ריינר ואח' נ' צישינסקי

לפניי תביעה שהגישו התובעים, בני זוג, כנגד מי שהיה שכן שלהם על סך של 152,000 ₪ בגין לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

הרקע לתביעה הוא היותה של התובעת במשך שנים רבות חברת וועד הבית (לא יחידה), היותו של הנתבע חבר ועד הבית תקופה קצרה במקומה ובהסכמתה של התובעת, והסכם תמ"א שהיה מתוכנן בבניין וייצוג בעלי הדירות בבניין על ידי עו"ד אברהמוב שאצלו עבדה התובעת כמזכירה.

התובעים טוענים כי הנתבע ניהל נגדם, ובעיקר נגד התובעת, מסע השמצה והטרדה שיטתי ומכוון כדי להשפיל אותם בפני הבריות בפני פורומים שונים ובאמצעים שונים. כן שלח להם הודעות SMS תכופות ומטרידות ובהן, בין היתר, איומים כי יפיץ על התובעת אותם דברי לשון הרע אשר הפיץ בפועל.

לטענתם, נגרמה להם עוגמת נפש כתוצאה מהפגיעה בשמם הטוב ומהמטרד שגרם להם, אשר הפכו את חייהם בדלת אמות ביתם לגיהינום עלי אדמות.

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה.

לטענתו אין בפי התובעים כל טענה שיש בה כדי להקים עילת תביעה לתובע, וכי בסיכומים עולה כי תביעתו של התובע נזנחה.

הנתבע טוען כי טענות התובעת כלפיו בכתב התביעה נוגעות לפעילותו כחבר וועד הבית. פעילות כזו גורמת לעיתים למחלוקות עם בעלי הדירות ויש לנקוט משנה זהירות בקביעה כי הצגת דרישה או העלאת טענה כלפי דייר על ידי חבר וועד הבית תהווה באופן מיידי עילה לתביעה מכוח החוק.

הנתבע טוען כי התובעים המשיכו במרוץ החיים. התובעים ממשיכים להתגורר בבניין, התובעת חזרה לכהן כנציגת ועד הבית וממשיכה לעבוד באותו משרד עורכי דין, ואילו הנתבע נאלץ להעתיק עם רעייתו את מגוריו למקום אחר. פרויקט התמ"א שאותו טענו התובעים שהנתבע מנסה להכשיל, לא יצא לפועל מעולם.

הנתבע טוען כי החליף את התובעת בוועד הבית לאחר שהתגלה כי הניהול שלה היה כושל, כי היו אי סדרים בקופת ועד הבית, כי שיקים של ועד הבית הועברו לשוק האפור וכי פעולותיה נעשו כדי להעשיר את הבוס שלה. כל פעולותיו של הנתבע נעשו בתפקידו כיו"ר הוועד.

לפיכך טוען הנתבע כי הדברים אינם מהווים לשון הרע, ולחילופין הן חוסים תחת הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק או הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.

הפרסומים

הפרסומים אותם פרסם הנתבע משך תקופה של כשנתיים כוללים שלל גידופים וכן האשמות במעשים העולים כדי עבירה פלילית, ובין היתר כינה אותה "משוגעת", "רפת שכל", "בהמה" "פרצופה המכוער והדוחה", "גנבה" וכן כינה את פעולותיה "הונאה", "העברת כספים לשוק האפור" "הרס מוחלט של הגינה" "עקירת שתילים", "מעשה נבלה מכוער ע"י גברת עליזה ריינר", "השאירה אחריה חובות באלפי שקלים", "שיקים של הוועד בעשרות אלפי שקלים הגיעו לידיו של איש השוק האפור מר "תאיזי"", "התובעים לא שילמו דמי ועד בית בתקופה שכיהנו כחברי ועד", "ברבריות של משפחת ריינר" (ביחס לגינה) "הגברת הישרה", "משפחת ריינר הישרה", "אני יתרכז רק בשיקים שניתנו לשוק האפור על ידי עליזה הישרה שנמצאים בחקירת המשטרה", "התיק נמצא במחלקת החקירות וההונאה של משטרת ישראל בחקירת המשטרה" ועוד.

