ערעור על החלטת וַעדת הערר שהוקמה על-פי חוק נכסים של נכסי שואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: "חוק נכסי הנספים"), מיום 22.3.2012, שדחתה את הערר שהגיש המערער על דחיית בקשתו למשיבה להשבת נכסים.
העובדות הצריכות לעניין
1.המערער הוא אירגון שהוקם בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20 ביוון, בהתאם להוראות חוק יווני שחוקק בשנים 1946 ו-1949:
"EMERGENCY LAW No. 846
Of 18/22 January 1946 Regarding the waiver of the State's right of inheritance over abandoned Jewish property"
החוק היווני מורה, בין היתר, כי בהיעדר יורשים וּבהיעדר צוואה, יירש המערער את רכוש יהודי יוון שנספו בשואה, וזאת על-מנת לשקם מחדש את יהודי יוון ששרדו את מאורעות השואה (החוק היווני צורף כמוצג 1 למוצגי המשיבה).
המשיבה הוקמה מכוח חוק נכסי הנספים.
http://www.nevo.co.il/law_word/Law01/999_546.doc#Seif2
http://fs.knesset.gov.il//16/law/16_lsr_299895.pdf
http://fs.knesset.gov.il//18/law/18_lsr_301495.pdf
http://fs.knesset.gov.il//19/law/19_lsr_301630.pdf
חוק זה נחקק בשנת 2006 (ותוקן ב-2012 ו-2014) וּמטרתו תיקון עוול ועשיית צדק היסטורי עם נספי שואה, אשר בישראל נמצאים נכסים שהיו בבעלותם, ויורשיהם ובעלי הזכויות בהם טרם אותרו, והנכסים טרם הושבו להם. הוראות חוק נכסי הנספים מורות, כי תפקידה המרכזי והעיקרי של המשיבה הינו לאתר נכסים המצויים בישראל, שיש להניח שבעליהם נספו בשואה, וּלהשיב נכסים אלו ליורשי הנספים או לבעלי זכויות אחרים בהם, שיאותרו אף הם על-ידי המשיבה. מטרה נוספת שהוטלה על המשיבה, הינה מתן סיוע לניצולי שואה נזקקים והנצחת זכר השואה, זאת, באמצעות שימוש בנכסים שהועברו למשיבה ואשר היורשים ובעלי הזכויות בהם לא אותרו, למרות מאמצים שנעשו לאיתורם. לתיאור היסטורי של שואת יהודי יוון, ראו בין היתר: מאמר באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14544
וכן מאמרו של DR. MICHAEL MATSAS:
"THE GREEK JEWS AND THE HOLOCAUST - WHY 87% WERE KILLED DURING THE SECOND WORLD WAR"
http://www.theopavlidis.com/reprints/matsas/part1.htm
2.לאחר הקמת המשיבה וּבהתאם להוראות חוק נכסי הנספים, הועברו לידי המשיבה אלפי נכסים של נספי שואה, אשר עד להקמתה הוחזקו בידי גופים שונים. בין אלפי הנכסים שהועברו לידי המשיבה, העביר האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל לידי המשיבה עשרות אלפי מניות חברת "The Jewish Colonial Trust" (להלן: "חברת JCT" או "חברת יק"ט").
חברת JCT נוסדה באנגליה בשנת 1899 ביוזמתם של ראשי התנועה הציונית וּבראשם בנימין זאב הרצל, מתוך מטרה לשמש מכשיר כספי לביצוע המטרות והפעולות הכלכליות, אשר התנועה הציונית הייתה מעוניינת בהן. לאחר ייסודה של חברתJCT מניותיה הונפקו לציבור ברחבי אירופה וחלקן נמכרו ליהודים, שלימים נספו בשואה. לאחר הקמת מדינת ישראל, כחלק מהעברת מרכז הכובד והפעילות של התנועה הציונית לישראל, הוחלט על העברת הפעילות והנכסים של חברתJCT לישראל, כשלצורך כך הוקמה "אוצר התיישבות היהודים בע"מ", המהווה את חליפתה. היות ורוּבּן המכריע של מניות חברת JCT הן מניות, שמאז מלחמת העולם השנייה נותק הקשר עם מחזיקיהן, בעיקר בשל העובדה שרובם נספו בשואה, נוסדה בראשית שנות ה-60' של המאה הקודמת "יק"ט נאמנות בע"מ" לשם הטיפול במניות אלה. בשלב מאוחר יותר הועברו המניות לידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל וּלאחר מכן למשיבה, בהתאם להוראות חוק נכסי הנספים. מידע מפורט מובא באתר משרד המשפטים:
http://index.justice.gov.il/Units/ApotroposKlali/Departments/ApotroposKlali/giloi/JCT/Pages/InformationInEnglish.aspx
לרקע היסטורי, ראו גם באתר המביא את ערכי האנציקלופדיה היהודית משנת 1906:
http://www.jewishencyclopedia.com/articles/8632-jewish-colonial-trust-the-judische-colonialbank
3.ביום 1.3.2011 התקבלה אצל המשיבה פניית המערער בבקשה להשבת מניות יק"ט של 98 אנשים, אשר, על-פי הרשימה שערך המערער, נחזה כי התגוררו ביוון. המערער בבקשתו טען לזכויות במניות מכוח דיני הירושה בהתאם להוראות החוק היווני. המערער הסתמך על סעיף 68 לחוק נכסי הנספים, שקובע כי:
"על אף האמור בכל דין, לצורך הזכות לרשת נכס של נספה השואה לשם קבלתו לפי חוק זה, יחול על עיזבונו של נספה השואה דין הירושה שהיה חל עליו אילו היה נתין ישראלי כמשמעותו בפקודת הירושה 27."
