רום נ' בלו ואח'

פסק דין

1. התביעה שבפניי עניינה פיצוי בגין ליקויים שנותרו בדירה אותה שכרו הנתבעים 1 ו 2 מהתובע.

2. לטענת התובע, ביום 26.10.10 נחתם הסכם שכירות בין התובע לנתבעים 1,2 לשכירת הדירה לרבות תקופה אופציה עד ליום 31.8.12 כאשר הנתבעים 3 ו 4 ערבים להתחייבויות הנתבעים 1 ו 2.

התובע טען כי ביום 31.8.12 עת מסרו הנתבעים 1,2 את החזקה במושכר לתובע התגלו במושכר ליקויים ובכלל זה ליקויי צביעה וטיח, ליקויי ניקיון וכן נזקים נוספים לדירה בסך כולל של 9,300 ₪ כמפורט בחוות דעתו של המהנדס מר וולוביץ מיום 5.9.12, אשר ביקר בדירה יומיים לאחר פינויה. התובע טען כי מסירת הדירה במצב זה מנוגדת לסעיפים 8 ו 10 בהסכם השכירות. לטענת התובע, על מנת שיהיה באפשרותו או באפשרות שוכרים אחרים להתגורר בדירה בצורה נאותה נאלץ לתקן הנזקים על חשבונו. התובע צירף אישור בכתב יד מבעל מקצוע לפיו בוצע תשלום עבור חלק מהתיקונים הנדרשים (נספח ג'). התובע טען כי כל דרישותיו לתיקון הליקויים והנזקים כלפי הנתבעים 1,2 עלו בתוהו, וזאת על אף פניותיו החוזרות ונשנות, כולל במעמד הפינוי. התובע טען כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם השכירות על כן מבקש פיצוי מוסכם בהתאם לחוזה. התובע עתר לתשלום כולל בסך של 35,092 ₪ כדלקמן: חוו"ד שמאי 1,300 ₪; עלות תיקונים עפ"י חווה"ד כולל מע"מ 10,881 ₪; פיקוח הנדסי 1,170 ₪; עיכוב השימוש במושכר למשך 7 ימים עקב ביצוע התיקונים 991 ₪; הוצאות משפטיות 750 ₪; פיצוי מוסכם 20,000 ₪. התובע העמיד תביעתו על 32,700 ₪ בלבד לצורך מתן סמכות לבית המשפט לתביעות קטנות לדון בתביעתו.

3. הנתבעים 1 ו 2 טענו מנגד כי שכרו את הדירה מהתובע אשר בבעלותו מספר דירות בבניין. לטענתם שכרו את הדירה לראשונה ביום 1.9.2007 עם סיום בנייתה ישירות מהתובע ולמשך חמש שנים. הנתבעים טענו כי משך כל תקופת השכירות, התובע שהיה גם היזם וגם הקבלן לא הגיע לדירה לערוך ביקורת בדק בית או תיקוני בדק בית כמתבקש בחוק הבניה. לטענתם, במהלך תקופת השכירות הודיעו לתובע מספר פעמים על סדקים ותקלות בדירה כגון נזילות מים וטחב בקירות שלא טופלו על ידו וזאת למרות אחריותו וחובתו כבעל הדירה וכקבלן שבנה אותה. הנתבעים טענו כי פנו לתובע מספר ימים לפני סיום הסכם השכירות ותיאמו עם התובע העברת הדירה כמוסכם. עת ביקר התובע בדירה, שלושה ימים לפני הפינוי, הראו הנתבעים לתובע כי הדירה פנויה ונקייה כשבמקום שני צבעים מקצועיים, פועלים שנשלחו מחברת צביעה. לטענתם, התובע לא העיר הערות כלשהן בגין איכות הצביעה בעת ביקורו. בנוסף, ביום מסירת הדירה ערך התובע סיור בדירה וקיבל את המפתחות לידיו כשהיא צבועה כראוי ונקייה ולא נשמעה על ידו הערה כלשהי בגין טיב הצביעה וניקיון הדירה, נהפוך הוא התובע ציין כי "הכל בסדר" וקיבל את הדירה והמפתחות לידיו. הנתבעים טענו כי היה על התובע להאיר תשומת ליבם לליקויים בעת סיורו בדירה. אך התובע ללא הודעה מוקדמת פנה לחברת בדק חיצונית תוך שהוא מסתיר מהבודק שהוא התובע היינו היזם והקבלן של הבית. הנתבעים נדהמו לקבל מכתב דרישה לתשלום מעורך דינו של התובע מבלי לתת להם אפשרות להגיב או להביא בודק מטעמם. בנוסף, התובע לא הציג חשבונית שאכן ביצע תיקונים אלו, אלא רק את חוות הדעת ובהסתמך עליה דרש את התשלום. התובע בחר לשפץ הדירה ולעבור לגור בה בעצמו כשבוע לאחר פינוייה. הנתבעים טענו כי בעלי המקצוע שנשכרו לשם צביעת הדירה סרבו לצבוע אותה מבלי לסתום את הסדקים ולטפל ברטיבות ובטחב. לכן, נאלצו לשלם עבור תיקון הליקויים תשלום נוסף בסך 1,500 ₪.