בהתאם לחוק פרסום מהווה לשון הרע אם הוא נכנס לגדר האמור בסעיף 1 לחוק.

רק בשלב שני יש לבחון אם עומדת לנתבע איזו מההגנות הקבועות בחוק, ובין היתר הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.

סעיף 1 לחוק קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

3. לפגוע באדם במשרתו, ... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

4. ...

    

פרסומים מהווים לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי הם עלולים להביא לאחת או יותר מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כאמור לעיל.

כמו כן אין צורך כי הפרסומים יביאו בפועל לתוצאה האמורה, ודי בכך שהם עלולים לגרום לאותה תוצאה.

על משמעות הפרסומים אנו למדים מתוכנם, והם מתפרשים כאמור בהתאם לאמת מידה אובייקטיבית.

המלומד אורי שנהג מציין כי: "משמעות הפרסום נקבעת על פי המבחן האובייקטיבי, היינו: על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים בעיני הקורא הסביר, וכי לצורך פרשנות הפרסום אין כל רלוונטיות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין את הדברים הנפגע או מי ששמע או קרא את הדברים" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 217, 1997).

כב' השופטת א' פרוקצ'יה קובעת באשר לאופן פרשנות הטקסט בהקשר זה: "ראשית, יש לפרש את הביטוי בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר [ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי ואח' (4.8.2008)].

בחינת הפרסומים לאור הוראות החוק וההלכה הפסוקה כאמור לעיל, מובילה למסקנה כי מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע כמשמעותה בחוק.

לא כל גידוף או קללה שפורסמו יהוו עילת תביעה לפי החוק.

עם זאת גידופים מהסוג שהוטח בתובעת בדרך כלל עלולים לפגוע ולהשפיל את מי שהם מכוונים כלפיו וככאלה הם נכנסים לגדר לשון הרע על פי החוק. כשהדברים נאמרים באופן חד פעמי, בעידנא דריתחא, ואינם מותירים חותם, ולכל היותר מסבים אי נעימות רגעית וחולפת, ניתן לקבוע בנסיבות מסוימות כי מדובר בעניין של מה בכך. יש לשקול לעניין זה את היקפם, משכם, תדירותם, המקום והנסיבות שבהם פורסמו, הנורמות החברתיות הנוהגות בו ועוד [ראו פסק דינו של כב' השופט ט' חבקין בת.ק. (ת"א) 17253-11-12 קורל נ' לימור (30.3.2015); ופסק דינו של כב' השופט ע' הדר ב-תא"מ 24955-07-14 כהן נ' ליברמן (8.10.2015)].

כפי שעולה מהפירוט שלעיל, וכפי שעוד יפורט להלן, בענייננו מדובר בפרסומים בוטים, חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה ומשך תקופה ממושכת, ואלו עולים כדי לשון הרע.

זאת ועוד, כמפורט לעיל, הנתבע לא הסתפק בגידופים, אלא גם האשים את התובעת במעשים הנתפסים על ידי כל אדם כלשון הרע, פגיעה בגינה, אי תשלום דמי וועד בית בתקופה בה כיהנה כחברת וועד, ועוד. יתר על כן, בחלק מהפרסומים ייחס הנתבע לתובעת עבירות פליליות, ולגבי אלו, אין חולק כי הם עולים כדי לשון הרע.

ההגנות

משהגעתי לכלל מסקנה כי הפרסומים מהווים לשון הרע כמשמעותה בחוק, יש לבחון האם הפרסומים חוסים תחת אחת או יותר מהגנות החוק.