נטען כי הסעיף הרלוונטי לענייננוּ בפקודת הירושה, הוא סעיף 4(III)ג', המפנה ל"חוק המגורים" או ה"חוק הלאומי" של המנוחים - וּמכאן שחל בענייננוּ החוק היווני (בקשת המערער צורפה כמוצג 2 למוצגי המשיבה). לאחר דיון בבקשה, דחתה המשיבה ביום 30.6.2011 את בקשת ההשבה (החלטת הדחייה צורפה כמוצג 4 למוצגי המשיבה).
הנימוק המרכזי לדחיית בקשת המערער עליו סמכה המשיבה היה, כי לפי סעיף 68 לחוק נכסי הנספים, לחוק היווני אין כל תחולה במקרה הנדון, וּמכאן שאין גם רלוונטיות לסעיף 4(III)ג' לפקודת הירושה. המשיבה טענה, כי באשר לנכסי נספים אשר יורשיהם לא אותרו, קובע חוק נכסי הנספים, כי אלה ישמשו למטרות סיוע לניצולי שואה וכן למטרות של הנצחת זכר השואה (סעיף 1(2) לחוק הנכסים) - וּמכאן שנכסים אלו לא יוחזרו בשום מקרה - לא למדינת ישראל, לא למדינות המקור בהן התגוררו בעלי הנכסים ולא לאף גורם אחר.
4.לאחר החלטת המשיבה מיום 30.6.2011, הגיש המערער ערר לוועדת הערר שהוקמה מכוח חוק נכסי הנספים (כתב הערר צורף כנספח 5 למוצגי המשיבה). במסגרת ניהול ההליך בפני וַעדת הערר, הגישה המשיבה תשובה לכתב הערר, התקיים דיון ובעלי-הדין הגישו לוועדת הערר השלמת טיעון (תשובה לכתב הערר, פרוטוקול דיון מיום 26.10.2011 והשלמת טיעון מטעם המערער והמשיבה' צורפו כמוצגים 6-9 למוצגי המשיבה).
בערר בפני הוועדה טען המערער, כי סעיף 68 לחוק נכסי הנספים מתייחס לנכסים הנמצאים בישראל, אלא שבמקרה דנן הנכסים נשוא הבקשה לא היו בישראל בעת מותם של יהודי יוון בשואה, והועברו רק בשנות ה-60' של המאה ה-20' לישראל, ולכן הדין שצריך לחול עליהם הוא דין מקום הפטירה (באושוויץ או במחכה ריכוז אחר בפולין), או דין מקום הימצא הרכוש (בבריטניה). עוד טען המערער, כי גם אם חלה פקודת הירושה, אז:
"החוק היווני צריך לחול עליהם מאחר ולפי פקודת הירושה באין צוואה, וכאשר לא מדובר ב"מקרקעין" צריך להחיל את החוק החל על אותה קבוצת אנשים, ובמקרה שלפנינו מדובר באזרחי יוון."
(סעיף 5 לערר וסעיף 6 להשלמת הטיעון מטעם המערער בפני הוועדה).
5.ביום 22.3.2012 קיבלה וַעדת הערר את נימוקי המשיבה ודחתה את הערר. הוועדה ציינה בהחלטתה כי הגם שמטרות החוק היווני נראות ראויות מאוד, וּמדובר בחוק שקדם לחוק נכסי הנספים, שחוקק כ-60 שנה לאחריו, עדיין גוברות במקרה דנן הוראות חוק נכסי הנספים וכי:
"אין ועדה זו יכולה להציע פרשנות דחוקה להוראות ברורות עד מאוד של דבר חקיקה. ועדת הערר שהוקמה מכוח חוק ההשבה אינה יכולה לבטל הוראות חקיקה מכוחה הוקמה והדרך לתקוף דבר חקיקה הינו בפני בג"ץ ולא בפנינו."
וַעדת הערר בהחלטתה הפנתה לכך שחוק נכסי הנספים סוטה באופן מובהק ויזוּם מהוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), שבו קיים פרק העוסק במשפט בינלאומי פרטי (בסעיף 136) וכי סטייה זו נועדה לייחד נכסים הנמצאים בישראל ושייכים לנספי שואה, למטרות המצוינות בחוק, ונעשתה במודע על-ידי המחוקק, ש"יש להניח שידע היטב שבכל מדינה בה נספו יהודים בעת השואה, או התגוררו בה, יש דיני ירושה". עוד נקבע בהחלטה, כי משהנכסים נשוא הבקשה מצויים בישראל, הרי נכנסים הם תחת כנפיו של חוק נכסי הנספים וכי ריבונותה של המדינה מתבטאת אף בזכות לחוקק חוקים בדבר נכסים הנמצאים במדינת ישראל.
