ראשונים תחנת תדלוק ושרותים בע"מ ואח' נ' פז חברת נפט בעמ

פסק דין

מבוא

ראובן ושמעון מתקשרים בהסכם במסגרתו מקבל שמעון, ללא תמורה, רשות להפעלת תחנת דלק השייכת לראובן, ואילו ראובן שומר לעצמו הזכות לבטל ההסכם בכל עת, ללא סיבה וללא תנאי, ולהשיב לידיו החזקה בתחנה. יום אחד מוסר ראובן לשמעון "הודעת סיום" לפיה נדרש שמעון לפנות התחנה. שמעון מסרב לדרישת ראובן ולפיכך מגיש נגדו ראובן תביעה ל"סילוק יד", אשר לאחר בירורה ניתן בה פסק דין המחייב את שמעון לפנות התחנה ולהחזיר לראובן החזקה בה וכן את הזכות להפעילה. רק לאחר שערעורו של שמעון על פסק הדין נדחה ופסק הדין הפך חלוט – מסכים שמעון לפנות התחנה. בהמשך, ולאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים מהמועד בו נמסרה לו הודעת הסיום ומהמועד שנקצב לו בהודעת הסיום לפינוי התחנה, מגיש שמעון תביעת פיצויים נגד ראובן בטענה כי זכות ההפעלה של התחנה ניטלה ממנו ללא תמורה. האם התיישנה תביעתו של שמעון? האם נוצר "מעשה בי-דין" בגין פסק הדין שניתן בתביעה ל"סילוק יד"? אלו הן השאלות המרכזיות שמעוררת בקשה זו לדחייתה על הסף של התובענה לפיצויים.

רקע עובדתי

הבקשה לדחייה על הסף (להלן: "הבקשה") הוגשה במסגרת תביעה העוסקת בתחנת דלק הבנויה בחלק מחלקת מקרקעין הידועה כחלקה 67 בגוש 6097, הנמצאת ברחוב אליהו איתן באזור התעשייה המערבי של ראשון לציון, וידועה בשם "תחנת הראשונים" (להלן: "מקרקעי התחנה" ו"התחנה" בהתאמה).

המבקשת, פז חברת נפט בע"מ (להלן גם: "פז"), עוסקת במכירת דלקים ומוצרים נלווים, והינה אחת מחברות הדלק הגדולות במדינה.

המשיבות, נאות כלל בע"מ וראשונים תחנת תדלוק ושרותים בע"מ (להלן גם: "נאות כלל" ו- "ראשונים" בהתאמה) הינן חברות שחלק מבעלי מניותיהן זהה, וכל אחת מהן הפעילה את התחנה בתקופת זמן אחרת, כפי שיפורט להלן.

בשנת 1979 התקשרו פז ונאות כלל במערכת הסכמית לפיה נרשמה חלקה 67 בגוש 6097 בבעלותן המשותפת בספרי מרשם המקרקעין. על זכויות הבעלות בחלקת מקרקעין זו נרשמה חכירה לטובת פז בחלק החלקה אשר עליו ניצבים כיום התחנה ומתקניה, ואילו נאות כלל נרשמה כחוכרת של יתרת שטח החלקה אשר בהמשך הזמן הוקמה עליו תחנת שירות לרכב. רישום הזכויות הנ"ל הקנה בפועל לפז את מלוא זכויות הקניין לגבי מקרקעי התחנה, לרבות הזכות לחזקה ושימוש יחודיים בהם [ראו סעיף 13 בפסק דינו של בית משפט השלום בת.א. (ראשל"צ) 3054/03].

פז ונאות כלל חתמו בשנת 1979 על הסכם קמעונאי אשר הסדיר כללים לניהולה של התחנה, וכן את יחסי הצדדים בקשר לכך. בהתאם להסכם זה הופעלה התחנה במהלך שנות ה- 80 של המאה הקודמת באמצעות נאות כלל או מי מטעמה.

ביום 2.9.90, לאחר שצדדים שלישיים שהפעילו את התחנה עבור נאות כלל נקלעו לקשיים, נערכה התקשרות חדשה לגבי התחנה בין פז לבין נאות כלל וראשונים. במסגרת ההתקשרות החדשה נכרת הסכם משולש בין פז, נאות כלל וראשונים, וכן נכרת הסכם קמעונאי בין פז לבין ראשונים לגבי תפעול התחנה (להלן: "ההסכם המשולש" ו- "ההסכם הקמעונאי" בהתאמה). בהתאם להסכמים אלה הוגדר מעמדן של המשיבות כמעמד של "בר-רשות" במקרקעי התחנה.

