רוסנברג נ' עיריית נהריה

החלטה

א.המבקש, בת"מ 17644-06-12, גבריאל רוסנברג (להלן: "המבקש"), הגיש ביום 11.6.12, תובענה כנגד המשיבה ובקשה לאישורה כייצוגית.

את בקשת האישור מגיש המבקש בשם קבוצה שהוא מבקש כי תכלול את כל מחזיקי הנכסים בעיר נהריה, שחוייבו, ושילמו לעירייה אגרת ביוב מכח חוק עזר לנהריה (אגרת ביוב), התשל"ו-1976, בתקופה שמיום 31.7.09 ואילך. עילת התביעה הנטענת היא: גביית אגרת ביוב על ידי המשיבה ללא סמכות שבדין.

הסעד המבוקש למבקש עצמו הוא בסך 839.30 ₪. הסעד המבוקש לכלל חברי הקבוצה הוא 27,318,000 ₪.

המבקש, כך נטען, מחזיק בתחום המוניציפלי של עיריית נהריה בנכס ומחוייב באופן שוטף בתשלומי חובה בגין הנכס, ולרבות בתשלום אגרת ביוב. בגין התקופה שלאחר 31.7.09 חוייב ושילם המבקש למשיבה אגרת ביוב בסכום של 839.80 ₪.

ב.לטענת המבקש, גביית אגרת הביוב על ידי המשיבה, מאז 31.7.09, נעשתה ללא סמכות שבדין, ומבלי שניתנו למשיבה האישורים הנדרשים לפי סעיף 6 לחוק עזר נהריה (אגרת ביוב), התשל"ו-1976 ("מגבלת גביה").

חוק העזר הותקן מכח סמכותה של המשיבה שנקבעה בסעיפים 250-251 של פקודת העיריות.

ביום 30.12.04 פורסם תיקון שבוצע בסעיף 6 של חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב). כותרתו של סעיף 6 היא "מגבלת גבייה" (תיקון התשס"ה – 2004):

"הטלת אגרה בשיעור המעודכן לפי חוק עזר זה, החל ביום כ"ט בתמוז התשס"ט (31.7.09), תהא טעונה אישור מועצת העירייה ואישור שר הפנים".

טוען המבקש כי לפי בדיקה שעשו הוא ובא כוחו, הרי חרף העובדה שלמשיבה לא ניתנו האישורים הנדרשים, המשיכה היא בגביית אגרת הביוב גם לאחר המועד שנקבע בחוק העזר הנ"ל, דהיינו, גם לאחר 31.7.2009.

נטען בבקשה, כי המבקש בדק באמצעות בא כוחו ברשימת האישורים שניתנו על ידי שר הפנים לרשויות שונות להארכת תוקפם של חוקי העזר, אך למשיבה לא ניתן אישור להמשיך את גביית אגרת הביוב. מכאן הטענה, שהגבייה החל מיום 31.7.2009 נעשתה על ידי המשיבה בניגוד להוראות סעיף 6 לחוק העזר הנ"ל, וללא סמכות, ולכן על המשיבה להחזיר למבקש ולכלל חברי הקבוצה את כל התשלומים שגבתה המשיבה שלא כדין מיום 31.7.09.

המבקש עותר להצהיר, שגביית אגרת הביוב מאז 31.7.09 היא שלא כדין, וכן עותר הוא להורות על הפסקתה, תוך מחיקת כל החובות שבפנקסי העירייה בגין אגרות ביוב שלא שולמו מאז 31.7.09, ולהורות על השבת הסכומים שגבתה המשיבה מחברי הקבוצה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

ג.המבקשת בת"מ 43017-11-12, גב' חנה זיך (להלן: "המבקשת"), הגישה ביום 22.11.2012 תובענה כנגד המשיבה בטענה שהמשיבה גובה אגרת ביוב בניגוד לתעריף החוקי התואם את הדין, וזאת לנוכח העובדה שהמשיבה הצמידה למדד את תעריפי אגרת הביוב החל משנת 2009 למרות הוראה מפורשת בחוק שאיננה מתירה למשיבה לעשות כן.

צויין בבקשת אישור זו, שהמבקש מר רוסנברג כבר הגיש כנגד המשיבה בקשה לאישור תובענה ייצוגית (ת"מ 17644-06-12), אלא שבבקשת מר רוסנברג נטען כי עצם החיוב באגרת הביוב הוא בלתי חוקי, נוכח העדר אישור מועצת העיר ושר הפנים להמשך הגבייה, ואילו המבקשת מבססת את בקשתה על הוראות סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, הוראות המתירות לרשות להמשיך ולגבות את אגרת הביוב, אך מאידך גיסא אוסרות עליה להוסיף על הסכום הצמדה למדד.

מציינת המבקשת גב' זיך, שהטענה בדבר חוסר חוקיות תעריף אגרת הביוב, נוכח הוספת הצמדות לתעריף, לא הועלתה כלל בת"מ 17644-06-12 ומכאן, כך נטען, חשיבות בירור בקשתה.

ד.המבקשת טוענת, שמידי חודשיים נשלחות אליה דרישות לתשלום אגרת ביוב לפי תעריף של 3.68 ₪ לכל מ"ק מים. לפי הוראות חוק העזר הוצמדו תעריפי אגרת הביוב שבחוק העזר החל מיום 1.1.2005 לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

בהמשך לכך, הוצמד התעריף למדד בהתאם לחוק העזר לנהריה (הצמדה למדד), התשמ"ד-1984.

תעריף החיוב, לפי הוראת סעיף 6 לחוק העזר, עמד בתוקפו עד 31.7.09. החל ממועד זה, ולפי לשון חוק העזר, נדרש אישור מועצת העירייה ושר הפנים להמשך הגבייה בתעריף האמור. נכון ליום 31.7.09 עמד התעריף על 3.34 ₪ למ"ק מים.

ה.טוענת המבקשת, כי סמכות המשיבה לגבות אגרת ביוב מסוייגת בחובה המוטלת עליה להקים תאגיד מים וביוב לפי חוק תאגידי המים והביוב, התשס"א-2001. טענת המבקשת היא שבעצם אי-הקמת תאגיד למים וביוב, מפרה למעשה המשיבה את הוראות חוק תאגידי המים והביוב, ועד להקמתו של תאגיד, חלות עליה הוראות המעבר הקבועות בחוק ההתייעלות הכלכלית.

ו.מוסיפה המבקשת, שביום 23.7.09, פורסם חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. במסגרת חוק זה אושרו התעריפים החוקיים כפי שהיו נכונים לאותה עת (3.34 ₪ ל-מ"ק). ואולם, כך טוענת המבקשת, נקבע במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית שעדכון תעריף אגרת הביוב, על ידי הצמדתו למדד או כל דרך אחרת, יתבצע רק לפי קביעת רשות המים והביוב בלבד.

לענייננו, כך טוענת המבקשת, לא קבעה רשות המים והביוב עדכון שכזה ביחס למשיבה.

לגבי חלק מן הרשויות בלבד נקבעו על ידי רשות המים והביוב תעריפים חדשים המבטלים את חוקי העזר, אך לא כך ביחס למשיבה. מכאן, שהתעריפים המצויינים בתוספת לחוק העזר, כפי שעמדו בתוקפם נכון ליום 23.7.09, הם התעריפים שבגינם רשאית המשיבה לחייב את תושביה בגין אגרת ביוב.

ז.בפועל, כך טוענת המבקשת, היא חוייבה בתשלום אגרה בסכום הגבוה מן התעריף הקבוע בחוק העזר, ובהתאם להוראות חוק ההתייעלות הכלכלית, וזאת בחוסר סמכות ובניגוד לדין. המשיבה ממשיכה להצמיד את תעריפי אגרת הביוב כפי שעמדו בתוקף במועד חקיקת חוק ההתייעלות הכלכלית, וזאת בהתאם להוראות חוק העזר (הצמדה), כשהדבר מנוגד ללשונו המפורשת של חוק ההתייעלות הכלכלית, ומבלי שנקבעו כללים המתירים את ההצמדה על ידי רשות המים והביוב.

ח.טוענת המבקשת, שחברי הקבוצה נשוא כתב התביעה, הם תושבי נהריה המחוייבים בתשלום אגרת הביוב והמים לפי תעריף הגבוה יותר מן התעריף המותר. הסעד המבוקש למבקשת עצמה הינו 88.36 ₪, והסעד המבוקש לכל חברי הקבוצה הינו השבה בסכום של 2,610,000 ₪.

המבקשת טוענת, כי פנתה באמצעות בא כוחה לקבל את עמדת המשיבה בטרם הגשת התובענה, אך נענתה שהנושא יידון ויוכרע במסגרת ת"מ 17644-06-12 (מכתב ב"כ המבקשת מיום 17.10.12, נספח ג' של הבקשה, ותשובת ב"כ המשיבה מיום 29.10.12, נספח ד' לבקשה).

המבקשת עותרת לחייב את המשיבה בהשבת הסכומים שגבתה המשיבה לפי תעריפים שגויים עבור אגרות ביוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ – 1980.

ט.בתגובה לבקשת האישור של המבקש, מר רוסנברג, טענה המשיבה, שגביית האגרה נעשית על פי דין. המשיבה הוסיפה, שלפי סעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית נקבעו הוראות מעבר. הסעיף קובע, שעל מועצת רשות המים והביוב לקבוע כללים בדבר תעריפי אגרת הביוב שרשאית לגבות רשות מקומית שאינה תאגיד, אך כל עוד לא קבעה רשות המים והביוב את הכללים, זכאית, כך נטען, הרשות המקומית להמשיך ולגבות אגרת ביוב כבעבר, ובלבד שלא תעלה על השיעור הריאלי של עלויות שירותי הביוב שמספקת הרשות המקומית.