לגבי הפּרשׁנות שהציע המערער לפקודת הירושה נאֱמר כי:
"לא נעלמה מעיננו פרשנותו של ב"כ העורר לפקודת הירושה, אולם לא מצאנו בה ממש. דעתנו אינה נוחה מפרשנות העלולה להביא לכך שנכסים רבים, הנמצאים בישראל, יחולקו לפי דיני מדינות אחרות, אף אם אלו פעלו לכאורה להנצחת שמות הנספים בשואה, שנים רבות לפני שפעלה בעניין זה מדינת ישראל."
6.המערער לא השלים עם החלטה זו והגיש את הערעור שלפניי.
במסגרת ניהול ההליך הגישה המשיבה את תשובתה לערעור, התקיים דיון (ביום 4.3.2013), במסגרתו גם הוריתי על קבלת עמדת המדינה להליך, וזו הוגשה ביום 30.6.2013. בהתאם לסיכום דיוני אליו הגיעו הצדדים, התאפשר למערער ולמשיבה להגיש השלמת טיעון (השלמות טיעון מטעם המערער ומטעם המשיבה הוגשו במקביל ביום 15.10.2013).
בבסיס הערעור שלוש טענות:
א.על הנכסים מושא הערעור אמורים לחול חוקי הירושה הנהוגים ברוב ארצות אירופה ו/או החוק החָל במקום מותם של הנספים, ו/או החוק החָל במקום הימצאות הרכוש בעת מותם של בעלי המניות. מדינת ישראל איננה אחד ממקומות אלה, ולכן לא צריך לחול הדין הישראלי עליהם;
ב.החוק לגבי החזרת הרכוש של יהודי יוון מכוחו פועל המערער, אוּשׁר לראשונה בפרלמנט באתונה בשנת 1946, למעלה מ-60 שנה לפני שחוקק חוק נכסי הנספים. אין כל היגיון משפטי שעל נכסים שלא היו בישראל באותו הזמן, יחול רטרואקטיבית חוק חדש שחוקק בישראל, כאשר קיים כבר חוק ספציפי במדינת הבעלים של הנכסים. מדובר, לדברי המערער, בעיווּת משפטי שנוגד את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי.
הוועדה, לעמדתו, טעתה בקביעתה כי החוק הישראלי גובר על החוק היווני באשר לקביעת הזכאות בכל הנוגע לנכסים מושא הערעור, משקבעה זאת מבלי ליתן כל טעם ברור ו/או מניח את הדעת. העדפת החקיקה הישראלית המאוחרת מהווה, כך המערער, פגיעה בזכויות קניין מהותיות של המערער ונוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת תקנת הציבור;
ג.גם אם נאמר כי חוק נכסי הנספים הוא החוק שחָל על הנכסים מושא הערעור וכי יש לו תחולה רטרואקטיבית - הרי, סבור המערער, סעיף 68 לחוק זה מפנה לפקודת הירושה; סעיף 11(ד) לפקודת הירושה, שמפנה לתוספת לפקודת הירושה, עוסק רק בירושת מקרקעין ואינו חָל על מניות. במקרה זה יש לאמוד את כוונת המחוקק וההסדרים הנהוגים במשפט הבינלאומי, וּליישׂם על ירושת המניות את סעיף 11(ב) לפקודה שקובע כי "כל חלק מרכוש המת שעפ"י חוק אותה העדה צריך לייחדו לאיש מסוים או לסוג מסוים של אנשים יחולק בהתאם לאותו חוק" ולראות, לכן, בחוק היווני את החוק אליו מתייחס הסעיף.
דיון והכרעה
7.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת ממצאיה וּמסקנותיה של וַעדת הערר, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור.
8.הרקע לחקיקת חוק נכסי הנספים היה, בין היֶתר בעבודתה של וַעדת חקירה פרלמנטרית - שבראשה עמדה חברת הכנסת קולט אביטל, שעסקה, בשנים שקדמו לחקיקת החוק, בבדיקה מקיפה לאיתור נכסים של נספי השואה הנמצאים בידי בנקים בישראל, ושל נכסי נדל"ן הנמצאים בידי גורמים שונים. וַעדת החקירה הוקמה בעקבות מחקר שערך פרופסור יוסי כץ, חוקר מאוניברסיטת בר-אילן, בנושא גורל נכסיהם של קורבנות השואה, אשר פירסם ספר המבקר את התנהלות המדינה וגורמים נוספים ומאשימם בהזנחה והשתקת הסוגיה לאורך השנים (יוסי כץ, רכוש שנשכח: לגורל רכושם של קרבנות השואה המצוי בישראל, הוצאת יד-ושם, 2000).
הקמת הוועדה נעשתה לאור ההכרה בכך שמדינת ישראל מחויבת לנקוט באותה דרך שבה היא תבעה ממדינות שונות בעולם לנהוג, בנוגע לרכוש של קורבנות השואה.
מטרות החוק הוגדרו בסעיף 1. המטרה הראשונה של החוק היא:
"לפעול להגברת הפעולות לאיתור של נכסים הנמצאים בישראל, שיש יסוד להניח כי בעליהם נספו בשואה, ולאיתור היורשים ובעלי זכויות אחרים בנכסים כאמור, המנוהלים או המוחזקים על-ידי האפוטרופוס הכללי או על-ידי גורם אחר,ולהשיב נכסים אלה ליורשים ולבעלי הזכויות שאותרו."