4. בדיון שנערך בפניי העיד התובע כי אכן הגיע לדירה יומיים לפני פינוייה והבחין בפועל תאילנדי העובד במקום. אך כאשר ניסה לשוחח עם העובד, קילל אותו הנתבע 1. בשלב זה ציין התובע בפני הנתבע כי העבודה אינה מקובלת עליו אך הנתבע גירש אותו מהמקום. התובע הכחיש כי הדירה הושכרה ע"י הנתבעים במשך חמש שנים. התובע העיד כי לאחר פינוי הדירה הזמין שמאי ולאחר בדיקתו הזמין איש מקצוע לצביעת הדירה. התובע טען במהלך הדיון כי הנתבע משקר וכי לא ניתן היה לדבר עם הנתבע על תיקון הליקויים וזאת לאור הקללות והשקרים במהלך פינוי הדירה.

מנגד העיד הנתבע 1 כי הזמין את התובע לדירה בטרם ביצוע הצביעה על מנת שיווכח כי קיימים פיצוצים בקירות וליקויי רטיבות בדירה שנוצרו עקב ליקויי בניה שאינם באחריות השוכר לתקן. הנתבע טען כי בהתאם להסכם צבע את הדירה באמצעות חברת תידהר בעלות כוללת של 2,500 ₪. הנתבע 1 הודה בפניי כי לא צבע את התקרות מאחר ולגישתו אין על השוכר חובה לעשות כן. אך מנגד שילם 1,500 ₪ נוספים לתיקון ליקויי הרטיבות שהיו על פי ההסכם באחריות התובע. הנתבע טען כי ניקה את הדירה במשך 3 ימים עם אשתו על מנת להשיבה במצב טוב לתובע. הנתבע 1 טען כי פעל עפ"י ההסכם וזימן את התובע לדירה שוב ביום פינויה והתובע קיבל לידיו את המפתחות לאחר שבדק את הדירה ואישר "שהכל בסדר" כאשר הנתבע 1 מידע אותו כי קיימת אחריות על הצביעה. הנתבע טען כי בקשר הטלפוני שהתנהל בין הצדדים במהלך השבועיים שלאחר הפינוי בנוגע להעברת החשבונות לא ציין התובע בפניו כי קיימת בעיה בדירה וכי עומד הוא להגיש תביעה בגינה. הנתבע טען כי במידה והיה מציין זאת היה ניתן לתקן הליקויים במסגרת האחריות. הנתבע 1 טען כי התובע לא נתן לו הזדמנות סבירה לתקן את הליקויים. הנתבע חזר על טענתו לפיה התגוררו בדירה משנת 2007 וכי שילם את כל תשלומי השכירות והמסים במועד. הנתבע טען כי התובע הוא שעבר להתגורר בדירה ועל כן שיפץ אותה על מנת שתתאים לצרכיו.

5.דיון -

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, עדויות הצדדים והמוצגים שהוגשו, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.

מחומר הראיות עולה כי מחד קיימת גרסת התובע לפיה מצא ליקויים בדירה בעת פינוייה מנגד עפ"י גרסת הנתבע צבע וניקה את הדירה והתובע אף אישר בעת הפינוי כי מצא אותה ראויה וקיבל לידיו את המפתחות.

ברם, אין חולק כי רק יומיים לאחר פינוי הדירה הזמין התובע שמאי, ימים ספורים לאחר מכן הזמין בעל מקצוע לביצוע עבודות ובתוך 7 ימים מעת הפינוי עבר הוא להתגורר בדירה.

בנוסף, אין חולק, כי מכתב הדרישה לתשלום שנשלח ע"י בא כוחו של התובע נשלח בדיעבד לאחר ביצוע התיקון בפועל ע"י בעל מקצוע מטעם התובע.

לפיכך, אין בידי ראיות לכך שהתובע התריע בפני הנתבע מבעוד מועד על הליקויים הנטענים בדירה ונתן לו שהות סבירה לתקנם.

התובע טען בפני כי לא פנה לנתבע מאחר וזה גידף אותו והיתה קיימת דחיפות בכניסתו לדירה.

סבורה אני כי נימוקים אלה אינם מהווים טעם לאי פניה בכתב לנתבע ומתן אפשרות לנתבע לתקן תוך זמן סביר את הדרוש תיקון. יתרה מזו, לו היה הדבר נעשה היה באפשרות הנתבע להביא חוות דעת שמאי נגדית, דבר אשר אינו אפשרי מבחינתו כיום, וכן היה באפשרות הנתבע לתקן את הליקויים במסגרת האחריות שניתנה לו מטעם החברה על הצביעה.

סבורה אני שבכך הפר התובע את חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 ואשר ביחס אליה קבע כב' השופט (כתוארו אז) ברק, את הדברים הבאים:

"משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828).

בענייננו, הפר התובע גם את חובת תום הלב הקבועה בסעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, לפיו נקבע: "חויב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין גם לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

התובע לא פעל, אפוא, בהתאם למתחייב בנסיבות העניין, כל זאת תוך הפרה של חובת תום הלב המוטלת עליו. עובדה זו נזקפת לחובת התובע ודי בכך כדי לדחות את תביעתו של התובע לתשלום.

סבורה אני כי התובע אשר אצה לו הדרך לגור בדירה מיהר לתקן את הליקויים על מנת שהדירה תהיה ראויה למגוריו בה וזאת ללא הודעה מוקדמת לנתבעים ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו.