רשלנות רפואית בטיפול באדם שנפגע מרסיסי זכוכית שחדרו לכתפו

א.         כללי:

1.           תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית ובטענה, להפרת חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעים, כלפי התובע, על דרך המחדל,  בעניין רסיסי זכוכית, שחדרו לכתפו של התובע, מפגיעת זגוגית שהתנפצה על גופו והתרשלות הנתבע 2, שטיפל בתובע, מטעם הנתבעת 1, משלא ביצע צילום רנטגן, לאיתורם וגרם במחדלו, לטיפול רפואי נוסף, שנדרש התובע לקבל אצל הנתבעת 3, להוצאתם.

ב.          על העובדות הטענות וההליכים:

2.           התובע יליד 31/8/79, רווק. הנתבעת 1 הינה מוסד רפואי מורשה (להלן: "בית החולים"), אשר מנהל בתחומו, בין היתר, חדר מיון ובמסגרתו, ניתן לפונים לבית החולים, שירות רפואי דחוף וטיפול ראשוני (להלן: "חדר המיון"). הנתבע 2 הינו רופא מוסמך (להלן: "הנתבע"), אשר במועדים הרלוונטים לתובענה, הועסק על ידי  בית החולים ונתן לתובע טיפול רפואי.

3.           על פי הנטען, נפגע התובע, ביום 19/4/97, מרסיסי זכוכית שחדרו לכתפו השמאלית, לאחר שדלת זכוכית התנפצה על גופו (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה, פנה התובע לחדר המיון, באותו היום, לקבלת טיפול רפואי. בחדר המיון נבדק התובע על ידי הנתבע, בדיקה שטחית והורה לגורם אחר, לבצע תפרים בכתפו של התובע, לאיחוי החתכים, שנגרמו בשל התאונה (להלן: "הטיפול הרפואי"). לטענת התובע והגם שנפגע מזכוכית אטומה, שהכילה יסודות מתכתיים, נמנע הנתבע מלבצע צילום של הכתף ולא ערך בדיקה, בדרך של מישוש המקום הפגוע, לאיתור גופים זרים. התובע שוחרר מחדר המיון, עם הוראות למנוחה ובתעודת השחרור צויין "חתך שטחי ללא דימום, ללא גוף זר בתוכו, ללא פגיעה ברקמות תת עוריות". לאחר 10 ימים חזר התובע לביקור במרפאת החוץ של בית החולים, לצורך הוצאת התפרים וגם במהלכם, לא בוצע צילום רטגן ולא נעשתה בדיקת מישוש של מקום הפגיעה. בחודש 8/97 התגייס התובע לצה"ל ובמהלך חודש 1/98 חש "בדקירות" במקום החתך, בכתף שמאל ומתנועה בלתי רצונית. התובע פנה למרפאה צבאית וטופל במשככי כאבים. התובע המשיך לסבול מחולשה בלתי רצונית ביד שמאל ולפיכך, הופנה לנתבעת 3, שם נבדק ביום 18/2/98 ונמצאה רגישות בהנעת זרוע שמאל. בצילום רנטגן שנעשה, נראו 3 גופים זרים בכתפו השמאלית. התובע הופנה לביצוע בדיקות נוספות וניתוח להוצאתם. ביום 30/3/98 אושפז התובע במחלקה האורטופדית של הנתבעת 3. בבדיקת מישוש נמושו 2 גופים זרים מתחת לעור ובצילום סי.טי. נצפו 3 גופים זרים. ביום 31/3/98 נותח התובע בכתפו, בהרדמה כללית (להלן: "הניתוח") והוצאו מכתפו 2 רסיסי זכוכית, בגודל 2.5 X 0.5 ו- 1.2 X 3.5. רסיס זכוכית קטן נוסף לא הוצא (להלן: "רסיסי הזכוכית"). התובע שוחרר לביתו עם הוראות למנוחה והנחיות להוצאת התפרים. ביום 8/4/98 נבדק התובע, במרפאה האורטופדית, של הנתבעת 3 ולאחר שנמצא זיהום מקומי בפצע הניתוח, טופל באנטיביוטיקה והמשיך טיפול ומעקב במרפאה, לרבות טיפולי פיזיוטרפיה.