עצם היות הנתבע חבר בוועד הבית (בחלק מהתקופה בה ביצע את הפרסומים), אינה מהווה הגנה ואינה מקימה מחסום מפני תביעה נגדו בלשון הרע (ראו פסק דינה של כב' השופטת ה' סילש ב- ת.א. (שלום ראשל"צ) 8474-05-13 שנבל נ' דוידוביץ ואח' (10.9.2015)]

הנטל להוכיח את ההגנות, לרבות את הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב, מוטלת על הנתבע.

בענייננו טוען הנתבע להגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.

הגנת אמת הפרסום

הגנת אמת הפרסום קבועה בסעיף 14 לחוק הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתות של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

אשר לגידופים, ממילא לא ניסה התובע להוכיח כי יש בהם שבב של אמת. כאמור, יש וגידופים לא יכנסו תחת הגדרת לשון הרע בשל הנסיבות שבהם פורסמו שכן לא כל גידוף או קללה מקימים עילת תביעה, ואולם, כמפורט לעיל, לא כך בענייננו.

יתר על כן, התובע לא הוכיח את שלל טענותיו העובדתיות שלעיל. ייתכן, ואינני קובעת כי כך הוא, כי וועד הבית לא ניהל רישום נאות של התקבולים וההוצאות, אולם, לא הובאה כל ראייה כי נעשו מעשים לא נאותים בגביית הכספים מבעלי הדירות או בשימוש בהם, או כי נעשה בהם שימוש אלא לצרכי הבית. כמו כן, כאמור, בוועד הבית הייתה חברה נוספת פרט לתובעת. התובע לא הביא ראייה לשימוש כלשהו אישי של התובעת בכספי וועד הבית. למעשה גם לא העלה טענה כזו. הנתבע טוען כי הוא הגיש תלונה במשטרה על כך ששיקים שנמסרו לגנן הגיעו לידי השוק האפור. הנתבע אף טוען בסיכומיו כי גם התובעת העידה כאמור. למעשה, התובעת העידה על כך מתוך מה שנמסר לה על ידי הנתבע. מכל מקום, עצם הגשת התלונה על ידי הנתבע למשטרה אין בה כדי להוכיח את טענותיו כי מעשיה של התובעת היו שלא כדין או בבחינת עבירה. כמו כן אין כל ראייה לכך שטענותיו כלפי התובעת היו בחקירת משטרה או חקירה של מחלקת חקירות הונאה כפי שטען הנתבע. לכך לא הביא הנתבע ראייה כלשהי, וזאת שעה שכאמור לעיל, הנטל מוטל עליו להוכיח טענה זו. גם לטענה כי התובעת "גנבה" לא הביא הנתבע כל ראייה על אף שמדובר בהאשמה חמורה של ביצוע עבירה פלילית. אין גם ממש בטענת הנתבע כי התובעים לא שילמו וועד בית בתקופה בה התובעת כיהנה כחברת הוועד. כל שהיה הוא שתשלום מסוים לא שולם על ידה בשל מחלוקת שהייתה. הנתבע גם לא הוכיח כי התובעים פגעו בגינת הבית או תלשו את השתילים.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי הפרסומים שביצע הנתבע אינם חוסים תחת הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק.

הגנת תום הלב

בנסיבות העניין שלפניי הנתבע אינו עומד ברכיב של "תום לב" הנדרש לכל אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 15 לחוק. לא היה שום דבר תם לב בפרסומים. נהפוך הוא.

התובעת לא הייתה חברת וועד בית יחידה, ובכל זאת רק בה השתלח הנתבע.

דברי לשון הרע שפורסמו על ידי הנתבע היו בלשון גסה ובוטה ביותר. מכאן שהנתבע לא ביצע את הפרסומים באופן מידתי ו"לשם העניין" אלא על מנת להשפיל את התובעת בפני הסובבים אותה.