ביום 28.5.02 שלחה פז למשיבות הודעה בדבר החלטתה לסיים התקשרותה החוזית עמן על פי ההסכם הקמעונאי ועל פי ההסכם המשולש, ודרשה מהן לפנות את מקרקעי התחנה תוך שנים עשר חודשים, דהיינו – עד ליום 27.5.03 (להלן: "הודעת הסיום"). יצוין כי בעשותה כן הסתמכה פז, בין היתר, על סעיף 23(א)(3) בהסכם הקמעונאי הקובע כי לפז קיימת הזכות לסיים ההסכם הקמעונאי בכל עת וללא עילה; וכן על סעיף 5(ג) בהסכם המשולש המחייב את פז במסירת הודעה מוקדמת בת 60 יום בטרם סיום ההתקשרות. בפועל העניקה פז למשיבות הודעה מוקדמת בת שנה ולדבריה עשתה כן לפנים משורת הדין.

למרות הודעת הסיום, סירבו המשיבות להתפנות מהתחנה והמשיכו להחזיק בה גם לאחר תום התקופה שנקבעה בהודעת הסיום. לפיכך, ביום 26.5.03 הגישה פז תביעה לבית משפט השלום בראשון לציון לסילוק ידן של המשיבות ממקרקעי התחנה [ת.א. (שלום ראשל"צ) 3054/03] (לעיל ולהלן: "בית משפט השלום" ו- "התביעה לסילוק יד" בהתאמה).

ביום 29.9.03 הודיעה ראשונים לבית משפט השלום כי התחנה פונתה על ידה. לפיכך, ביום 21.10.03 ניתן על ידי בית משפט השלום פסק דין חלקי הקובע כי תביעתה של פז התקבלה ביחס לראשונים וניתן צו פינוי מהתחנה כנגד ראשונים. ראשונים אומנם פינתה התחנה, אך בפועל העבירה החזקה בה לידי נאות כלל, וזו החלה להפעיל אותה מחדש. יצוין כי המשיבות טענו בפני בית משפט השלום כי הן עשו כן בהסתמך על הוראת סעיף 7(ג) בהסכם המשולש אשר לשיטתן הקנה לנאות כלל זכות להשיב לידיה החזקה בתחנה.

ביום 17.8.08 נתן בית משפט השלום פסק דין בתביעה לסילוק יד (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נקבע כי גם על נאות כלל לפנות התחנה ולמסור החזקה בה לידי פז.

עיקר קביעותיו של בית משפט השלום בפסק הדין היו כדלקמן:

פז רכשה מקרקעי התחנה בתמורה מלאה, והיא זו שנשאה במלוא העלויות הכרוכות בהקמתה של התחנה ובתחזוקתה השוטפת;

ההסכם הקמעונאי כלל הוראות מפורשות, בסעיפים 18 ו- 23, לפיהן קיימת לצדדים הזכות לסיימו בכל עת, מכל סיבה שהיא ואף ללא כל סיבה;

נדחתה טענתן של המשיבות לפיה התחייבה פז בפניהן שהוראות סעיפים 18 ו- 23 בחוזה הקמעונאי לעולם לא תיושמנה, וכי שמורה להן, לעולמים, הזכות לשמש כקמעונאי של פז בתחנה כל עוד לא תקום עילה המוכרת בדין לביטולה של התקשרות זו. בנוסף נקבע בפסק הדין כי טענה זו של המשיבות לא הוכחה, וכי היא אף מנוגדת להיגיון העסקי מאחר ויש בה כדי לרוקן מכל תוכן את זכות הקניין של פז במקרקעי התחנה;

נקבע כי מעמדן של המשיבות במקרקעי התחנה היה מעמד של "ברי-רשות" בלבד. פסק הדין אף קבע כי מדובר ברשות הניתנת לביטול בכל עת בכפוף למתן הודעת סיום זמן סביר מראש, וכי המשיבות לא רכשו זכות קנינית בתחנה או במקרקעיה. בנוסף נקבע כי מאחר שכל ההשקעות במקרקעי התחנה נעשו על ידי פז בלבד הרי שאין מדובר באחד מבין אותם מקרים בהם מצוי כוח בידי בעל מקרקעין לבטל רשות שימוש במקרקעין שניתנה על ידו בכפוף לחובתו לפצות את המתפנה, ואף אין מדובר באחד מבין אותם מקרים נדירים שבהם הפכה הרשות שניתנה לבלתי הדירה;

נדחתה טענתן של המשיבות כי הן זכאיות לפיצוי ונקבע כי "כדי לקבל פיצוי על אבדן ההסכם הקמעונאי יש להגיש תביעה" ואילו התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המשיבות, אינה "כוללת את העילה של אבדן ה'נכס' של ההסכם הקמעונאי" (סעיף 26);