בענייננו, לא קבעה רשות המים והביוב כללים המתייחסים למשיבה, ולכן, כך נטען, פעלה ופועלת המשיבה כדין וגובה את אגרת הביוב כבעבר תוך שערוך מתאים של הסכומים שנגבו על ידה והקפדה על כך שהיקף האגרות לא יעלה על העלות הריאלית של השירותים הניתנים על ידה.

י.טוענת המשיבה, שעד 2009 היא היתה כפופה להוראות חוקי העזר העירוניים ונזקקה לקבלת אישור השר בטרם עדכון תעריפי האגרות, אך מאז נחקק חוק ההתייעלות הכלכלית השתנתה המציאות הנורמטיבית, שמאפשרת כיום גביה לפי הוראות המעבר שבחוק ההתייעלות הכלכלית, עד שייקבעו כללים מתאימים על-ידי רשות המים והביוב.

לטענת המשיבה, יש לסלק על הסף את בקשתו של המבקש מר רוסנברג, הואיל ולמעשה, כך נטען, גם לשיטתו מוסמכת המשיבה לגבות אגרה בגין שירותי ביוב שהמשיבה נותנת לתושביה, ומכאן שאין המבקש רשאי לדרוש השבה של מלוא האגרה, ולכן אין להתיר לו לנהל את התיק הנוכחי.

תגובתה של המשיבה נתמכה בתצהיר של גזבר העירייה, מר דוד קביסה.

יא.בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתיק ת"מ 17644-06-12 (תביעת מר רוסנברג) ביום 10.12.12, דהיינו, בטרם חלף המועד להגשת תגובת המשיבה לבקשת האישור של גב' זיך (ת"מ 43017-11-12), העליתי את האפשרות שהדיון בשתי התובענות יתקיים במאוחד.

בתאריך 9.1.13 התקיימה ישיבת קדם משפט שבה הופיע גם בא כוחה של הגב' זיך. לאחר שקלא וטריא הושגה ההסכמה הבאה:

1.לצורך ההכרעה בשתי בקשות האישור תעמוד לדיון השאלה, האם מוסמכת המשיבה לעדכן (להצמיד) את תעריפי אגרת הביוב, לגבי התקופה שלאחר יולי 2009, הגם שאין לגבי התעריפים של המשיבה החלטת עדכון (הצמדה) של רשות המים, והגם שאין לגבי עדכון זה אישור של שר הפנים (ככל שסמכות אישור זו נתונה בידי שר הפנים).

2.הוסכם, שחלף הגשת תגובה לבקשת האישור של גב' זיך בת"מ 43017-11-12, שהמועד להגשתה טרם הגיע, תגיש המשיבה לא יאוחר מיום 25.2.13 טיעון משפטי, לגבי השאלה שהועמדה לדיון בסעיף 1 דלעיל, וההכרעה בסוגיה זו תהווה למעשה הכרעה בשאלה, האם יש או האם אין לאשר תובענה ייצוגית לגבי שתי הבקשות הנ"ל.

3.ניתנה אפשרות הן לבא כוחו של מר רוסנברג והן לבא כוחה של גב' זיך להגיש תשובה לתגובתה הנ"ל של המשיבה לא יאוחר מיום 20.3.13, שניהם במקביל.

4.כמו כן, ניתנה רשות תשובה למשיבה עד 30.3.13.

5.הובהר, שבקשת האישור בת"מ 17644-06-12 (בקשת מר רוסנברג) מצטמצמת אך ורק לעניין עצם העדכון (הצמדה) של תעריפי אגרת הביוב, דהיינו, אין עוד טענה של המבקש לפיה הוא זכאי לקבל החזר של אגרת הביוב, וטענתו היא רק לגבי העדכון (הצמדה).

6.הוסכם גם, שהמועד המוקדם ביותר לחישוב ההשבה (24 חודשים אחורנית), ככל שתאושר, יהא לפי תאריך הגשת בקשתה של גב' זיך, כלומר 22.11.12.

כמו כן הובהר, שאין בכך כדי למנוע מן המשיבה לטעון (אם וכאשר תאושר הגשת תובענה ייצוגית), הן לגבי אורך תקופת ההשבה, הן לגבי אופן חישוב העדכון (הצמדה), והן לגבי אופן חישוב ההחזר הנטען.

7.אם וככל שבקשות האישור תאושרנה, יוכלו ב"כ הצדדים לטעון, במסגרת הדיון בתיק לאחר האישור, לגבי שאלת הגמול ושכר הטירחה.

יב.בהתאם להסכמה זו הגישה המשיבה טיעון מטעמה ביום 25.2.13.

לטענת המשיבה, תעריפי אגרות הביוב, לרבות מנגנון ההצמדה והשערוך, שהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק ההתייעלות הכלכלית (15.7.09), ממשיכים לחול באופן אוטומטי עד שיוקם תאגיד מים וביוב.

לטענת המשיבה, אין בהיעדרה של החלטת עדכון (הצמדה) של רשות המים, או בהיעדרו של אישור שר הפנים לגבי עדכון זה, כדי לגרוע מסמכותה של המשיבה להצמיד את תעריפי אגרת הביוב לפי מנגנון ההצמדה שהיה בתוקף ביום 15.7.09, וזאת גם לאחר יולי 2009, ועד אשר יוקם תאגיד מים וביוב.

טוענת המשיבה, שהואיל והמחוקק קבע בסעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית כי התעריפים בעד שירותי המים שנותנת רשות מקומית, שהיו בתוקף ביום 15.7.09, ימשיכו לחול, ממילא אין עוד צורך בשום אישור נוסף.

יג.עוד מציינת המשיבה, שאת אגרות הביוב ממחזיקי הנכסים שבתחום שיפוטה גובה היא, בין היתר, מכוח חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), התשל"ו – 1976.

סעיף 6 לחוק העזר קובע: "הטלת אגרה בשיעור המעודכן לפי חוק עזר זה, החל ביום כ"ט בתמוז התשס"ט (31 ביולי 2009), תהא טעונה אישור מועצת העירייה ואישור שר הפנים".

השאלה שהועמדה לדיון, כזכור, מתמקדת רק בשאלת עדכון תעריפי אגרת הביוב, וזאת לתקופה מיום 1.8.09 ואילך, כשיש להכריע האם יש בהיעדר אישור שר הפנים כדי לגרוע מסמכות המשיבה לעדכן (להצמיד) את תעריפי אגרות הביוב החל מיום 1.8.09.

יד.מוסיפה המשיבה, שביום 9.8.05 התקבלה החלטת הממשלה מס' 4101 בדבר הקמת רשות המים. במסגרת החלטה זו נקבע, שרשות המים תהיה מוסמכת לקבוע נורמות וכללים למתן רישיונות, תעריפים, והיטלים, לכל השימושים, לרבות תעריפים ברשויות המקומיות ובתאגידי המים והביוב.

חוק ההתייעלות הכלכלית שפורסם ביום 23.7.09 תיקן את חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962, וביטל את הפרק השלישי של חוק הרשויות המקומיות (ביוב) שעסק בהיטל ביוב ואגרת ביוב. פרק זה הסמיך, בין היתר, את רשות המים לקבוע תעריפים בעד שירותי ביוב שמספקת רשות מקומית שאין לה תאגיד מים.

נוכח רפורמה זו, וביטול חוקי העזר של הרשויות המקומיות שעניינם בשירותי מים וביוב, ניטלה ממשרד הפנים, החל משנת 2009, הסמכות להמשיך ולטפל בנושאי מים וביוב. החל ממועד זה נמנעים שר הפנים ומשרדו מלאשר התקנת חוקי עזר שמטילים תשלומי חובה בגין שירותי מים וביוב או לתקן חוקי עזר קיימים.

טו.טענת המשיבה היא, שבמציאות זו, ברי, שהיעדר אישור שר הפנים למנגנון העדכון של אגרות הביוב (היעדר שנובע מחוסר סמכות ולא מטעמים הקשורים לגוף העניין) אינו יכול לגרוע מסמכות העירייה לעדכן את תעריפי אגרות הביוב לפי מדד המחירים לצרכן, בהתאם לחוק העזר שהיה בתוקף ביום 15.7.09.

טז.לטענת המשיבה, נותרה שאלה אחת והיא: האם יש צורך באישור רשות המים לצורך הצמדת תעריפים בעד שירותי ביוב שמספקת רשות מקומית שאין לה תאגיד מים. לטעמה של המשיבה, התשובה לשאלה זו שלילית, הואיל וסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית מקנה לעירייה את הסמכות לגביית אגרת הביוב לרבות הצמדתה.

יז.המשיבה מפנה לאמור בסעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית, כדלקמן:

"בלי לגרוע מהוראות חוק תאגידי מים וביוב, התעריפים בעד שירותים בתחום הביוב שנותנת רשות מקומית, למעט איגוד ערים למים או לביוב... שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול לעניין שירותים כאמור שנותנת רשות מקומית לאחר יום תחילתו של חוק זה, ורשאית מועצת רשות המים והביוב לקבוע עדכונים לתעריפים אלה לפי מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או לפי מדד אחר שייראה לה הולם, וזאת עד שיתקיים לגבי הרשות המקומית אחד מאלה לפי העניין:

(1)לגבי רשות מקומית בלא תאגיד - ...