הפרסומים נעשו על ידי הנתבע בשלל אופנים, במקומות שבהם ייגרם לתובעת נזק מירבי בקהילה שבה היא חיה. הפרסומים נעשו גם בפני גורמים שלא היה לנתבע כל עניין לגיטימי להכפיש את התובעת בפניהם. התובע תלה את הפרסומים על גבי לוחות המודעות בבניין, במעלית הבניין, בחלוקה לתיבות הדואר, וכן במקום עבודתה של התובעת באמצעות מכתבים למעביד שלה, ובאמצעות פליירים על גבי רכבי השכנים בבניינים אחרים ברחוב. אפילו בפרסומים שנעשו לציבור הרלוונטי, היינו שכנים בבניין, לא היה תום לב בפרסומים הן בשל תוכנם כמפורט לעיל, והן בשל כך שכוונו אך ורק אל התובעת ולא אל חברי וועד אחרים.

כפי שהעיד אחד השכנים בבניין, מר שחם, לגבי טיב ההודעות, שהן היו "השמצה באופן אובססיבי את הגב' עליזה ריינר, אני יכול לומר שהוא התעמר בה, ממש התעמר בה לאורך כל הדרך... הוא פרסם לאורך כל הרחוב ושם על המכוניות על הווישרים אפילו את המסמכים שהצגתי כאן..." עמ' 4 לפרוטוקול).

הנתבע טוען כי פניותיו למעבידה של התובעת נעשה בשל כך שהוא ייצג את בעלי הדירות בקשר להסכם התמ"א, אולם מהפרסום עולה שלא כך הוא. במכתב לעו"ד אברהמוב, מעסיקה של התובע, מיום 23.7.2014 כתב הנתבע: "אני מציע לך לרסן את הבהמה עליזה ריינר שאתמול זרעה הרס בגינה שעמלתי כה רבות להשבתה לחיים לאחר שלא טופלה במשך 7 שנים ע"י גנן (למרות ששיקים לגנן הוצאו ומצאו אות דרכם לשוק האפור.... למרות התראות חוזרות ונשנות לאשה רפת שכל זו... עליזה השתוללה וכאמור עקרה את כל השתילים יקרי הכסף...". את המכתב חתם הנתבע במילים "נ.ב. בקריאה נוספת של מכתבי זה צר לי על המילים הבוטות אבל אינני חוזר בי...".

מהאמור לעיל עולה גם הנוסח הבוטה של הפרסומים וגם כי הללו אינם נוגעים להסכם התמ"א.

במכתב נוסף ששלח למעסיקה של התובעת שכותרתו "תצהיר והבטחה לגברת עליזה ריינר" כתב הנתבע: במידה וחשדותי והאשמותי מופרכים ונטולים כל בסיס ותוכיחי בפני עורכי הדין של יוסף סמואל ושות' כי את צחה כשלג אשלם לך פיצוי כספי מזומן 50,000 ₪".

הנתבע שלח למעבידה של התובעת פרסומים נוספים שביצע לדיירי הבניין בעניין טענותיו כלפי התובעת שאינם נוגעים להסכם התמ"א.

על כוונתו לגרום לתובעת נזק ממשי, לרבות פגיעה במקום עבודתה, ניתן ללמוד מהדברים שכתב הנתבע עצמו בהודעה שלו לתובעת, שבה איים הנתבע להוציא דיבתה רעה "בכל הארץ" וכי מנהלת החשבונות במשרד בו עובדת התובעת חילקה לכולם את המכתבים שהנתבע שלח למעבידה של התובעת: "מפגרת כפי שאמרתי לך עד שלא תנקי את האשפה שהשלכת למפתן ביתי כל הארץ תדע על מעשייך הבזויים וחכי מה שמחכה לך בעבודה שושנה מהנהלת החשבונות חילקה לכולם את המכתבים שלי וכולם צוחקים עליך מפגרת".

מהאמור לעיל עולה כי אין כל תום לב בפרסומים ולא עומדת לנתבע הגנת תום הלב מכוח איזה מהסעיפים הקטנים של סעיף 15.

