רכבת ישראל בע"מ נ' חברת הנסיעות והתיירות נצרת בע"מ ואח'

החלטה

בקשות הנתבעות 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעות") למחיקת התביעה על הסף ולחילופין להעברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בחיפה.

כנגד שלושה נתבעים הגישה התובעת תובענה לפינוי מושכר לבית משפט זה:

הנתבעות וכנגד ארז השכרת כלי רכב בע"מ.

הנתבעות הגישו, יחד עם כתב ההגנה גם את הבקשה דנן, למחיקת התביעה על הסף או לחילופין על העברתה לדיון לפני בית משפט השלום בחיפה (ראוי לציין שבכתב ההגנה טענו שיש להעביר את הדיון לבית המשפט בחיפה או לחילופין לנצרת אולם בעת הבקשה זנחו את הבקשה להעברה לבית המשפט לנצרת).

המדובר בתובענה לפינוי מחסן שהוגשה כאמור כנגד שלושה נתבעים, שלפחות לגבי הנתבעת 3 – כתובתה היא בתל אביב, ולכן די בכך כדי להקנות לבית משפט בתל אביב סמכות מקומית לדיון בתובענה.

את הבקשה שלפנינו הגישו רק הנתבעות 1 ו-2, ובכל הכבוד – אין הן יכולות לשמש לפה לנתבעת 3, ואינן יכולות להעלות טענות בשמה ונדמה שדין כל טענות אלה דחייה.

ככל ולנתבעת 3 טענות כנגד התביעה – שומה עליה שתדע להעלותן עלי כתב ואלה תתבררנה בבא העת.

טוענות הנתבעות כי מלבד מיקום המושכר, אין לבית משפט זה כל זיקה לתביעה.

בכל הכבוד, הרי בתובענה לפינוי מושכר, למיקומו של המושכר כדי להקנות סמכות מקומית – בין אם המדובר בתביעה במקרקעין (על פי הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984) ובין אם המדובר בתביעה המבוססת על ההסכם (בו צויין כי כתובת הנתבעת 3 היא בתל אביב).

לגבי טענתן של הנתבעות כי התובעת אינה נאה מקיימת את שהיא דורשת, כאשר הגישה לאחרונה להעביר דיון בתובענה מבית משפט בראשון לציון לבית המשפט בתל אביב, הרי אינני מכיר את הטענות שם, ואינני נכנס לשיקולים שהנחו את בית המשפט שם, וממילא אינני דן בבקשה ההיא, אולם דעתו של מותב זה לעניין בקשות בעניין הסמכות המקומית נאמרה לא אחת , ונכון יהיה לחזור על מה שכבר נאמר בתא"ח 35565-10-11 פלסטירן 1971 אביזרי השקייה בע"מ נ' צמידי סעדיה (ניתן ביום 8.3.11):

"... על אף שניתן היה לסיים החלטה זו, מצאתי להרחיב מעט את הדיבור ביחס לבקשות הסרק וללא תכלית, דוגמת בקשה זו, המוגשות לבית המשפט , דבר הגורם לעומס מיותר על בתי המשפט.

...כמצוטט בפתח החלטה זו, דיון ביחס לסמכותו המקומית של בית המשפט היא אחת מהדוגמאות הבולטות לבזבוז של זמן שיפוטי.

בעניין זה עמד לא אחת בית המשפט העליון עצמו, אשר עד אליו התגלגלו בקשות מסוג זה, והדברים אף באים לידי ביטוי ברור בהלכה הידועה שניתנה ברע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט (2) 731, הקובעת שבמדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות.

אכן, זכותו של בעל דין לעמוד על זכויות דיוניות, ועניין הסמכות המקומית קבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, אולם על אף הלכת פולג הברורה, בוחרים בעלי הדין להגיש בקשות מיותרות וחסרות תכלית, במטרה להכביד ולהעמיס, ובמקרים מסוימים ניתן לומר שהמדובר בעמידה על זכות שלא בתום לב".

האם המקרה שלפנינו בו מסוג המקרים בהם ניתן לומר שהמדובר בעמידה על זכות שלא בתום לב – לעת הזו נדמה שראוי להשאיר השאלה בצריך עיון.

אני דוחה את הבקשה ומחייב את הנתבעות 1 ו 2 בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 2,000 ₪.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה והודעה היום, כ"ב כסלו תשע"ד, (25 נובמבר 2013), בלשכתי, בהיעדר הצדדים.