס' 19 (פורסם בנבו, 26.2.2019).

חלוף הזמן מאז ביטול רישיונו הקודם של העותר מחייב כי בקשתו תיבחן עתה מחדש, וזאת אף ביתר קפידה, באשר רישיונו הקודם של העותר בוטל באופן יזום בהחלטת הרשות. כשם שביטול רישיון על-ידי הרשות מחייב "משקל ראייתי נכבד" (בג"צ שללם, עמ' 329), נראה כי במקרה שבו ביטלה הרשות את רישיונו של מבקש, הפונה בבקשה חדשה, יש לדרוש מן המבקש לעמוד ברף גבוה מזה שעמד בו משהגיש את הבקשה הראשונה לרישיון. לפיכך, סבורה אני כי יש לראות בבקשת המבקש בקשה לקבלת רישיון נשק, ולא בקשה לחידוש הרישיון.

יחד עם זאת, חלוף הזמן פועל גם לטובת העותר, בכך שלמעט האירוע שבגינו נפתח כנגדו תיק החקירה, שנסגר לאחר מכן, לא נפתחו כנגד העותר תיקים נוספים.

למרות משך הזמן שבו בקשת העותר "מתגלגלת" בלא הכרעה, סבורה אני כי יש להחזיר את הדיון לממונה, לאור המסמכים החדשים שצירף העותר, לפי בקשת הממונה מיום 18.7.2018, ולא היו בפני הממונה בעת קבלת ההחלטה המהירה.

על אף שככלל יש לעודד את הרשות להחליט בעניינו של האזרח במהירות ובאופן ענייני, במקרה זה מדובר בהתנהלות שגויה שהביאה להחלטה אשר אינה מבוססת על מלוא הראיות הנדרשות.

במכתב שנשלח לעותר ביום 18.7.2018 נכתב כי "לצורך המשך טיפול בבקשתך" עליו לצרף מסמכים נוספים שנדרשו לממונה. כמו כן, נכתב כי "מענה לפנייתך, ישלח בכתב, על פי הכתובת המצוינת, תוך 45 ימי עבודה אלא אם יימסר לך בכתב אחרת" (נספח מש/4 לכתב התגובה). למרות זאת החלטת הממונה התקבלה תוך 10 ימי עבודה בלבד. מהמכתב לעיל ניתן להבין כי פנייתו של העותר לא תקודם עד אשר ימסור את המסמכים שנדרשו, וכי בכל מקרה המדובר בפרק זמן מוגדר של כחודשיים ימים. לפי עדות העותר, המכתב מיום 18.7.2018 הגיע אליו בדואר ביום 2.8.2018, זמן סביר לקבלת דואר במקומותינו, וכי כבר ביום 10.8.2018, נענה לבקשת הממונה. יחד עם זאת כבר ביום 1.8.2018 ניתנה ההחלטה לפיה נדחה הערר.

בהחלטה מצוין כי "בהתאם לאמור לעיל, לאחר בחינת טענות העותר והמסמכים שהציג לעניין תבחין 'עבודה בישוב זכאי' – חסרים מסמכים והעורר לא הוכיח עמידה בתבחין" (נספח מ/ש 4 לכתב התגובה). אם כן, החלטה לעניין אי עמידת העותר בתבחין 'עבודה ביישוב זכאי' נסמכת על היעדר המסמכים.

משמעות בחינת 'עבודה ביישוב זכאי', למרות המלצת המשטרה כנגד מתן רישיון, היא איזון בין שלום הציבור לבין זכות העותר לחופש העיסוק. לכן, רואה אני חשיבות רבה בבחינת תבחין 'עבודה ביישוב זכאי' בהיקף מלא, כאשר נמצאים בפני הממונה כל המסמכים הנדרשים. אין להסתפק באמירה לקונית של המשיבים כי "מכל מקום, אין במסמכים אשר צורפו לעתירה כדי לתת מענה לאשר התבקש או לשנות את ההחלטה אשר התקבלה" (סעיף 20 לסיכומי המשיבים) ויש לבחון את המסמכים המצורפים, יחד עם הבקשה כולה בהיקף מלא, 'בלב שלום ובנפש חפצה'.

סוף דבר:

העתירה מתקבלת במובן זה שהחלטת המשיב 3 מיום 1.8.2018 - בטלה.

בקשת העותר תוחזר למשיב 3 לבחינה מחודשת, יחד עם המסמכים שנתבקשו וצורפו לעתירה, לבחינת בקשת העותר באיזון אל מול המלצת המשטרה.

אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ט, 13 יוני 2019, בהעדר הצדדים.