(2)לגבי רשות מקומית אחרת- חלות לגביה הוראות סעיף 139(ב) לחוק תאגידי מים וביוב".

יח.טוענת המשיבה, כי לפי הוראות המעבר שבסעיף 76 הנ"ל, התעריפים בעד שירותים בתחום הביוב שנקבעו לפי כל דין, ושהיו בתוקף ערב תחילת החוק (15.7.09), ימשיכו לחול עד שייכנסו לתוקפם תעריפים שקבעה רשות המים, ואולם, נכון למועד הגשת הטיעון רשות המים טרם קבעה כללים ותעריפים שחלים על המשיבה. לכן, טוענת המשיבה, כי אין חולק שתעריפי אגרות הביוב אותם גבתה העירייה, לפי כל דין, ואשר היו בתוקף ביום 15.7.09, ממשיכים לחול, עד שתקבע רשות המים תעריפים אחרים שיחייבו את המשיבה.

יט.לטעמה של המשיבה, יש לפרש את המונח "תעריפים" המופיע בסעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית, ככולל בתוכו גם את מנגנון ההצמדה והשערוך שנקבע בחוקי העזר.

טוענת המשיבה, שאם תהא מחלוקת על פרשנות זו, ויצביע מי שיצביע על המשכו של סעיף 76 הנ"ל, לפיו על מועצת רשות המים לקבוע עדכונים כאלה ואחרים, תשובתה של המשיבה היא, שמדובר בחוק הנוגע לכלל הרשויות המקומיות ללא תאגיד מים.

המחוקק, כך נטען, הביא בחשבון אפשרות שיש רשויות ללא חיקוק הכולל מנגנון הצמדה, או שהמנגנון הקיים אינו מספק. לצורך רשויות אלה נוספה הסיפא שבסעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית. לעניין זה מפנה ב"כ המשיבה לספרם של ע. שפיר ו-נ.שמואלי מעודי "תאגידי מים וביוב", נבו הוצאה לאור, התשע"ב – 2012, עמ' 817-818.

כ.נימוק אפשרי נוסף, לטענת המשיבה, הינו, שהמחוקק סבר שייתכן ויהיה צורך במנגנון הצמדה אחר.

לטענת המשיבה, גם האמור בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעות חוק הממשלה, חוברת 436 מתאריך 16.6.09) תומך בפרשנות הנ"ל של המשיבה, דהיינו: המטרה העיקרית היא לרכז את תחום משק המים והביוב תחת ידיה של מועצת רשות המים, בפרט לעניין קביעתם של תעריפים בתחום שירותי המים והביוב, ולכן הוחלט, בין היתר, לבטל את הפרק השלישי של חוק הרשויות המקומיות (ביוב).

משבוטל פרק זה, ורשות המים טרם הספיקה לקבוע תעריפים אחרים שיחולו על רשויות מקומיות ללא תאגיד מים, הוחלט, כשלב מעבר, "להקפיא" את המצב הקיים עד שייכנסו לתוקף תעריפים שתקבע רשות המים, או עד שתקים הרשות תאגיד מים, לפי העניין.

לדעת המשיבה, אין להעלות על הדעת שהקפאת המצב הקיים תתייחס אך ורק לאגרת הביוב הנומינאלית ללא מנגנון השערוך וההצמדה, באופן שמימון שירותי המים והביוב ייפגע, שהרי אין מדובר בסנקציה כלשהיא, אלא בתקופת ביניים בה לא יחולו שינויים מהותיים במצב הקיים עד שיוסדר ריכוזו של משק המים והביוב תחת ידי רשות המים.

כא.מוסיפה המשיבה, שההצעה להעניק לרשות המים את הסמכות לעדכן תעריפים לפי מדד המחירים לצרכן, או מדד אחר שייראה לה, באה בנוסף ל"הסדר ההקפאה", ולא כדי לגרוע ממנו, ולכן לא ניתן לראות את האמור בסיפא של סעיף 76 הנ"ל כהסדר שלילי המפקיע מן המשיבה את סמכותה לעדכן את תעריפי אגרות הביוב שהיא גובה על בסיס חוקי העזר שלה.

כב.המשיבה טוענת, כי פרשנותה למונח "תעריפים" שבסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית, כוללת בתוכה גם מנגנון של שערוך והצמדה, וכי פרשנות זו תואמת את המהות הכללית של מנגנון ההצמדה למדד שנועד לשמור על הערך הריאלי של החיוב הכספי ולמנוע את שחיקתו כתוצאה מחלוף הזמן: דנג"צ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עיריית ראשון לציון (מיום 19.10.09). המשיבה מטעימה, שבפסק הדין הנ"ל נקבע, כי גביית הפרשי הצמדה היא חלק בלתי נפרד מן המימון הריאלי של שירות הניתן לאזרח, דהיינו, באותו מקרה: הקמת מערכת ביוב. גביית חובות בשווי שאיננו ריאלי מטילה על כתפי הרשות את העלות של שחיקת הכסף. בעלות זו על הציבור לשאת גם אם הוא לא בהכרח נהנה משירות זה. לכן, לטעמה של המשיבה, הכללת מנגנון השערוך וההצמדה במונח "תעריפים" אשר בסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית, עולה בקנה אחד עם התייחסות המחוקק למונח זה בהוראות החוק השונות, וכן עם הפרשנות שניתנה לכך בפסיקה.

כג.מוסיפה המשיבה, שאגרת הביוב מיועדת למימון החזקת מערכת הביוב ותפעולה השוטף. עלות זו כפופה מדרך הטבע למדד המחירים לצרכן, ולכן גם תעריפי אגרת הביוב צריכים להיות כפופים לעליית המדד, שאם לא כן ייפגעו מקורות המימון של המשיבה וממילא יפגע הדבר בהיקף השירותים שהיא יכולה להעניק לתושביה.

חוק ההתייעלות הכלכלית, כך טוענת המשיבה, לא נועד להטיל סנקציה עונשית על רשות מקומית ללא תאגיד, אלא נועד להסדיר את המציאות שנוצרה בין ביטול חוק הרשויות המקומיות (ביוב) ועד שרשות המים תקבע תעריפים או עד שהרשות המקומית תקים תאגיד מים (לפי העניין). לכן, לטענת המשיבה, מעת שהשתמש המחוקק במונח "תעריפים", הוא התכוון לתעריפי האגרות, לרבות מנגנון השערוך וההצמדה למדד.

עד כאן תמצית הטיעון המשפטי שהוגש מטעמה של המשיבה.

כד.מטעם המבקש (מר רוסנברג) בת"מ 17644-06-12, נטען, כי מאז פתיחת ההליך, לרבות דיוני קדם המשפט, לא הציגה המשיבה אישור משר הפנים או ממועצת רשות המים בדבר עדכון התעריפים וההצמדה למדד המחיר לצרכן.

לטענת המבקש, לאחר שנחקק חוק ההתייעלות הכלכלית, עדיין חלות הוראות החוק הרלוונטיות לגבי תעריפי אגרות הביוב שהיו בתוקף ביום 23.7.09 ואולם, ההחלטה בדבר עדכון התעריף, לרבות הצמדתו למדד המחירים לצרכן, אינה נתונה עוד בסמכותה של המשיבה, וזו הועברה למעשה לסמכות רשות המים.

לפי סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, לא ניתן להצמיד את תעריפי אגרת הביוב החל מיום 23.7.09, אלא על-ידי קבלת אישור עדכון התעריף, ואישור על הצמדת התעריף, למדד המחירים לצרכן או כל מדד אחר שתקבע רשות המים, אך אישור כזה לא ניתן למשיבה.

כה.מציין המבקש, כי חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב) הסמיך את המשיבה לגבות אגרת ביוב לפי תעריף שנקבע בתוספת שבחוק העזר. החל מיום 1.1.05 הוצמדו תעריפי אגרת הביוב לפי חוק העזר לנהריה (הצמדה למדד), התשמ"ד – 1984.

סעיף 6 של חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), כפי שתוקן ביום 25.11.2004, קובע, כי הטלת אגרה בשיעור המעודכן החל מיום 31.7.09 תהא טעונה אישור שר הפנים ומועצת העירייה. לטענת המבקש, נעשה תיקון זה לפי הנחיות משרד הפנים בחוקי העזר בכל הקשור לעניין אגרת הביוב.

טוען המבקש, שאישור זה נדרש כדי להבטיח שהרשות המקומית לא תפעל על דעת עצמה באופן בלתי מוגבל, אלא שהחלטת עדכון התעריפים תיעשה לאחר שנבדקה על ידי השלטון המרכזי ונתקבל אישור מתאים מן השר.

לטענת המבקש, דרישת אישור ממשרד הפנים לצורך עדכון גביית האגרה אינה בבחינת חותמת גומי או אישור שניתן בדיעבד. מעיון באישורים שונים שניתנו לרשויות מקומיות אחרות, בדבר המשך גביית אגרת הביוב עולה, כי הרשויות התבקשו לפנות לאגף התקצוב והפיתוח במשרד הפנים, ולאחר שנעשה תחשיב מעודכן לבחינת גובה האגרה לפי הנהלים המעודכנים, נמסר התחשיב לבדיקה חישובית-כלכלית של חברה חיצונית.

כו.בנוסף, מפנה ב"כ המבקש להוראת סעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית בציינו, שבסעיף זה נקבעה הוראת מעבר, וזאת עקב ביטול הפרק השלישי של חוק הרשויות המקומיות (ביוב).