המטרה השניה של החוק היא להביא לכך שאותם נכסים של נספי שואה, שלא אותרו בעלי הזכויות בהם, ישמשו למטרות סיוע לניצולי שואה וּלהנצחת זכר השואה והנספים בשואה.
סעיף 2 לחוק מגדיר מה ייחשב "נכס של נספה שואה" עליו יחול החוק, כ,-
"מקרקעין, מיטלטלין וזכויות, לרבות כספים וניירות ערך... שמתקיים בו אחד מאלה, למעט נכס גרמני, כהגדרתו בסעיף 2(ה) לחוק נכסי גרמנים,התש"י-1950:
(1)הוא נמצא בישראל ובעל הזכויות האחרון בו, הידוע, הוא אדם שמקום שהותו האחרון הידוע היה בחבל ארץ אשר ביום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) היה שייך למדינה מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, ולא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) או שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) עד יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) בחבל ארץ כאמור;
(2)הוא נכס אשר רואים אותו, לפי הוראות סעיף 21 לחוק האפוטרופוס הכללי, כאילו ניתן לגביו צו ניהול, למעט נכס שהאפוטרופוס הכללי או החברה נוכחו כי לא מתקיים בו האמור בפסקאות (1) ו-(3); לעניין זה יקראו את פסקה (1) כאילו אחרי" ובעל הזכויות האחרון בו" נאמר "לפני שהוקנה לממונה על רכוש האויב לפי פקודת המסחר עם האויב, 1939";
(3)הוא תמורתו של נכס שהתקיים בו האמור בפסקה (1), ובלבד שהאמור בפסקה(1) מתקיים בתמורה כאמור;"
9.בענייננוּ, אין מחלוקת כי המניות שלקבלתן עותר המערער הינן "נכסים של נספי שואה" כהגדרתם בחוק נכסי הנספים. המניות מצויות בפועל בישראל מזה עשרות שנים, עוד בטרם חוקק חוק נכסי הנספים; ועיקר בעלי הזכויות האחרונים בהם היו יהודים יוונים שנספו בשואה.
מטרתו הראשונה והעיקרית של חוק נכסי הנספים הינה לאיתור היורשים ובעלי זכויות אחרים בנכסים, וּלהשיב נכסים אלה ליורשים וּלבעלי הזכויות שאותרו.
לעניין זה, קובע סעיף 68 לחוק נכסי הנספים כי:
"על אף האמור בכל דין, לצורך הזכות לרשת נכס של נספה השואה לשם קבלתו לפי חוק זה, יחול על עיזבונו של נספה השואה דין הירושה שהיה חל עליו אילו היה נתין ישראלי כמשמעותו בפקודת הירושה."
סעיף 68 הנ"ל סוטה באופן מובהק מהדין הכללי, וקובע דין אחיד, אשר יוחל על כלל עזבונותיהם של נספי שואה לצורך קבלת נכסים לפי חוק נכסי הנספים, ללא קשר למקום מושבם או נתינותם של נספי השואה או למקום הימצאוֹ של הרכוש לעֵת הפטירה.
10.בנסיבות אלו אין לי אלא לדחות את טענתו הראשונה של המערער, לפיה, ככלל, על הנכסים לא צריך לחול הדין הישראלי אלא "חוקי הירושה הנהוגים ברוב ארצות אירופה ו/או החוק החל במקום מותם של הנספים, ו/או החוק החל במקום הימצאות הרכוש בעת מותם של בעלי המניות". הנכסים מושא הערעור חוסים תחת כנפיו של חוק נכסי הנספים, וחוק זה לא התעלם מחוקי הירושה שאמורים לחול לגביהם, אלא החיל עליהם דין ירושה מקומי אחיד, לפיו יועברו הנכסים ליורשים, אם אותרו.
11.טענתו השנייה של המערער היא הטענה המרכזית בערעור. טענה זו יוצאת מתוך מודעות והבנה, כי בפנינו התנגשות דינים - חוק נכסי הנספים מצד אחד, והחקיקה היוונית מכוחה פועל המערער מן הצד השני.
לטענת המערער, במִתקל דינים זה ראוי כי החוק היווני ייצא וידו על העליונה, שכן "אין כל הגיון משפטי שעל נכסים שלא היו בישראל באותו הזמן, יחול רטרואקטיבית חוק חדש שחוקק בישראל, כאשר קיים כבר חוק ספציפי במדינת בעל הנכסים. מדובר בעיוות משפטי שנוגד את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי".
וַעדת הערר נדרשה בהחלטתה בין השאר לטענה זו של המערער ועל ההיגיון שבּה:
"הטיעון של הארגון היווני שובה את הלב במבט ראשון. מטרות החוק היווני, כפי שהובאו בפנינו ע"י ב"כ הארגון היווני, עו"ד צביקה ברק, נראות ראויות מאוד. הדבר מקבל משנה תוקף מכך שהרכוש נשוא הערר לא היה ככל הנראה בישראל בעת שחוקק החוק היווני והגיע אליה רק מאוחר יותר. ברור הוא, שככל הנכסים בהם עוסק ערר זה מיועדים להנצחת נספי שואה, בין על-ידי העורר ובין על-ידי המשיבה, מן הראוי היה שהנכסים ישמשו להנצחת נספי יהדות יוון, טרם ישמשו להנצחת כלל היהודים שנספו בשואה."
