רבינוביץ נ' מלון אולימפיה, תל-אביב

בפני בקשה לפסול עצמי מלשבת בדין בתיק זה, בהתאם לסעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

הרקע לבקשה וטיעוני המבקש :

מר יהונתן רבינוביץ (להלן: "המבקש") שהוא עו"ד במקצועו, הגיש תביעה נגד מלון אולימפיה (להלן: "המשיבה") בטענה כי נגרמה לו עוגמת נפש עת שהה במשיבה.

במהלך דיון מקדמי שנערך בפני בתאריך 15.9.09 ביקש המבקש בבקשה מקדמית כי אפסול עצמי מלדון בתיק מאחר ובתאריך 13.3.09 ניתן על ידי פס"ד בת"א 27627/08 ובו דחיתי את בקשתו לביטול פס"ד בהעדר התייצבותו. לטענת המבקש קבעתי קביעות אישיות לגבי המבקש בפסה"ד מתאריך 13.9.09 מהן ניתן להסיק כי יש לי דעה קדומה לגביו. מכך מסיק המבקש שהדיון בתיק הנוכחי הוא "משחק מכור" ומשום כך עלי לפסול עצמי מלדון בתיק ולהעביר הדיון בו למותב אחר.

דיון

פסלות שופט

סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 קבע כדלקמן:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

הכללים לפסילתו של שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על ידי בתי המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית המשפט ומחוצה לו.

הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה"REAL LIKELYHOOD" (בג"צ 174/54, ישראל שימל נ. רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח' פ"ד ט' 462 ,459). מבחן זה פורש על ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75, ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375) , (שם 381) היינו:

"שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (הדגשות שלי-מ.ק.)

בניהול המשפט על השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. בכל תפקידיו השיפוטיים, חובתו של השופט היא לפעול מתוך עצמאות ואי תלות וליבו יהא נכון ופתוח לשמע טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף המשפט.

דעה קודמת היא לגיטימית, אך אסור לה שתיהפך לדעה קדומה הפסולה מכל וכל. בניהול המשפט יפעל השופט מתוך גישה של שוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא ישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה י' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 87 (התשמ"ז) וכן ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל. פ"ד נג(2), 599 ,עמ' 613-614).

בעניין זה אין משקל להתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא להערכה האובייקטיבית של בית המשפט. הכלל בדבר "האפשרות הממשית", אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים. בעניין זה ראוי כי תתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל לשחרר עצמו מהשפעתו של המידע שהגיע אליו, וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג. (ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1), 854 ,עמ' 856-857).

במקרה דנן לא רק שאין דעתי "נעולה", חלילה, בעניין תיק זה, אלא אף לא מצויה בידי כל טינה, טרוניה או כל דעה קודמת וקדומה אשר יש בכוחה להסיט מחשבתי מן העיקר לטפל או אף לחשש שאינו ממשי למשוא פנים אשר יתפרש בעין שאינה ראויה לעיני הציבור.

אינני מכיר אישית לא את התובע ולא את הנתבעת. אין בדעתי "לסייע" לצד זה או אחר, אלא לפסוק עפ"י החוק.

עיקר טענתו של המבקש היא כי מותב זה פסק בעבר נגדו בעוד המבקש לומד מלשון ההחלטה דשם כי כביכול דעת בית המשפט מוטת מראש נגדו.

לא נהיר לי מדוע קביעתי בפסה"ד דשם כי התובע (שהוא המבקש דכאן) רואה לנכון להגיש תביעות כשהוא נתקל במצב בו נעשה לו עוול הינה אמירה המלמדת על כי דין תביעותיו להידחות לגופו של עניין מראש. אין זו דעה קדומה אלא התרשמות מנוהגו זה של המבקש. יתירה מזו, במדינה דמוקרטית עם מערכת משפט בלתי תלויה זכותו של כל אזרח להגיש תביעה בכל מקום בו סובר הוא כי נפגעו זכויותיו ובכל מקום בו החוק מאפשר לו זאת. לזכות זו נלווים כמובן גם הסיכונים והסיכונים הכרוכים בניהול ההליך בו בחר לפתוח. הצלחת התביעה תלויה בגורמים מספר וביניהם הדרך בה התנהל בעל דין, כולל בפן הפרוצדוראלי.