לפי הוראות המעבר יישארו תעריפי אגרות הביוב כפי שהיו בתוקף ביום 23.7.09 ואולם, עדכון התעריף, לרבות הצמדתו למדד, אינה נתונה עוד בסמכות המשיבה, אלא הועברה לרשות המים. דבר זה עולה הן מסעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, והן מפיסקה 12 בהחלטת הממשלה מס' 131 בה נאמר בסיפא: "מועצת רשות המים תהיה רשאית לעדכן תעריפים אלה לפי מדד שתקבע".

טענת המבקש היא, שסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית נטל את כל הסמכויות שהוענקו למשרד הפנים וגורמים אחרים בכל הנוגע לניהול משק המים והביוב וריכז את הסמכויות בידי מועצת רשות המים, על מנת להבטיח שהרשות המקומית לא תפעל על דעת עצמה באופן בלתי מוגבל.

לטענת המבקש, מלשונו של הסעיף ניתן להסיק הסדר שלילי שלפיו הוראות המעבר אימצו את התעריפים הקיימים, בשיעורם ערב תחילתם, אך ללא מנגנון השערוך הנלווה להם. לצורך עדכון התעריפים והצמדתם למדד נדרש אישור מועצת רשות המים.

כז.עמדת המבקש היא, שאין לקבל את עמדת המשיבה לפיה ההצמדה היא חלק בלתי נפרד מסכום הקרן של התעריף, שהרי, אילו היתה המשיבה מוסמכת לפי הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית להמשיך להצמיד את אגרת הביוב למדד המחירים לצרכן, לא היה צורך בהוראה בחוק ההתייעלות הכלכלית שלפיה עדכון והצמדה למדד יבוצעו על ידי רשות המים.

כח.גם מטעמה של המבקשת בת"צ 43017-11-12 (גב' חנה זיך) הוגש ביום 20.3.13 טיעון משפטי. לטעמה, די בשאלה הפרשנית המתעוררת מלשונו של סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית כדי להצדיק את בירור התובענה שבמסגרתה אף ניתן יהיה לברר האם יש ממש בטענות המשיבה לפיהן, כביכול, היעדר גביית הפרשי ההצמדה פוגעת בתקציבים המיועדים להחזקת מערכת הביוב ומביאה לפגיעה באיכות השירות של המשיבה לתושביה (טענה המוכחשת על-ידי המבקשת).

לכן, כך טוענת המבקשת, אין מקום לבחון את הטענה ולבררה עד תום, אלא יש להכריע אם קיימת אפשרות סבירה שהמבקשת תצליח להוכיח את תביעתה במסגרת ההליך הראשי. לטעמה של המבקשת, אכן קיים סיכוי מעבר לסביר שתביעתה תוכרע לטובת חברי הקבוצה.

כט.המבקשת טוענת אף היא, כמו גם המבקש, שפרשנותה של המשיבה איננה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו של חוק ההתייעלות הכלכלית. לטעמה, אין לקבל את עמדת המשיבה הסבורה שיש לפרש את המונח "תעריפים" שבסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית ככולל בתוכו גם את מנגנון ההצמדה והשערוך שנקבע בחוקי העזר, וזאת, כך טוענת המבקשת, משום שעמדתה זו של המשיבה אינה מתיישבת עם הסיפא של סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית.

ל.באשר לטענת המשיבה לפיה יש רשויות שאין להן הוראה בחוק עזר הכוללת מנגנון הצמדה, עונה המבקשת שלפי נוהלי משרד הפנים (נוהל אישור ופרסום חוקי עזר, עמ' 13, סעיף 27) על הרשויות להתקין הוראה בדבר הצמדה של תשלום חובה למדד המחירים לצרכן, ולכן לא ברורה הטענה לפיה יש רשויות ללא הסדרת מנגנון הצמדה. טענה זו גם אינה מתיישבת, כך סבורה המבקשת, עם אופן התנהלות הרשויות המקומיות (שהצמידו את תעריפי האגרות וההיטלים למדד המחירים לצרכן). מוסיפה המבקשת, שהמשיבה לא הצביעה ולו על רשות אחת שאין לה חיקוק הכולל מנגנון הצמדה. מכאן, שלא ייתכן מצב בו המחוקק סבר שיש רשויות מקומיות שאין להן חיקוק הכולל מנגנון הצמדה.

לא.באשר לטענת המשיבה לפיה יש אפשרות שמנגנון ההצמדה שקבעה הרשות המקומית איננו מספק, סבורה המבקשת, כי טענה זו למעשה איננה אומרת דבר, והיא אף יוצרת כשל לוגי בחוק ההתייעלות הכלכלית, שהרי אם אמנם מנגנון ההצמדה למדד המחירים לצרכן איננו מספק, מה רבותא אם רשות המים תעדכן את התעריף בהתאם לאותו מדד?

גם הטענה לפיה ייתכן ויש צורך במנגנון הצמדה אחר, היא לטעמה של המבקשת טענה שאין בה ממש, שהרי אם אמנם יש צורך במנגנון הצמדה "אחר", הדעת נותנת שראוי להחילו על כלל הרשויות המקומיות ללא תאגיד מים, ולאו דווקא לייחדו לרשות מסויימת.

כמו כן, סבורה המבקשת שאילו באמת רצה המחוקק לייחד את עדכון התעריפים שברשויות המקומיות ללא תאגיד, היה הוא מבהיר כי רק ברשויות ללא מנגנון הצמדה רשאית מועצת המים לעדכן את התעריפים, ודבר זה גם היה מוצא ביטוי בדברי ההסבר לחוק ההתייעלות הכלכלית, אך מעיון בדברי ההסבר עולה, שאין כוונה "סמויה" לייחד את סמכות מועצת רשות המים והביוב לעדכן את תעריפי האגרה רק לרשויות בהן אין "חיקוק הכולל מנגנון הצמדה" או שמנגנון זה "אינו מספק".

לב.עוד טוענת המבקשת, כי לשונו של סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית ברורה, תומכת בטענותיה של המבקשת, ועומדת בסתירה לטענותיה של המשיבה. כך מתוך עיון בסעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, וכך בדברי ההסבר להצעת החוק ביחס לסעיף זה, דהיינו: סעיף 76 לחוק ברור וגם תכליתו ברורה, משמע, בתקופת המעבר רשאית רשות מקומית, שלא הקימה תאגיד מים, לגבות "תעריף" בעד שירותי הביוב בשיעור שהיה בתוקף ערב תחילתו של חוק ההתייעלות הכלכלית, וזה ימשיך לחול בתקופת המעבר, ואילו על עדכון או הצמדת התעריף מופקדת מועצת רשות המים והביוב.

מציינת המבקשת, שאין בדברי ההסבר כל אמירה בנוגע להמשך תחולתם של חוקי העזר בדבר הצמדות התעריפים, ואין כל אמירה בדבר סמכות הרשות המקומית להמשיך ולהצמיד את התעריפים לאחר תחילתו של חוק ההתייעלות הכלכלית, ולמעשה ההיפך הוא הנכון.

לטענת המבקשת, מדברי ההסבר לסעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית עולה, שכוונת המחוקק היא "להקפיא" לחלוטין, בתקופת המעבר – עד לקביעת תעריף על- ידי רשות המים והביוב – את תעריפי שירותי ביוב ברשות מקומית ללא תאגיד מים.

מוסיפה המבקשת, שלשון הסעיף אינה קובעת ואף אינה רומזת כי המונח "תעריפים" כולל בתוכו גם את מנגנון ההצמדה. להיפך, לפי הסיפא של סעיף 76 יכולים התעריפים להתעדכן לפי מדד המחירים לצרכן רק באישור מועצת רשות המים והסמכות לעשות כן נתונה לה בלבד.

לג.עוד טוענת המבקשת, שהפרשנות שמציעה המשיבה מנוגדת לתכלית החקיקה, שנועדה ליטול מן הרשויות המקומיות את הסמכות לקבוע חוקי עזר בעניינים הנוגעים לתשלומים בעד ביצוע פעולות בתחומים הקשורים למשק המים והביוב. בנוסף נועדה תכלית זו גם להקפיא את התעריפים לנוכח שינוי שיטת המימון.

תכלית נוספת, כך טוענת המבקשת, היא הקפאת התעריפים ואיסור על עדכונם בצד תיקון פקודת העיריות, והחלת האיסור לחוקק חוקי עזר ביחס למשק המים והביוב, דבר שנעשה על-ידי המחוקק בכוונת מכוון.

לד.טוענת המבקשת, כי למרות החובה שבדין להקים תאגיד מים וביוב, בחרו רשויות רבות שלא להקים תאגיד. המחוקק התכוון בהתנהגותו, כפי שפורטה לעיל, ליצור תמריץ כלכלי (שלילי) לרשויות אלה בכך שימנע מהן, מחד גיסא, את האפשרות לגבות תעריף מעודכן בעד שירותי הביוב, ומאידך גיסא, אסר עליהן לתקן את חוקי העזר. בכך ביקש המחוקק למנוע מהן לעדכן את התעריפים.

על-ידי כך, בכל יום שעבר, המדד עלה, ורשות שלא התאגדה לא יכולה היתה לעדכן את תעריפי אגרת הביוב, למרות שהיא סיפקה שירותים אלה. לבסוף נוצר לרשויות אלה חיסרון כיס ש"דחף" אותן להקים תאגיד מים וביוב.