דא עקא, גם טיעון זה, אותו כינתה הוועדה כ"טיעון רגשי", נדחה על-ידיה. היא קבעה כי אינו יכול לגבור על הוראות החוק הברורות, וכי "ועדת הערר שהוקמה מכוח חוק ההשבה אינה יכולה לבטל הוראות חקיקה מכוחה הוקמה והדרך לתקוף דבר חקיקה הינו בפני בג"ץ ולא בפנינו".
12.אינני סבור כי יש מקום להתערבות מצידי במסגרת הנוכחית במסקנתה האופרטיבית של וַעדת הערר.
חוק נכסי הנספים מעצם טיבו וטבעו הוא בעל תחולה רטרואקטיבית - הוא חל על נכסים שהותירו אחריהם יהודים שנספו בשואה לפני כ-70 שנה ויותר. בדברי ההסבר להצעת החוק נאֱמר, כי "הגדרת נכס של נספה שואה מתייחסת למימד ההיסטורי של הנכסים והיא קובעת מהם אותם נכסים שיש להניח כי בעלי הזכויות בהם נספו בשואה" (ה"ח הממשלה תשס"ב, מס' 142 בעמ' 325) [ההדגשות הוספו].
חוק נכסי הנספים נועד להיות במודע ובמתכוון חוק "טריטוריאלי" - הוא חל על נכסים הנמצאים בישראל (סעיף 2(1) לחוק) השייכים לנספי שואה, ללא קשר לאזרחותם או מקום מושבם, במועד פטירתם או בכלל.
נספי השואה, רובם ככולם, היו נתינים או תושבים של מדינות זרות, וּמקום שהותם האחרון הידוע היה מחוץ למדינת ישראל. על בסיס עובדתי זה החליט המחוקק להחיל דין ישראלי חדש, מתוך מטרה למצוא פתרון לנכסים - בין על דרך של איתור יורשי הנספים והעברת הנכסים לידיהם (כשנקבע על-ידי המחוקק כי הגדרת יורשי הנספים תיעשה לפי פקודת הירושה כאילו הנספה היה נתין ישראלי - ראו סעיף 68 לחוק); וּבין על דרך של שימוש בנכסים למטרת סיוע לניצולי שואה; וכן למטרות של הנצחת זכר השואה, הנחלתו לדורות הבאים והנצחת זכרם של הנספים בשואה (סעיף 1(2) לחוק).
בנסיבות אלו, בצדק קבעה וַעדת הערר כי:
"במודע ביקש המחוקק הישראלי לייחד נכסים הנמצאים בישראל ושייכים לנספי שואה למטרות המנויות בחוק, ויש להניח שידע היטב שבכל מדינה בה נספו יהודים בעת השואה או התגוררו בה, יש דיני ירושה."
13.אם נאמר כי רק משום העובדה שיוון הקדימה את ישראל בחקיקת חוק המורה מה יעלה בגורל נכסים של נספי שואה שהם אזרחיה, גובר החוק היווני על החוק הישראלי - הרי משמעות אמירה זו היא ריקוּן חוק נכסי הנספים מתוֹכנוֹ, שכּן, גם אם לא היה מחוּקק החוק היווני, היה ממילא קיים הסדר אחר לפי הדין היווני בקשר לירושת הנכסים, ואִילו חוק נכסי הנספים הישראלי, במודע קבע כללי ברירת דין שונים בקשר לדין שיחול על נכסים של נספי שואה המצויים בישראל והנכנסים בגדר החוק, שאינו דין האזרחות או המושב של הנספים.
הגם שתכלית החוק היווני - שיקום מחדש של יהודי יוון שהצליחו לשרוד את השואה - היא ראויה ואנושית ביותר, בבחינת "עניי עירך קודמין" (בבא מציעא עא א), בחר המחוקק הישראלי בחוק נכסי הנספים, שלא לתת כל משקל לתכליתו והוראותיו של הדין הזר שיחול על רכוש הנספים (מקום ולא היה דין מקומי בנמצא). ספֵק אם וַעדת הערר שהוקמה מכוח חוק נכסי הנספים הוסמכה לשקול שיקולים אלו (אלא לפעול לקיום החוק), וּמכאן, שבדין דחתה את טענות המערער בהקשר זה.
14.לתמיכה בטענותיו, צירף המערער בפני וַעדת הערר את חוות-דעתו של פרופסור DORIS PHILIPPOS מאוניברסיטת אתונה, מיום 25.8.2010. אך חוותהדעת מתעלמת מחוק נכסי הנספים בכלל, וּמסעיף 68 לחוק בפרט, וּמתייחסת להוראות חוק הירושה, שממילא אינן חלות בענייננוּ. כאמור, בסעיף 68 לחוק נכסי הנספים יצר המחוקק הסדר הוֹרשׁה חורג לחוק הירושה הישראלי בכל הנוגע לנכסי הנספים. מעבר לכך, ככלל, הדין המהותי שחָל על ירושתם של נספי השואה, הוא פקודת הירושה. חוות-דעת נוספת של המומחה, מיום 23.1.2008 אליה הפנה המערער, ושצורפה כחלק מנספח ד' לערעור, עוסקת בעיקר במעמד המשפטי של המערער, וניתנה בקשר למקרה אחר בו מדובר היה בנכסים שנמצאים ברודוס, כך שממילא אינה רלוונטית לענייננוּ (לא לסוגיות מתחום המשפט הבינלאומי הפרטי בכלל; ולא להתנגשות הדינים בין הדין היווני לדין הישראלי כפי שבא לידי ביטוי בחוק נכסי הנספים, בפרט).
