רע"פ 5440/16 מדינת ישראל נ' יניב עמר

רקע והליכים קודמים לפניי בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק), בעמ"י 36820-06-16, מיום 29.6.2016, בגדרו נדחה ערר שהגישה המבקשת על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ק' מילר), בה"ת 23354-05-16, מיום 14.6.2016.

2. נגד המשיב מתנהלת חקירה במחלקת הסייבר במשטרת ירושלים, בגין חשד לביצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה; העברת מידע כוזב במחשב; הטרדה באמצעות מתקן בזק; איומים; ושיבוש מהלכי חקירה. ביום 22.3.2016, עצרה המשטרה את המבקש, ותפסה שני טלפונים ניידים ושני מחשבים ניידים השייכים לו (להלן: התפוסים). בהחלטה מיום 24.3.2016, הורה בית משפט השלום בירושלים על שחרורו של המשיב בתנאים, ובהם איסור יציאה מהארץ. ביום 10.5.2016, דחה בית משפט השלום בירושלים את בקשותיו של המשיב להחזרת התפוסים לידיו, כמו גם את הבקשה לאפשר לו לצאת את הארץ.

3. המשיב הגיש ערר על החלטתו זו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים, ועררו התקבל חלקית, ביום 26.5.2016. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים, על אף ש"התפיסה של התפוסים נשוא הערר נעשתה כדין": "ככל שלא יוצג לבית המשפט טעם משכנע שהמחשבים עצמם (כולל הסמארטפונים) דרושים להמשך החקירה, ניתן יהיה לטעמי לשחררם לידי העורר [המשיב], ובמידת הצורך, ניתן יהיה לקבוע תנאים שיבטיחו את הצגתם כראיה ו/או את חילוטם בהמשך ההליך. לצורך זה, אני קוצב למשיבה [המבקשת] 7 ימים מיום ההחלטה לצורך הגשת בקשה כאמור". אשר לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ, קבע בית המשפט המחוזי כי "תקופה של 30 ימים נוספים למיצוי החקירה היא בגדר תקופה סבירה", ובסיומה יוכל המשיב לפנות לבית המשפט בבקשה להתיר לו לצאת מן הארץ.

4. בהתאם להחלטה זו, הגישה המבקשת בקשה לבית משפט השלום לירושלים להארכת תוקף החזקת התפוסים. ביום 14.6.2016, דחה בית משפט השלום את הבקשה, והורה למבקשת להחזיר למשיב את מארזי המחשבים, ולעניין החומר האצור במחשבים, קבע כי:

"יש למלא אחר הוראת בית המשפט המחוזי, אשר כבר שקל את כל האמור, תוך הבטחת האפשרות להציג את הראיות הדרושות להליך העיקרי [...]. החלטת בית המשפט המחוזי התייחסה במפורש לאפשרות לקבוע תנאים שיבטיחו הצגתם כראיה במשפט. זאת ניתן לעשות על ידי העתקת חומר המחשב המצוי בתפוסים, כך שהעותק יישאר בידי המשטרה והמקור יוחזר למשיב, ותוך חתימת החשוד על כך שמדובר בעותק זהה למקור. [...] אם לא יחפוץ בכך המשיב, יוכל לבקש ולקבל מיידית עותק של כל חומר המחשב שבתפוסים". 

5. על החלטה זו של בית משפט השלום, הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נדחה ביום 29.6.2016. לטענתה של המבקשת, שגה בית משפט השלום כשלא העניק משקל ראוי לעובדה שהתפוסים שימשו את המשיב לביצוע עבירות, ולקיומו של חשד סביר כי המשיב ישתמש בהם לביצוע עבירות נוספות. בהמשך לכך, טענה המבקשת, כי טעה בית המשפט כאשר הורה לה לבצע תעתיקים של חומרי המחשב ולשמור אותם אצלה, חלף הראיות המקוריות.

          בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי "בפרק הזמן הארוך שעמד למבקשת, היינו כשלושה חודשים, ניתן היה לסיים את החקירה בתפוסים, היינו לבדוק את הכוננים, להריץ תוכנות [...] וברור [...] כי החקירה בהקשר זה הסתיימה". לאחר זאת, מיקד בית המשפט המחוזי את המחלוקת לשאלות "האם מדובר במוצגים שזכותה של העוררת להחזיק בהם, והאם ראוי שהעוררת תחזיק במוצגים אלה לצורך חילוט בעתיד". אשר למארזי המחשבים, הורה בית המשפט המחוזי למבקשת להשיבם "באופן מיידי למשיב".בנוגע לחומר האצור במחשבים, נקבע כי "הדרך הנכונה היא במצבים אלה לבצע העתקות ולהחזיק בידי העוררת את ההעתקים, לאחר שהמשיב, או איש מקצועי מתחום המחשבים מטעמו, חותמים על הצהרה כי ההעתקה מלאה ומדויקת ולא תעלה מטעמו של המשיב כל טענה בדבר העובדה שמדובר בהעתקים". בהתייחס לטענה כי בתוך הכוננים נמצאים קבצים שהושגו בעבירה או עלולים לשמש לצורכי עבירה, התיר בית המשפט המחוזי למבקשת למחוק קבצים אלו, ובלבד שתשמור ברשותה העתק מהם, ותערוך רשימה מפורטת של הקבצים שנמחקו, אשר עותק ממנה יועבר למשיב.

הבקשה לרשות ערר

6. המבקשת סבורה, כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל שגגה בדחותו את עררה. נטען, כי הקביעה לפיה מחויבים גורמי החקירה למסור לחשוד את חומר המחשב המקורי העשוי לשמש ראיה במשפטו, כך שבידי המבקשת יוותרו העתקים בלבד – בטעות יסודה. וזאת, משום ש"פרשנות" כזו, אינה מתיישבת עם כלל הראיה הטובה ביותר; אינה עולה בקנה אחד עם הדרך שהתווה המחוקק בסעיפים 32 ו-32א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), ופוגעת בנוסחת האיזון העולה מהם; ויישומה בפועל מעורר קשיים רבים, ובכללם הקצאת משאבים "משמעותיים ביותר" לצורך העתקת החומרים.