לה.לכן, כך טוענת המבקשת, פרשנותה של המשיבה שנועדה לאפשר את עדכון תעריפים אלה פוגעת בתכלית החקיקה ומעודדת התנהגות של אי-הקמת תאגיד מים וביוב, למרות החובה שבדין לעשות כן. פרשנות זו גם תאפשר לרשות שאיננה מקיימת את הוראת הדין, כגון המשיבה, להמשיך ולגבות כספים מתושביה עבור שירות מצומצם שעלותו נמוכה בעשרות מונים ממה שהמשיבה מורשית לגבות.

תכלית נוספת שהמבקשת מצביעה עליה בטיעוניה היא יצירת מסגרת נורמטיבית אחידה על-ידי מתן סמכות למועצת רשות המים והביוב לעדכן את התעריפים בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן בתקופת הביניים.

לו.מוסיפה המבקשת, שמנגנון ההצמדה אשר הוסדר באמצעות חוק עזר לנהריה (הצמדה למדד), התשמ"ד – 1984, סותר הוראת חוק מדרגה גבוהה יותר, ולכן, הוא בטל.

מנגנון ההצמדה בוטל למעשה הן בשים לב לסעיף 251 לפקודת העיריות, והן נוכח סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית.

חוק העזר לנהריה (הצמדה למדד) סותר את האמור בסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית שהוא דבר חקיקה במעמד גבוה יותר, וכפי שנקבע בסעיף 16(4) לפקודת הפרשנות: "לא תהא תקנה סותרת הוראותיו של כל חוק".

חוק העזר (אגרת ביוב), מופיע בתוספת של חוק העזר לנהריה (הצמדה למדד) דבר הסותר את הוראות פקודת העיריות, שכן, לפי תיקון 118 של פקודת העיריות נאסר לחוקק חוקי עזר בעניין משק המים והביוב. מכאן, שאין עוד מקור סמכות חוקי למשיבה לגביית רכיב ההצמדה.

לז.בהתייחס לטענת המשיבה, לפיה יש להתיר לה לגבות הפרשי הצמדה בנימוק כי הדבר נועד לשמור על ערך הכסף, וכדי לספק שירות יעיל בתחום הביוב לתושבי העיר, מפנה המבקשת לכללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה), התשע"א – 2010, שנחקקו בהמשך לסעיף 76(א) של חוק ההתייעלות הכלכלית. מציינת המבקשת, שבכללים הנ"ל מנגנון ההצמדה שונה בתכלית. כך, למשל, סעיף 15 (שם), קובע, שהצמדה למדד תיעשה אחת לשנה בלבד בעוד שהמשיבה מצמידה את תעריפי אגרות הביוב אחת לחודש (אציין, כפי שיובהר גם להלן בפיסקה נ"א, כי כללים אלה מתייחסים לרשות "מקומית בלא תאגיד", שהיא רשות שאינה חייבת בהפעלת שירותי מים וביוב בתחומה באמצעות תאגיד מים וביוב. בתוספת הראשונה של הכללים הללו מנויות הרשויות הנכללות בהגדרת "רשות מקומית בלא תאגיד", שהן, למעשה, מועצות אזוריות. כללים אלה אינם חלים לגבי המשיבה, שאינה פטורה מהפעלת שירותי המים והביוב שבתחומה באמצעות תאגיד מים וביוב).

לח.טענה נוספת של המבקשת היא, כי בהתאם ללשונו של חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), התשל"ו – 1976, סעיף 6, בנוסף לאישורו של שר הפנים לצורך עדכון האגרה (סמכות שמוחלפת כיום על-ידי רשות המים), יש גם צורך באישור מועצת העירייה להמשך עדכון התעריפים הקבועים בחוק העזר החל מסוף יולי 2009.

לטענת המבקשת, אין מחלוקת שהמשיבה לא קיבלה אישור, לא ממועצת העירייה ולא ממועצת רשות המים להמשך עדכון התעריפים. לכן, גם אם תתקבל פרשנות המשיבה בנוגע לאישור מועצת רשות המים, אין הדבר מספיק לצורך עדכון התעריפים (בהיעדר אישור של מועצת העירייה).

לט.המבקשת מתייחסת גם לפסק הדין שניתן בפרשת "ארקו" (דנג"צ 9411/00), שאליו מפנה המשיבה בטיעוניה, ומציינת, שבפרשת ארקו היה לרשות המקומית מקור סמכות חוקי לגביית רכיב ההצמדה, הואיל ובאותה תקופה פרק ג' של חוק הרשויות המקומית (ביוב) עמד על תילו, כמו גם סעיף 251 לפקודת העיריות, ואילו למשיבה אין כל מקור סמכות חוקי לגביית הפרשי ההצמדה, שהרי המחוקק קבע הוראת חוק ספציפית המאפשרת לרשות מקומית לעדכן את תעריפיה על דרך של פנייה למועצת רשות המים.

עד כאן תמצית טענות המבקשת.

מ.המשיבה הגישה ביום 9.4.13 תשובה על הטיעונים שהוגשו מטעם המבקש ומטעם המבקשת.

בהתייחס לטענת המבקשת לפיה די בשאלה הפרשנית המתעוררת מלשונו של סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית על מנת להצדיק את בירורה של התובענה, סבורה המשיבה, שקבלת טענה זו תרוקן מתוכן את ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים בישיבה מיום 9.1.13. מה גם, שכל העובדות הדרושות להכרעה בשאלה הפרשנית האמורה מצויות כבר עתה בפני בית המשפט.

מא.המשיבה מצביעה על סיפת סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית, שם נאמר, כי רשאית מועצת רשות המים והביוב לקבוע עדכונים לתעריפים. לטעמה של המשיבה, עצם השימוש בלשון "רשאית", ולא "חייבת", מחזק את טענתה של המשיבה, שכן, אם רשות המים רק רשאית לקבוע עדכון לתעריפים (ואינה חייבת), יכול להיווצר מצב שלחלק מן הרשויות המקומיות ללא תאגיד יהיה מנגנון הצמדה, לפי קביעת מועצת רשות המים, ולחלק מן הרשויות המקומיות לא יהיה מנגנון הצמדה כלל, ובכך תיגרם אפליה.

לטעמה של המשיבה, הסיפא של סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית באה להוסיף על האמור ברישא של הסעיף, ולא לגרוע ממנו. אמנם, בלשון החוק יש התייחסות נפרדת לתעריפים ולהצמדה, אך לא ניתן לקבוע מלשון הסעיף כי התייחסות המחוקק להצמדה באה לגרוע מן האמור לגבי תעריפים, ולא להוסיף עליהם.

מב.המשיבה חוזרת על טענתה, שהמונח "תעריפים" שבסעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית כולל בתוכו גם את מנגנון ההצמדה והשערוך שנקבע בחוקי העזר, ובדרך זו כל רשות מקומית ללא תאגיד, באופן גורף ושווה, פועלת לפי מנגנון ההצמדה שהיה בתוקף ערב תחילתו של חוק ההתייעלות הכלכלית ורשות המים, ככלל, אינה חייבת להתערב במצב הקיים.

לטענת המשיבה, הסמכות שניתנה לרשות המים, לפי הסיפא של הסעיף, נועדה למקרים חריגים של רשויות ללא חיקוק הכולל מנגנון הצמדה, או של רשויות מקומיות שהמנגנון הקיים אצלן אינו מספק, ומכל מקום, אין בסמכות זו כדי לגרוע מסמכותן של הרשויות המקומיות להוסיף ולגבות ממחזיקי הנכסים את התעריפים כפי שהיו בתוקף ערב תחילת חוק ההתייעלות הכלכלית, ולרבות מנגנון ההצמדה.

המשיבה סבורה, שאין חשש למנגנון הצמדה כפול, הואיל וככל שמועצת רשות המים תעשה שימוש בסמכותה, יבוא מנגנון העדכון שתקבע מועצת רשות המים במקום מנגנון ההצמדה הקיים של הרשות המקומית.

מג.המשיבה דוחה את טענת המבקשת, כאילו שלילת ההצמדה נובעת מכך שחוק ההתייעלות הכלכלית בא להטיל סנקציה על רשות שלא התאגדה.

המשיבה טוענת, שאין לטענה זו של המבקשת כל עיגון עובדתי או משפטי, וחוק ההתייעלות הכלכלית לא נועד "להעניש" רשויות מקומיות שלא התאגדו.

עד כאן תמצית תשובת המשיבה לטיעונים שמטעם המבקשים.

מד.ביום 18.4.13 הגיש ב"כ המבקש (מר רוסנברג) בקשה לאפשר לו השלמת הטיעון המשפטי מטעמו, תוך התייחסות ל"טיוטה לכללים" מיום 21.3.13 מטעם מועצת רשות המים, טיוטה שפורסמה לצורך שמיעת עמדת הציבור: "כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (תיקון מס' 4), התשע"ג – 2013".

ביום 23.4.13 הגיבה המשיבה לבקשתו זו של המבקש, ולטעמה, טיוטת הכללים אינה רלוונטית למקרה שבפנינו, מה גם, שכללים אלה נוגעים רק לתעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת "רשות מקומית בלא תאגיד". רשות כזו, דהיינו, ללא תאגיד, מוגדרת בסעיף 15א(א) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962, כרשות מקומית שאינה חייבת בהפעלת שירותי המים והביוב שבתחומה באמצעות חברה, לפי הוראות חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001.

מוסיפה המשיבה, שהגדרה זו אינה חלה עליה הואיל והמשיבה כן מחוייבת להפעיל את שירותי המים והביוב שבתחומה באמצעות חברה, ולכן היא איננה "רשות מקומית בלא תאגיד".