15.המערער מדגיש בערעורו את העובדה כי החוק היווני הוא ייחודי ותקדימי, כמו גם את העובדה כי הנכסים מושא הערעור הגיעו לישראל רק שנים רבות לאחר חקיקת החוק היווני, וּמשום כך סבור הוא כי "אין במקרה שלפנינו משום יצירת תקדים כלשהו, ממנו ניתן לגזור גזירה שווה באשר לתביעות עתידיות אחרות" (סעיפים 19, 38 לערעור).
המערער אכן צודק בעובדה כי הנכסים מושא ערעור זה שונים מעיקר, אם לא רוב, הנכסים החוסים תחת הגדרת "נכס של נספה שואה" בחוק נכסי הנספים. יש להניח כי הרוב המכריע של ה"נכסים של נספי שואה" נרכשו על-ידי נספי השואה בישראל עובר לשואה, ולא כבענייננוּ - נכסים שהתגלגלו לישראל רק שנים לאחר פטירת הנספים (המניות היו כאמור במקור מניות של חברה אנגלית). השאלה היא, האם ניתן לפרשׁ את חוק נכסי הנספים ככזה שמחריג בהגדרתו מהנכסים הנכנסים תחת כנפי החוק, את הנכסים שלא היו בישראל במועד רכישתם על-ידי נספי השואה או במועד פטירתם.
16.פּרשׁנות חוק, מחייבת התייחסות ללשונו, תכליתו, וּבמידה והתכלית מעלה יותר מאפשרוּת פּרשׁנית אחת - נדרשת הפעלת שיקול-הדעת הפּרשׁני לבחירת התכלית הרלוונטית לחוק מכלל התכליות האפשריות.
ב-ער"ם 3001/06 הוועדה המרחבית לתכנון ובניה "גבעות אלונים" נ' סלים ברכה [פורסם ב'נבו'] (5.5.2009), נאֱמר בקשר לפּרשׁנות דבר חקיקה כי:
"פרשנות טקסט משפטי, ובכלל זה דבר חקיקה, מחייבת התייחסות לשלושה מרכיבים: הנוסח הלשוני של דבר החקיקה; התכלית שהחוק התכוון להגשים, ושיקול הדעת הפרשני במקום שהתכלית מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת (א. ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה (כרך שני) עמ' 79). על פי כלל היסוד בפרשנות, יש לבחון, בראש ובראשונה, את לשון הכתוב, אשר על פיה נקבעת המשמעות הלשונית של הנורמה המשפטית. יש לבחון מהו התוכן שהנורמה הכתובה יכולה לשאת מהבחינה הלשונית, והאם היא יכולה לשאת יותר ממשמעות אחת. במקרה האחרון, יש לבחון את האפשרויות השונות; מרכיב התכלית בפרשנות מחייב את בחינת מטרתה של הנורמה. איתורה של המטרה כאמור, מאפשר לברור מבין המשמעויות הלשוניות האפשריות את אותה משמעות המגשימה בצורה הטובה והמלאה ביותר את תכליתה של הנורמה (ברק, שם, עמ' 98; ע"א77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פד"י מג(4) 63, בעמ' 72; בג"ץ428/86 ברזילי נ' מדינת ישראל, פד"י מ(3) 505, בעמ' 591; ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פד"י לו(3) 701, בעמ' 715; בג"ץ693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פד"י מז(1) 749, 763-6). בעמ' 766-763). המרכיב השלישי - שיקול הדעת השיפוטי מתקיים, כאשר המציאות הנורמטיבית מציבה מספר תכליות אפשריות לנורמה המשפטית. על הפרשן להפעיל אז את שיקול דעתו, ולברור את התכלית הרלבנטית לנורמה מבין התכליות האפשריות. שיקול הדעת צריך לאזן בצורה הראויה ביותר בין השיקולים הרלבנטיים השונים המתמודדים ביניהם (ברק, שם, עמ' 80-81); פרשת אפרת, שם, עמ' 763;פרשת ברזילי שם, עמ' 591 ואילך)."
לשון סעיף 2 לחוק נכסי הנספים נוקטת בלשון הוֹוה בהגדרת "נכס של נספה שואה", כּנכס ש"נמצא בישראל...", ואינה מסייגת את ההגדרה בתנאי כי עסקינן גם בנכס שהיה מצוי בישראל לעת רכישת הזכויות בו על-ידי נספה השואה או לעת פטירתו. ס"ק(3) להגדרת "נכס של נספה שואה" בסעיף 2 לחוק, מלמד גם כי המחוקק לקח בחשבון את האפשרות שהנכס המקורי נמכר או הועבר.