לא אף זאת אלא שמהפרסומים החוזים ונשנים, הבוטים, שנשלחו בשלל אופנים ולקהלים שונים, עולה כוונה של הנתבע לפגוע בתובעת ככל שיוכל, לרבות בהעסקתה כמזכירה במשרד עורכי הדין.

הפיצויים

רוב רובה של לשון הרע כוונה כלפי התובעת. מיעוט קטן מאוד שלה וברף הנמוך כוונה כלפי התובע.

לשון הרע כלפי התובעת הייתה זדונית, נמשכה תקופה ממושכת, פגעה בה בפני שלל קהלים שבקרבם היא חיה ועובדת, ונעשתה מתוך כוונה ברורה לפגוע בתובעת, ולגרום להשפלתה במקום עבודתה ואף לפגיעה בהעסקתה, כמו גם פגיעה בפני השכנים בבניין ובבניינים השכנים, והוצאתה מהוועד. לעניין זה יאמר כי התובעת הסכימה לצאת מהוועד ולפנות את מקומה לנתבע, אשר היה חבר הוועד משך תקופה לא ארוכה, ולאחר מכן חזרה התובעת להיות בוועד.

התובע מבקש ללמוד מעצם העובדה שהתובעת ממשיכה להתגורר בבניין, להיות חברת וועד ולעבוד באותו משרד עורכי דין כי לא נגרמה לה פגיעה כלשהי.

אינני מקבלת טענה זו. ראשית, התובעת הגישה תביעה מכוח הוראות החוק המאפשרות פיצוי ללא הוכחת נזק. החוק יוצא מנקודת הנחה כי כאשר מפורסמים דברי לשון הרע, נגרם לנפגע נזק. אין ספק כי בנסיבות העניין שלפניי נגרם לתובעת נזק לא מבוטל, וכפי שהיא הגדירה זאת הנתבע הפך את חייה בדלת אמות ביתה לגיהינום.

סעיף 7א(ג) לחוק מאפשר לפסוק פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א(ב) של פיצוי ללא הוכחת נזק.

הביטוי "בכוונה לפגוע" נדון ב- רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ שם נקבע: "אין די בקיומה של צפיות שהפרסום יפגע בנפגע, אלא נדרש קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע בו, תוך התבססות על ההלכות שנקבעו לגבי יסוד הכוונה לפגוע בעבירת לשון הרע".

בענייננו, כפי שפורט לעיל, שוכנעתי כי הפרסומים נעשו בכוונה לפגוע.

זאת ועוד, גם אם לא אקח בחשבון את הרכיב של "כוונה לפגוע", יש לקחת בחשבון בענייננו למצער, מספר פרסומים. אמנם אין מונים כל פרסום ופרסום שנעשה מבין שלל פרסומי לשון הרע שביצע הנתבע, אולם יש מקום לפסוק לתובעים בגין מספר פרסומים בהתאם לחלוקתם לקבוצות: פרסומים שנעשו לדיירי הבניין, פרסומים שנעשו לדיירי הבניינים הסמוכים ופרסומים במקום עבודתה של התובעת [ראו: ע"א 9712-12-13 קר שרותי רפואה בע"מ ואח' נ' א.מ.ל אמריקן לייזר בע"מ ואח' מפי כב' ס' הנשיאה י' ענבר, ובהסכמת השופטים י' שבח וש' שוחט (13.4.2015) שם נעשו פרסומים במדיות שונות]

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסך כולל של 75,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע, הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעים ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע.

בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לפסוק פיצוי לתובע הגם שמיעוט מהפרסומים וברף הנמוך כוון גם אליו.

בסכום ההוצאות לקחתי בחשבון את סכום פסק הדין וכן את מספרם ומשכם של דיוני ההוכחות כמו גם הימשכות ההליכים שנגרמו מטעמים התלויים בנתבע.

ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"א, 30 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.