כמו כן, במסגרת סעיף ההגדרות בכללי הרשויות המקומיות (ביוב) (הוראת שעה) לשנת התשע"א – 2010, נקבע מפורשות כי רשות מקומית לעניין אותם כללים היא רק רשות מקומית המנויה בתוספת הראשונה של הכללים. המשיבה אינה נמנית על תוספת זו, ומכאן, שהכללים הנ"ל, כמו גם טיוטת הכללים, אינם רלוונטיים לענייננו.

הבאתי עד כה את תמצית טיעוניהם ונימוקיהם של הצדדים.

מה.השאלה העומדת לדיון ולהכרעה בפניי בהתאם להסכמה הדיונית שהושגה בישיבה מיום 9.1.13 היא: האם מוסמכת המשיבה לעדכן (להצמיד למדד) את תעריפי אגרת הביוב לגבי התקופה שלאחר יולי 2009, הגם שאין לגבי התעריפים של המשיבה החלטת עדכון (הצמדה) של מועצת רשות המים, והגם שאין לגבי עדכון זה אישור של שר הפנים (ככל שסמכות אישור זו נתונה בידי שר הפנים).

הוסכם גם שההכרעה בסוגיה זו: "תהווה למעשה הכרעה בשאלה האם יש או האם אין לאשר הגשת תובענה ייצוגית לגבי שתי הבקשות דלעיל" (ישיבת 9.1.13, עמ' 7 לפרוט', סעיף 2).

אזכיר גם שהוסכם, כי בקשתו של המבקש (מר רוסנברג) מצטמצמת אך ורק לעניין עצם העדכון (הצמדה) של תעריפי אגרת הביוב, דהיינו, אין כיום טענה מצד המבקש כאילו זכאי הוא לקבל החזר של אגרת הביוב, וטענתו היא רק לעניין עדכון (הצמדה) (עמ' 7, שם, סעיף 5).

מו.סעיפים 250-251 של פקודת העיריות (נוסח חדש) מסמיכים את מועצת העירייה להטיל תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על כל אדם בגין פעולות שבאחריותה של העירייה באמצעות חוקי עזר שהמועצה רשאית להתקין.

מכח סמכותה לפי סעיפים 250 ו-251 של פקודת העיריות התקינה המשיבה את חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), התשל"ו – 1976, אשר תוקן בהמשך בשנת התשס"ה – 2004, וכן את חוק העזר לנהריה (הצמדה למדד), התשמ"א – 1981, שהוחלף לאחר מכן בחוק עזר לנהריה (הצמדה למדד) , התשמ"ד – 1984.

סעיף 2 של חוק העזר לנהריה (הצמדה למדד), התשמ"ד-1984, קבע, בס"ק (א) שסכומי אגרות, היטלים, ותשלומים שפורטו בחוקי העזר של העירייה (בהתאם לתוספת) יועלו ב-16 לכל חודש לפי שיעור עליית המדד מאז המדד שפורסם לאחרונה ועד המדד שפורסם לפני יום ההעלאה.

מז.בין החוקים המופיעים בתוספת הנ"ל לחוק העזר, מופיע גם: חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), התשל"ו – 1976.

ביום 30.12.04 פורסם תיקון של חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), התשס"ה – 2004 (מיום 25.11.04) ובו נקבע, כי סעיף 6 של חוק העזר העיקרי מוחלף, כך שבמקומו ייאמר בסעיף 6: "מגבלת גבייה":

"הטלת אגרה בשיעור המעודכן לפי חוק עזר זה, החל ביום כ"ט בתמוז התשס"ט (31 ביולי 2009), תהא טעונה אישור מועצת העירייה ואישור שר הפנים" (ההדגשה שלי – י.ג.).

מח.בשנת תשס"ט – 2009 התפרסם תיקון 118 של פקודת העיריות. בהתאם לתיקון זה תוקנה הוראת סעיף 251 של פקודת העיריות כדלקמן:

"בחוקי עזר רשאית המועצה לקבוע הוראות בדבר -

(1) תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על-ידי כל אדם, זולת העירייה גופה, בקשר לדברים האמורים בסעיף 250, למעט תשלום כאמור בעד ביצוע פעולות בתחומים הקשורים למשק המים או הביוב..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

מכאן, שבהתאם לתיקון 118 הנ"ל של פקודת העיריות נשללה סמכותה של מועצת העירייה לקבוע חוקי עזר בכל הנוגע לחיוב בתשלום בגין ביצוע פעולות בתחומים הקשורים למשק המים והביוב.

תיקון זה נובע מן ההוראה שבסעיף 73(2) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט – 2009, בדבר תיקון סעיף 251(1) של פקודת העיריות.

מט.עוד ובנוסף, קובע סעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית, שעניינו תיקון חוק הרשויות המקומיות (ביוב), הוראות מעבר, בס"ק (ב):

"בלי לגרוע מהוראות חוק תאגידי מים וביוב, התעריפים בעד שירותים בתחום הביוב שנותנת רשות מקומית, למעט איגוד ערים למים או לביוב (בסעיף קטן זה – רשות מקומית) שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול לעניין שירותים כאמור שנותנת רשות מקומית לאחר יום תחילתו של יום זה, ורשאית מועצת רשות המים והביוב לקבוע עדכונים לתעריפים אלה לפי מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או לפי מדד אחר שייראה לה הולם, וזאת עד שיתקיים לגבי הרשות המקומית אחד מאלה, לפי העניין:

(1)לגבי רשות מקומית בלא תאגיד – נכנסו לתוקפם תעריפים שקבעה מועצת רשות המים והביוב לגבי אותה רשות מקומית לפי סעיף 15א(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) בנוסחו בסעיף 75(1) לחוק זה.

(2)לגבי רשות מקומית אחרת – חלות לגביה הוראות סעיף 139(ב) לחוק תאגידי מים וביוב".

נ.מן האמור בהוראות המעבר, עולה שהתעריפים בעד שירותים בתחום הביוב שנותנת רשות מקומית ימשיכו לחול לאחר יום תחילתו של חוק ההתייעלות הכלכלית (23.7.2009). כך עולה מן הרישא של סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית.

ואילו הסיפא של סעיף 76(ב) הנ"ל עוסק בשאלת עדכון תעריפים אלה, דהיינו, מועצת רשות המים והביוב היא שרשאית לקבוע עדכונים לתעריפים, בין אם לפי מדד המחירים לצרכן ובין אם לפי מדד אחר שייראה לה הולם.

נא.הוראה זו היא הוראת מעבר. לגבי "רשות מקומית בלא תאגיד" יימשך מצב זה עד אשר ייכנסו לתוקפם תעריפים שתקבע מועצת רשות המים והביוב לגבי אותה רשות מקומית.

אבהיר, ש"רשות מקומית בלא תאגיד" היא רשות שהחוק פטר אותה מלהקים תאגיד מים, כעולה מסעיף 15א(א) של חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962, וחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001, סעיף 151: "חוק זה לא יחול על רשות מקומית שהיא מועצה אזורית...".

מכאן, שסעיף 76(ב)(1) אינו חל לגבי המשיבה. לעומת זאת, המשיבה כן עונה על הגדרת "רשות מקומית אחרת" שבסעיף 76(ב)(2) ל חוק ההתייעלות הכלכלית, דהיינו, חלות לגביה הוראות סעיף 139(ב) של חוק תאגידי מים וביוב התשס"א – 2001: "... הרשות המקומית לא תפעל לעניין אספקת שירותי מים ושירותי ביוב...".

נב.בענייננו, כך טוענים המבקשים, לא קבעה מועצת רשות המים והביוב תעריפים בתחום הביוב לגבי המשיבה, ומכיוון שכך, עומדת בעינה הסיפא של סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, משמע, שמועצת רשות המים והביוב רשאית לקבוע עדכונים לתעריפים אלה, אך לא המשיבה עצמה.

ברי, שמועצת רשות המים והביוב אכן לא קבעה עדכונים לגבי תעריפי אגרת הביוב של המשיבה, ולכן, יש ממש בטענתם של המבקשים שתעריפי אגרת הביוב שרשאית המשיבה לגבות הם אלה שהיו בתוקף ערב כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית – 23.7.09, ללא הצמדה וללא עדכון.

נג.אין לקבל את טענת המשיבה, לפיה עדכון תעריף אגרת הביוב גלום בתוך ההוראה הקובעת שהתעריף הקיים ערב תחילתו של חוק ההתייעלות הכלכלית ימשיך לחול ויעמוד בעינו. דהיינו, המשיבה טוענת שמנגנון העדכון ממשיך לעמוד בעינו, וכשם שהתעריף ערב תחילתו של חוק ההתייעלות הכלכלית עומד בתוקפו, כך גם נלווה אליו מנגנון העדכון וההצמדה. לעניין זה נסמכת המשיבה גם על האמור בספרם של ע. שפיר ו-נ. שמואלי מעודי "תאגידי מים וביוב", נבו הוצאה לאור, תשע"ב – 2012, עמ' 817-818.

נד.סבורני, שאין הדבר כך. לשון החוק, דהיינו, סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, ברורה: הרישא של הסעיף עוסקת בכך שהתעריפים בגין שירותי ביוב שהעניקה הרשות המקומית, שהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול, ואילו הסיפא קובעת שמועצת רשות המים והביוב רשאית לקבוע עדכונים לתעריפים אלה. משמע, התעריף שעומד בעינו הינו נושא אחד, ואילו עדכון התעריף הוא נושא אחר.