יצוין, כי גם בעיון בדברי ההסבר להצעת חוק נכסי הנספים (הצעת חוק הממשלה 142, 6.12.2004, בעמ' 322), בפרק המבוא, אין רמז לכך שכּוונת המחוקק הייתה לסייג מהגדרת הנכסים את אלו שלא היו בישראל במועד רכישת הזכויות או הפטירה. גם שָׁם נעשה שימוש בלשון הוֹוה:
"במדינת ישראל נמצאים כיום נכסים אשר היו בבעלותם של אנשים שנספו בשואה ואשר יורשיהם או בעלי הזכויות בהם טרם אותרו והנכסים טרם הושבו להם (להלן - נכסים של נספי השואה)." [הדגשות הוספו].
בנסיבות אלו, וּלאור תכליתו של חוק נכסי הנספים, שהעיקרית בהן היא לפעול להשׁבת נכסים ליורשים שיאותרו, ולהשתמש בנכסים שלא יימצאו יורשיהם על-מנת לסייע לניצולי שואה החיים בישראל והזקוקים לכך, אני סבור כי לא ניתן לפרשׁ את חוק נכסי הנספים ככזה שמחריג בהגדרתו נכסים שלא היו בישראל במועד רכישתם על-ידי נספי השואה או במועד פטירתם. יש בהחלט היגיון בפּרשׁנות לה מְכוון המערער בהקשר זה, אך השׂגת התוצאה המבוקשת על-ידיו כפופה, להבנתי, לשינוי חקיקתי.
17.ראוי לציין בהקשר זה גם כי בהחלטתי מיום 4.3.2013, ביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לשקול האם יש מקום להתייצבות נציגוֹ בהליך, בשׂים-לב לשאלות החוקתיוֹת והציבוריות המתעוררות בערעור. עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה התקבלה ביום 30.6.2013, והוא הודיע כי הוא תומך בעֶמדת המשיבה בקשר לפּרשׁנות סעיף 68 לחוק נכסי הנספים, וכי פּרשׁנות זו "מקובלת על המדינה ומעוגנת כדבעי בהוראות הדין" (סעיף 1 להודעת היועמ"ש).
18.טענת המערער לפיה העדפת החקיקה הישראלית המאוחרת מהווה פגיעה בזכויות קניין מהותיות של המערער, ונוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת תקנת הציבור, נטענה לראשונה במסגרת כתב הערעור, לא נטענה בפני וַעדת הערר, ועל-כן מהווה הרחבת חזית אסורה, לה מתנגדת המשיבה (סעיפים 15-17 להשלמת הטיעון מטעם המשיבה). גם לגופו של עניין, ספֵק רב אם ניתן לקבל את הטענה.
חוק נכסי הנספים הוא חוק שמתייחס לרכוש מוגדר, שנרכש בתקופה מוגדרת על-ידי קבוצה של אנשים שנספו בשואה; מטרתו העיקרית היא להקנות את הזכויות הקנייניות ברכוש, באמצעות המשיבה, ליורשיהם של הנספים; גם לגבי הרכוש שלא אותרו יורשיו, למרות מאמצים שנעשו לאיתורם. לא ניתן לומר כי תכלית החוק אינה ראויה, שכּן השימוש בנכסים אלו נעשה לשם סיוע לניצולי שואה נזקקים וּלהנצחת זכר השואה. מכאן, שעל-פני הדברים, עומד חוק נכסי הנספים גם בתנאי פיסקת ההגבלה בחוק היסוד (סעיף 8 לחוק היסוד).
19.טענתו השלישית של המערער בערעור היא טענה חלופית, המבוססת על פקודת הירושה, אליה מפנה חוק נכסי הנספים.
סעיף 68 לחוק נכסי הנספים קובע כאמור, כי יש לראות בנספה השואה "נתין ישראלי", וּמפנה לפקודת הירושה; סעיף 4(ו) לפקודה הוא הרלוונטי לענייננוּ, שכּן בעלי הנכסים היו יהודים, ונקבע בו כי: "היה המת חבר לאחת העדות הדתיות ולא היה נכרי, ינהגו על פי הוראות סעיף 11".
סעיף 11 לפקודת הירושה קובע כי נכסי מוּלְק ומיטלטלין (נכסי מיטלטלין מוגדרים בסעיף 2 לפקודה ככל הנכסים שאינם מקרקעין), יחולקו על-פי הכללים בס"ק א-ד'.
סעיף 11(ד) קובע, כי במקרה שבו אין צוואה יחולקו הנכסים לפי התוספת השנייה לפקודת הירושה, שמהווה ציטוט מהחוק העותומאני לגבי הפּרנְטֵלוֹת השונות של היורשים על-פי דין.
המערער אינו חולק על תחולתו של סעיף 11 לפקודת הירושה, אלא שלטענתו, אין להחיל את ס"ק (ד), מאחר והתוספת לפקודת הירושה אליה מפנה הסעיף האמור מדברת על מקרקעין בלבד ולא על מיטלטלין.
