רדיו קול רגע נ' הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ואח'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט א' כנעאן) מיום 6.4.2010

פסק דין

בתביעה שהגישה לבית משפט השלום טענה המערערת, כי המשיבות הזמינו ממנה הפקה של תשדירי פרסום, במסגרת קמפיין שזכה לכינוי "חגור גם מאחור", כחלק מן המאבק בתאונות הדרכים. כשהגיעה שעתן לשלם לה את המגיע לה, לא קיימו המשיבות אחר התחייבותן ולא שילמו לה את תמורת עבודתה.

המשיבות התכחשו לכך, שהזמינו את העבודה המדוברת מן המערערת.

השופט קמא קיבל את עמדת המשיבות וקבע, כי הן לא הזמינו את העבודה מאת המערערת. עם זאת קבע השופט קמא, כי תשדיר אכן שודר בערוץ 2 של הטלויזיה (פסח 2003), אלא שהיה זה חלק מקמפיין קודם, כינויו "רישיון להרוג", קמפיין אותו עשתה המערערת עבור "קשת" ולא עבור המשיבות, ומכל מקום – התמורה עבור עבודה זו ("רישיון להרוג") שולמה לה.

מכאן באה דחייתה של התביעה, בין משום העדרה של עילה חוזית, ובין משום העדרה של עילה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

על פסק דין זה מבקשת המערערת להשיג, בערעור שהניחה לפניי.

ובכן ככל שערעורה של המערערת מופנה לקביעה, כי המשיבות לא הזמינו ממנה את העבודה בה עסקינן, אנו מדברים על ניסיון לשנות מקביעות שבעובדה שיצאו מלפני הערכאה הדיונית, ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת, להוציא יוצאים מן הכלל, שהעניין שלפנינו איננו נמנה עליהם. קביעותיו של השופט קמא נסמכו על מסכת הראיות שהונחה לפניו, נוסף על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, ובכגון זה מצומצמת עוד יותר התערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו של מר הכט כמהימנה, והעדיף על פניה, באופן ברור, את עדויותיהם של עדי ההגנה, ה"ה אשל ווילנאי (ס' 14 לפסק הדין). סיכומה של נקודה, איני רואה כל מקום לשנות מן הקביעה העובדתית, לפיה לא נכרת חוזה בין המערערת למשיבות בדבר הזמנתה של עבודת ההפקה הנ"ל.

מכאן אני בא לטענת המערערת, לפיה קופחו זכויותיה הדיוניות בשל קביעתו של השופט קמא, לפיה התשדיר ששודר בפסח 2003 היה חלק מקמפיין קודם ("רישיון להרוג"), קביעה שבאה אף בלא שהטענה נטענה, ולכן לא ניתנה לה שעת כושר להתמודד עמה.

ובכן טענה זו אין לה יסוד. טענתה המרכזית של המערערת היתה, כי הזמינה מן המשיבות את עבודת ההפקה. טענה זו נדחתה. עתה נותרה השאלה, האם התשדיר ששודר בפסח 2003 הוא חלק מן העבודה נשוא כתב התביעה. שאלה זו צריכה היתה התייחסות של בית המשפט קמא, כחלק מבירור המחלוקת, שכן המערערת היא שטענה, כי התשדיר הנ"ל הוא חלק מעבודת ההפקה שביצעה. השופט קמא דחה טענה זו וקבע, כי עבודה זו לא שייכת היתה לקמפיין הנטען, "חגור גם מאחור", כי אם חלק מן הקמפיין הקודם, "רישיון להרוג", עבורו אין חולק, כי המערערת קיבלה את מלוא התמורה. יתר על כן, היתה זו דווקא המערערת, שהעלתה את הנושא באופן המפורש ביותר, בעת שחקרה את העדה גב' וילנאי בסוגיה זו ממש (ע' 27 לפרוטוקול הדיון), ללמדך כי הסוגיה היתה על הפרק, וממילא ניתנה למערערת שעת כושר להתמודד עמה.

סיכומה של סוגיה, שאלת שיוכו של התשדיר הנ"ל לקמפיין "חגור גם מאחור" כנטען מפי המערערת היתה צריכה הכרעה, והכרעה זו נקבלה, ולגופה של הכרעה (עובדתית) לא ראיתי כל מקום להתערבותי.

בטרם סיום אדרש לבקשה להביא ראיה נוספת בערעור. המערערת ביקשה לצרף כראיה בערעור קלטת של התשדיר ששודר בערוץ 2, פרק 4 של הסדרה "רישיון להרוג". בקשה זו לא יכולתי לקבל, ולו משום ששוכנעתי, כי למערערת היתה הזדמנות מלאה להביא את הראיה בפני בית המשפט קמא, והיא לא עשתה כן. יתר על כן, לא הבינותי את הצורך בקלטת, ולא יכולתי להשתכנע בהיותה ראיה, העשויה להכריע בכל המחלוקת כולה. לא יכולתי לראות כיצד יכולה קלטת שכזו, שלפי הטענה הינה חלק מקמפיין "רישיון להרוג", להוליך לכלל מסקנה, שתשדיר אחר, ששודר בפסח 2003, איננו שייך לקמפיין "רישיון להרוג", כי אם מהווה חלק מקמפיין נפרד, "חגור גם מאחור".

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערת תישא בשכר טרחת עורכי דין של המשיבות בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"א, 14 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.