מקום בו לשון החוק ברורה, אין מקום לפרשנות שלא ניתן למצוא לה אחיזה בלשון החוק.

לעניין זה, אני מפנה לדברי כב' השופטת מ. בן פורת ז"ל (בדעת הרוב) ב-ע"פ 817/76 מישל דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 645, בעמ' 651 (1977):

"כבר קבע בית משפט זה, דרך כלל וגם לעניין חוק המרמה בו עסקינן, כי מקום שלשון המחוקק היא ברורה מפרשים את הכתוב מתוכו ואין נזקקים למקורות חיצוניים..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

וכן, דברי כב' הנשיאה (בדימוס) ד. ביניש ב-עע"מ 1621/08 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' ח'טיב, בפיסקה 7 (30.1.11):

"כידוע, נקודת המוצא לפרשנותו של חוק היא לשון החוק, שכן אין לקבל פרשנות אשר לא ניתן למצוא לה אחיזה בלשון החוק...

... עם זאת, מקום בו לשון הטקסט אינה מאפשרת מתחם אפשרויות לשוני, לא מתעוררת שאלה פרשנית המחייבת בחינה בהתאם להליך הפרשנות המוכר בשיטתנו המשפטית וממילא אין הפרשן נדרש לבחינת כלל התכלית – כלל הפרשנות השני. ויותר מכך – במצב דברים בו לשונו של הטקסט ברורה וחד משמעית, לא יתן הפרשן לטקסט משמעות שאין הוא יכול לשאת, באופן שישמור על עיקרון שלטון החוק, על המבנה החוקתי והשיטתי ועל אמון הציבור בשפיטה..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

נה.אינני סבור שניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה הסמכות לעדכון תעריף אגרת הביוב נתונה במקביל הן למועצת רשות המים והביוב והן לרשות המקומית.

טוענת המשיבה, שאין המדובר לטעמה בכפילות וכי הדבר מוצדק הואיל ויש מקרים שבהם אין לרשות מקומית הוראה שלפיה מתעדכן התעריף, או שמנגנון ההצמדה שיש לרשות המקומית אינו מספק או אינו מניח את הדעת.

ואולם: סמכות להטיל תשלום חייבת להיות ברורה ומפורשת. לכן, אין מקום להניח שבד בבד עם תעריף שירותי הביוב גלום בתוכו גם מנגנון עדכון, שהרי עדכון התעריף אמור להביא, מטבע הדברים, להעלאת הסכום שמחזיק הנכס יחוייב לשלמו לרשות המקומית בגין אותו שירות. הסמכות לעדכן את התעריף חייבת להופיע בחקיקה, ולהיות מפורשת. בענייננו כאמור, לא נקבע בסעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, שלרשות המקומית נתונה הסמכות לעדכן את התעריף, ולא זו בלבד אלא שנקבע ב"רחל בתך הקטנה" שסמכות העדכון נתונה למועצת רשות המים והביוב.

נו.לשון החוק, כאמור כבר לעיל, ברורה וזו קובעת, כי מועצת רשות המים והביוב היא שתעדכן את התעריף. בנוסף, סבורני שאין לייחס למחוקק כוונה להעניק סמכות זהה לשתי רשויות, מבלי שייקבע בהוראת החוק מתי רשאית רשות פלונית להפעיל את סמכותה, ומתי רשאית רשות פלמונית להפעיל את סמכותה, שהרי אחרת עלולה להיווצר אי בהירות, והתנגשות סמכויות.

נז.יתר על כן, אם לפי גירסת המשיבה ממילא מוסמכת הרשות המקומית לעדכן את התעריף, מה הטעם בכך שעל מועצת רשות המים והביוב לקבוע עדכונים לתעריפים אלה?

מקובלת עלי גם טענת המבקשים, ואף הדעת נותנת, שהמחוקק היה מעוניין ליצור מדיניות אחידה ושוויונית בקביעת עדכון התעריפים שנגבים בעד השירותים בתחום הביוב, ולכן ביקש להעניק סמכות זו דווקא למועצת רשות המים והביוב, ולא להשאירה בידי הרשויות המקומיות.

נח.אינני רואה לנכון להיכנס לפולמוס שבין המשיבה לבין המבקשת באשר לשאלה, האם שלילת אפשרות עדכון תעריפי אגרות הביוב היא בבחינת סנקציה של המחוקק כנגד רשות מקומית שאינה מקימה תאגיד מים (כך לפחות לגירסת המבקשת). פולמוס זה איננו דרוש לענייננו.

הוראת סעיף 139 של חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001, היא ברורה וקובעת, שהחל מיום תחילת פעילות תאגיד המים משוחררת הרשות המקומית מחובותיה לאספקת שירותי מים וביוב, ויינטלו ממנה סמכויותיה להטיל ולגבות תשלומי חובה בגינם. חוק זה הוא מיולי 2001.

סעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית נחקק כשמונה שנים מאוחר יותר, והוא ברור בניסוחו, ומתייחס למצב נתון, שבו רשות מקומית, למרות האמור לעיל בחוק תאגידי מים וביוב משנת 2001, כן נותנת שירותים בתחום הביוב, מבלי שהקימה תאגיד מים וביוב.

סעיף זה, המתייחס כאמור למצב הנתון, קובע מפורשות שתעריפי אגרות הביוב, כפי שהיו ערב תחילתו של חוק זה ימשיכו לחול, ואילו מועצת רשות המים והביוב היא שרשאית לעדכנם. אין כל סיבה שלא לפרש וליישם את האמור בהוראת חוק זו על-פי לשונו הפשוטה והברורה של החוק. לכן, כפי שהסברתי לעיל, אינני רואה צורך לדון בשאלה האם הוראת סעיף 76 של חוק ההתייעלות הכלכלית יש בה משום "סנקציה" כנגד רשות מקומית שנמנעה מלהקים תאגיד מים כפי שהורה חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001.

נט.המשיבה מסתמכת בטיעוניה על פסק הדין שבעניין דנג"צ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל נ' ראש עיריית ראשון לציון (מיום 19.10.09), שם נקבע, בין היתר, כי ההצמדה שלובה באופן אינהרנטי בחיוב עצמו, ומהווה חלק בלתי נפרד מן הסכום שאותו על הרשות לגבות, וכי גביית חובות בשווי לא ריאלי מטילה על הרשות את עלות שחיקת הכסף, עלות שהציבור ישא בה.

מקובלת עלי בעניין זה עמדת המבקשת המציינת, שהמצב המשפטי של הרשות המקומית בדנג"צ 9411/00 היה שונה ממצבה של המשיבה במקרה נשוא הדיון כאן.

המבקשת מצביעה, ובצדק, על כך שבמועד הרלוונטי לפסק הדין בעניין "ארקו" עמד בתוקפו הפרק השלישי בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962 (היטל ביוב ואגרת ביוב), וכן סעיף 251 לפקודת העיריות, שהסמיך את מועצת העירייה להתקין חוקי עזר לגבי אגרות, היטלים ודמי השתתפות, בעוד שמאז יולי 2009 (מועד בו נחקק חוק ההתייעלות הכלכלית נשוא דיוננו) נשללה סמכות זו ממועצת העירייה.

יתר על כן: הוראת סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית ברורה ומבחינה בין המשך תחולתו של תעריף אגרת הביוב, כשיעורו ערב תחילת חוק ההתייעלות הכלכלית, לבין הסמכות לעדכן שהוקנתה למועצת רשות המים והביוב.

לכן, נוכח המצב המשפטי השונה ששורר כיום, אין המשיבה יכולה להיזקק לפסיקה שבעניין "ארקו".

ס.אין המשיבה יכולה להסתמך על חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב) התשל"ו – 1976, וחוק העזר לנהריה (הצמדה למדד), התשמ"ד – 1984, בנוגע לעדכון תעריפי אגרת הביוב, וזאת נוכח תיקון סעיף 251 לפקודת העירייה ששולל ממועצת העירייה את הסמכות לקבוע הוראות בחוקי העזר בתחומים הקשורים למשק המים או הביוב, ונוכח הוראת סעיף 76(ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית הקובעת, כאמור כבר לעיל, שמועצת רשות המים והביוב היא שרשאית לקבוע עדכונים לתעריפי אגרת הביוב.

חוק עזר דינו כדין תקנה. בסעיף 16 של פקודת הפרשנות [נוסח חדש] נקבע:

"מקום שהחוק מעניק לרשות את הסמכות להתקין תקנות, יהיו ההוראות הבאות חלות לגבי התקנתן וכוח פעולתן של תקנות אלו, אם אין כוונה אחרת משתמעת –

(1) (בוטל)

(2) (בוטל)

(3) (בוטל)

(4) לא תהא תקנה סותרת הוראותיו של כל חוק" (ההדגשה שלי – י.ג.).

מקום בו הוראת חוק קובעת מפורשות שהסמכות לעדכון תעריפי אגרות הביוב תהא נתונה למועצת רשות המים והביוב, אין המשיבה יכולה להסתמך על חוקי עזר שאינם עולים בקנה אחד עם החוק העיקרי.

למעלה מן הדרוש יצויין, כי לפי סעיף 6 של חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), כפי שתוקן בשנת תשס"ה – 2004 (מגבלת גבייה), הטלת אגרה תהא טעונה אישור מועצת העירייה ואישור שר הפנים, והמשיבה לא הצביעה על כך שניתן אישור של מועצת העירייה.