לכן, לגישתו, יש במקרה דנא להחיל את ס"ק (ב), הקובע כי: "כל חלק מרכוש המת שעפ"י חוק אותה העדה צריך ליחדו לאיש מסוים או לסוג מסוים של אנשים יחולק בהתאם לאותו חוק", ולמרות שסעיף זה מפנה לחוקי העדה הדתית אליה השתייך המנוחים (וּלענייננוּ, מאחר והנספים היו יהודים, עסקינן בדין העברי), מבקש המערער לפרשׁ סעיף זה "פרשנות תכליתית" שתפנה דווקא לדין היווני.
20.וַעדת הערר ציינה כי לא מצאה בפּרשׁנות לה מְכוון המערער ממש, ואין לי אלא להסכים עימה. הפּרשׁנות לה מְכוון המערער היא פּרשׁנות דחוּקה, ולא ברור כלל כיצד ניתן להחיל את החוק היווני שהוא חוק אזרחי מכוח סעיף 11(ב) לפקודת הירושה, שמָפנה לדין העדה הדתית אליה השתייך המנוח. גם טענת המערער כי בענייננוּ אין תחולה לסעיף 11(ד) לפקודה, מאחר והוא מפנה לתוספת לפקודת הירושה, שָׁם מובאים כללי הירושה על-פי דין לפי המשפט העותומאני בקשר למקרקעין, אינה הגיונית בעיניי, מאחר וסעיף 11 רישא לפקודה מתייחס מפורשׁות גם לנכסי מיטלטלין, וּמכאן יש ללמוד כי בהפנייתו בס"ק (ד) לתוספת, הרחיב את תחולת הדין העותומאני שהובא בא, גם על נכסים אלו.
קריאה למשיבה ולממונים על החקיקה
21.אני מבקש להתייחס ל"בקשה למתן החלטה" אותה הגיש המערער ביום 21.5.2013. בבקשה זו (שלאחריה הוגשה הודעת עדכון ביום 23.5.2013), עתר המערער כי בית-משפט זה יקבע שהמערער הינו ארגון המתאים להיכלל בתוספת השנייה לחוק נכסי הנספים, וּלהורות לשׂר המשפטים לפרסם בצו את החלטתו בהקשר זה. עתירה זו של המערער לא הועלתה ולא נתבקשה על-ידי המערער קודם לכן, לא בהליך שהתקיים בפני וַעדת הערר, ולא במסגרת כתב הערעור. מכאן שגם בנושא זה מדובר בהרחבת חזית אסורה, שמקומה אינו במסגרת ערעור על החלטת וַעדת ערר, אלא בהליך מינהלי נפרד וּמתאים (ראו לעניין זה התייחסות היועמ"ש בתגובתו מיום 30.6.2013).
בישיבת יום 4.3.2013 הצעתי לצדדים, כי ישקלו אפשרות של הסדר מוסכם בדרך של עדכון אמות המידה לפי סעיף 77 לחוק נכסי הנספים, כך שיתאפשר למערער לקבל סיוע על-חשבון המניות מושא הערעור. הצעה זו לא זכתה להיענוּת מצד המשיבה, ועל-כן נדרש מתן פסק-הדין.
הגם שאין מנוס מדחיית הערעור, אני מבקש בשלב זה להבּיע את עמדתי, כי ראוי שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בהן הנכסים מושא הערעור הם נכסים שלא היו בישראל במועד רכישתם, לא הובאו לישראל על-ידי הנספים בחייהם, ולא היו בישראל גם במועד פטירתם, תמצא המשיבה פתרון, שיאפשר לסייע גם לאותם מאתיים יהודים החיים ביוון והמוגדרים כקורבנות ישירים של תקופת השואה, שלהבטחת רווחתם פועל המערער.
המשיבה עצמה פותחת את עיקרי הטיעון, כמו גם את השלמת הטיעון מטעמה, בהתייחסות אל חוק נכסי הנספים כּאֶל חוק ש"מטרתו תיקון עוולת ועשיית צדק היסטורי עם נספי שואה אשר רכשו נכסים בארץ ישראל עובר לשואה, אולם רכושם מעולם לא הגיע ליורשיהם החוקיים...." [הדגשות הוספו]. במקרה דנן, הרכוש אותו רכשו הנספים לא היה בארץ ישראל עובר לשואה, ועל-כן, הגם שחוק נכסי הנספים הוא חוק עם תכלית מוסרית ואנושית מהדרגה הראשונה, והגם שבמתכונתו הנוכחית פּוֹרשׂ הוא את כנפיו גם על המניות מושא הערעור - אני סבור, כי לא תחטא המשיבה במילוי תפקידה (בלשון המעטה) אם תמצא, גם לאחר מתן פסק-דין זה, וּבהקדם, פתרון, שמחד - עולה בקנה אחד עם תכלית חוק נכסי הנספים; וּמאידך - עושה חסד עם שארית הפליטה מקרב יהודי יוון הזקוקים לסיוע.
סעד
22.הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו בדבר הוצאות. על שיקולים אנושיים שעשויים להקים טעם מספיק לאי פסיקת הוצאות לטובת בעל-דין שזכה, ראו והשוו ל-ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו, הדיון בערעור שכנגד, [פורסם ב'נבו'] (28.11.2007). העירבון בערעור יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו. ניתנת בזאת רשות לערער, בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
ניתן היום, ב' טבת תשע"ה, 24 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