ס"א.תנא דמסייע לכך שהמשיבה אינה יכולה להסתמך על הוראות חוקי העזר לצורך עדכון תעריפי אגרת הביוב ניתן גם למצוא בדברי ההסבר להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית, ביחס לסעיפים 182 ו-183 (הצעות חוק הממשלה – 436, כ"ד בסיוון, התשס"ט – 16.6.2009):

"בהתאם לכך מוצע לתקן את פקודת העיריות ואת פקודת המועצות המקומיות, כך שייקבע בהן כי עירייה או מועצה מקומית אינן מוסמכות לקבוע חוקי עזר בעניינים הנוגעים לתשלומים בעד ביצוע פעולות בתחומים הקשורים למשק המים או הביוב. הוראה מוצעת זו מתיישבת עם הסמכויות הקיימות כיום למועצת רשות המים, ועם ההוראות הקבועות בחוק תאגידי מים וביוב, והיא נועדה לבצע את ההתאמות הנדרשות באותן פקודות, כך שההוראות האמורות בהן ישקפו את ההוראות המחייבות לעניין זה, כפי שהן קבועות בחקיקה מקבילה בתחום המים והביוב".

סב.אם לסכם את הדברים:

סבורני, שאין באפשרותה של המשיבה להסתמך כיום על חוק העזר לנהריה (אגרת ביוב), התשל"ו – 1976, ועל חוק עזר לנהריה (הצמדה למדד), התשמ"ד – 1984, בכל הנוגע לעדכון תעריפי אגרת הביוב.

הטעם לכך הוא, שבהתאם לסעיף 251(1) של פקודת העיריות [נוסח חדש] תשלום בעד ביצוע פעולות בתחומים הקשורים למשק המים או לביוב הוצא מגדר חוקי העזר שלגביהם רשאית מועצת העיר לקבוע הוראות (תיקון מס' 118, התשס"ט – 2009).

לפי הוראת סעיף 76(ב) של חוק ההתייעלות הכלכלית, התעריף בעד שירותי הביוב שנותנת רשות מקומית אכן עומד בתוקפו, כפי שהיה ערב תחילתו של החוק, ואולם, קביעת העדכונים נתונה למועצת רשות המים והביוב.

סג.נוכח האמור לעיל, נראה הדבר, שמתקיים ביחס לשתי בקשות האישור העומדות לדיון כאן, האמור בסעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006:

"התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה" (ההדגשה שלי – י.ג.).

סד.תנאי נוסף שקיומו נדרש לצורך אישורה של תובענה כתובענה ייצוגית, מנוי בסעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות. תנאי זה מטיל על המבקשים לאשר תובענה כתובענה ייצוגית את הנטל להוכיח שהתובענה הייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

סה.בעניין תנאי זה, המנוי בסעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות, טוענת המשיבה במסגרת תגובתה לבקשתו של מר רוסנברג, כי הליך של תובענה ייצוגית פוגע, במקרה שבפנינו, בחברי הקבוצה, שכן היעתרות לבקשות האישור, משמעותה, כך לדעת המשיבה, כי המשיבה לא תוכל לספק עוד שירותי ביוב לחברי הקבוצה.

לטענת המשיבה, במקרה זה יש להפעיל את הכלל בדבר בטלות יחסית, שכן אין ספק שתושבי המשיבה זקוקים למערכת ביוב פועלות ומתוחזקת כראוי, ובהיעדר מקור המימון הנדרש, לא תוכל המשיבה לקיים את מערכת הביוב.

לטענת המשיבה, היקף האגרות כיום אין די בו אפילו לכיסוי עלויות האחזקה וההפעלה של מערכת הביוב. משכך טוענת המשיבה, תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

בנוסף, בחוות הדעת מיום 31.10.2012, הערוכה על-ידי מר אהוד חסון, אשר צירפה המשיבה לתגובתה, נכתב כי החל מאוגוסט 2009 פעילות הביוב, הממומנת באמצעות אגרת הביוב, הינה גרעונית, ועל מנת לאזנה נדרשת גביית אגרת ביוב גבוהה מזו שנגבית בפועל, דבר שיוצר עומס כספי על המשיבה. אולם,

סו.על-פי ההסדר הדיוני, שהושג בין הצדדים בישיבה מיום 9.1.13, הוסכם כי בקשת האישור בת"מ 17644-06-12 (בקשתוֹ של מר רוסנברג) מצטמצמת אך ורק לעניין עצם העדכון (הצמדה למדד) של תעריפי אגרת הביוב, דהיינו, לא עומדת עוד לדיון טענתו של המבקש, לפיה הוא זכאי לקבל החזר של אגרת הביוב, וטענתו היא רק לגבי העדכון (הצמדה למדד).

משכך, טענותיה של המשיבה בתגובתה לבקשת האישור שהגיש מר רוסנברג, התייחסו בעיקרן לטענתו של המבקש, בטרם ההסדר הדיוני, לפיה יש להשיב את מלוא אגרת הביוב ששולמה, בעוד עתה הסעד המבוקש הוא השבת הפרשי ההצמדה למדד, שנגבו בלא הסמכה בדין.

נראה, כי לאחר צמצום השאלה לעניין עצם הצמדתו למדד של תעריף אגרת הביוב, פחת משקלה של טענתה זו של המשיבה, ובטיעון המשפטי בכתב שהגישה המשיבה ביום 25.2.2013, היא טענה כי אי-הצמדת התעריף למדד, פוגעת במקורות המימון ובהיקף השירותים שהיא יכולה לספק לתושביה, אולם היא לא טענה עוד כי היעתרות לבקשות האישור, משמעותה חוסר יכולת לספק שירותים בתחום הביוב.

סז.זאת ועוד, סעיף 20(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע:

"הכריע בית המשפט לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה, שהוגשה נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין, רשאי הוא, בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצויים ואופן תשלום הפיצויים, להתחשב גם בנזק העלול להיגרם, בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור."

דהיינו, סעיף זה מתייחס לשלב כימות הנזק ותשלום הפיצוי, וזאת בשלב ניהול התובענה הייצוגית, לאחר שזו כבר אושרה. לכן, העלאת הטענה בשלב זה הינה מוקדמת, ואולם טענתה זו של המשיבה שמורה לה לשלב ניהול התובענה הייצוגית לגופה.

סח.שני התנאים הנוספים לצורך אישורה של תובענה כייצוגית, מנויים בסעיף 8(א)(3) ובסעיף 8(א)(4) של חוק תובענות ייצוגיות, דורשים כי המבקשים יצביעו על כך ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת", וכן ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

לא שוכנעתי, שאין בידי המבקשים ובאי כוחם לייצג ולנהל את התובענה בדרך הולמת. זאת ועוד, פרופ' א. קלמנט במאמרו, הביע עמדה כי הנטל להוכיח טענה בדבר חוסר תום ליבם של מגישי בקשת האישור מוטל דווקא על המשיבה לבקשה (א. קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט(1) 131 (2006), בעמ' 150-149):

”יש להדגיש שנטל ההוכחה לטענה מסוג זה רובץ על הטוען אותה, בניגוד לתנאים לאישור התובענה כייצוגית ,שהנטל להוכיחם מוטל, ככלל, על המבקש. לפיכך כאשר טוען הנתבע שמניעיו של התובע מעידים על חוסר תום לב, עליו מוטל לשכנע את בית המשפט בטענה זו ולהצביע על כך שמן הראוי לפסול את אותו התובע מלייצג את הקבוצה בתובענה הייצוגית מטעם זה.“

סט.יש איפוא להיעתר לבקשות אישור אלה, וכך אני מחליט.

ע.חברי הקבוצה המיוצגת הם כל תושבי העיר נהריה המחוייבים באגרת ביוב ואשר חוייבו במהלך 24 החודשים שקדמו לתאריך 22.11.2012 בתשלום אגרת ביוב בסכום שחושב על פי תעריף הגבוה מ – 3.34 ₪ למ"ק מים.

עילת התביעה כנגד המשיבה היא, תשלום חיובי אגרה שנגבו בניגוד להוראות הדין.

הסעד הנתבע הוא – השבת הסכומים שנגבו בגין תשלום אגרת ביוב מעבר לתעריף של 3.34 ₪ למ"ק מים, בתקופה של 24 החודשים שקדמו לתאריך 22.11.2012.

עא.על יסוד כל המפורט לעיל, אני נעתר לשתי בקשות האישור (כשלגבי ת"מ 17844-06-12 אני מבהיר שהבקשה הצטמצמה אך ורק לעניין עדכון תעריפי אגרת הביוב בלבד ואין המדובר בהחזרת קרן אגרת הביוב).

עב.אני קובע ישיבת קדם משפט בתיקים אלה לתאריך: 29.9.13 שעה 12:00 בצהריים.

בישיבה זו אדון בשאלת אופן המשך הדיון בשתי התביעות.

לאחר אותה ישיבה אתן את ההוראות המתאימות בדבר אופן המשך ההליכים, ולרבות בדבר פרסום הודעה לחברי הקבוצה לפי סעיף 25(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ג, 25 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתקי ההחלטה אל:

1.ב"כ המבקש – עו"ד יוסף ח'ואלד ת.ד. 222 שעב.

2.ב"כ המבקשת – עו"ד משה ואנונו מרח' ז'בוטינסקי 2, נהריה.

3.ב"כ המשיבה – עו"ד אבי גולדהמר, שדרות פל-ים 2, חיפה.

4.מנהל בתי המשפט לצורך עדכון פנקס התובענות הייצוגיות.