4.           לטענת התובע, הטיפול הרפואי שניתן לו על ידי הנתבע, גרם להחמרה במצבו, הצריך ניתוח בהרדמה מלאה, להוצאת רסיסי הזכוכית והסב לו נזקים. טענתו העיקרית של התובע, כלפי הנתבע, הינה בכך שלא נקט, באמצעים הסבירים, בנסיבות העניין, לאבחון אפשרות המצאותם של רסיסי הזכוכית, שחדרו לכתפו, משנמנע מלבצע, במהלך הטיפול הרפואי, צילום רנטגן או סי.טי., לגילוי גופים זרים, הגם שידע, או צריך היה לדעת כי התובע נפגע מזכוכית אטומה שהתנפצה על גופו ובכך, שלא מש את ידו השמאלית של התובע והסתפק בבדיקה חיצונית ושטחית בלבד. כתוצאה מהטיפול הרפואי, סבל התובע מחולשה ביד שמאל ומ- 4 צלקות מכוערות בכתפו השמאלית, עם ירידה בתחושה. לביסוס טענותיו, הגיש התובע חוות דעת רפואית של ד"ר נפתלי הדס (מומחה בכירורגיה כללית) ולפיה, בבדיקה שערך לתובע, מצא "...כוח גס כמעט תקין ביד שמאל (הבדל קטן מיד ימין הדומיננטית) ללא הגבלה בתנועה" (להלן: "חולשה ביד שמאל"). כמו כן, מצא "...4 צלקות קלואידיות מכוערות באזור הדלטואיד השמאלי וירידה בתחושה באזור זה" (להלן: "הצלקות"). ד"ר הדס הוסיף כי "...לא ברור לי מדוע לא צולם החתך. לו צולם היו רואים את רסיסי הזכוכית והיו מוציאים אותם... ובכך היה נמנע... ניתוח נוסף בהרדמה כללית, חולשת היד והתנועות הבלתי רצוניות. היו גם פחות צלקות מכוערות ביותר". בסיכום חוות דעתו, הדגיש "...כי אלמלא הטיפול הרשלני, לא היה צורך בהתערבות ניתוחית כה דרסטית כפי שנעשתה בסופו של דבר, וניתן היה למנוע את היווצרות הצלקות הגדולות והמכוערות והחולשה ביד שמאל". ד"ר הדס העריך את נכותו של התובע, בגין הצלקות, בשיעור של 10%, לצמיתות ושיעור נוסף של 10% בגין החולשה ביד שמאל. כמו כן, קבע המומחה, נכות זמנית, בשיעורים ולתקופות שפורטו שם.

5.           בהגנתם, דחו הנתבעים את טענות התובע וטענו, כי לא נפל כל פגם בהתנהגות הנתבע, במהלך הטיפול הרפואי ולעניין הנכות הנטענת, צירפו חוות דעת רפואית של פרופ' האובן (מומחה לכירורגיה פלסטית ואסטטית), אשר סבר כי "...בהתייחס לצילום רטנגן לשם אבחנה הרי בדרך כלל לא ניתן לאבחן רסיסי זכוכית בצילום רנטגן, במיוחד כאשר לא היה חשד קליני להמצאותם". בהמשך, העריך כי "...למיטב ידיעתי, גופים זרים ברקמות השטחיות של העור לא גורמים לתפקוד מוטורי לקוי אשר עלול להגרם מסיבות אחרות שעליהן יש להתייחס לתחום האורטופדי שאיננו מתחום מומחיותי" והוסיף, כי "...ייתכן שמדובר בצירוף מקרים של חתך שטחי מחד ופגיעה מוטורית מאידך". יחד עם זאת, הסכים, כי "...כיום נותרו עדין הפרעות תפקודיות במפרק הגוף העליון, למרות הרסיסים שהוצאו" וחזר על עמדתו, לפיה "...ייתכן כי ההפרעה התפקודית איננה קשורה לרסיסים וייתכן כי היתה לו הפרעה תפקודית קודם לכן, או באותו מועד, שלא קשורה לרסיסים". לנוכח האמור, תוקן כתב התביעה, לבקשת התובע, על דרך צרוף הנתבעת 3 כנתבעת נוספת בתובענה. בכתב הגנתה, טענה הנתבעת 3, כי לא נפל כל דופי בטיפול שהעניקה לתובע וביקשה לדחות את התובענה, כנגדה. לביסוס טענותיה, הוגש תצהירו של פרופ' מילגרום (מומחה בתחום כירורגיה אורטופדית), אשר פירט את נסיבות הטיפול, שניתן לתובע, אצל הנתבעת 3, עובר לניתוח שעבר. כמו כן, הוגשו שתי חוות דעת: הראשונה (בתחום האורטופדי), של ד"ר אופנהיים ועל פיה, קבע המומחה, לנוכח נסיבות התאונה ופגיעת התובע מהתנפצות זכוכית אטומה בדלת ביתו, כי "...זכוכית שאיננה שקופה לחלוטין מכילה מרכיב מתכתי, כך שהרסיסים ניתנים לזיהוי ברנטגן ללא כל קושי. במקרה דנן היה מדובר בזכוכית אטומה שהכילה יסוד מתכתי בכמות שמאפשרת את זיהוי הרסיסים בקלות בצילום רנטגן רגיל". בהמשך, קבע כי הטיפול שניתן לתובע, אצל הנתבעת 3    היה תקין ולעניין החולשה ביד שמאל, העריך כי אלו "...הינן קרוב לוודאי תוצאה מכך שאחד הרסיסים לחץ על סעיף מוטורי של העצב האקסילרי המעצבב את החלק האחורי של שריר הדלטואיד. חולשה זו הופיעה לאחר שהרסיסים נדדו מפצע הכניסה לאזור יותר נמוך ולטרלי מול שריר הדלטואיד". ד"ר אופנהיים הדגיש כי בבדיקת התובע, נמצאה "...חולשה קלה רק באזור האחורי של שריר הדלטואיד. מצב זה אפשרי רק בפגיעה מוטורית חלקית של סעיף של העצב האקסילרי. הסבירות שהפגיעה נובעת ממחלה אחרת היא זניחה". בסיכום חוות דעתו, חזר על עמדתו, שלפיה "...אם היו מתגלים הרסיסים בסמוך לפציעה היתה נמנעת נדידתם ואפשר היה להוציאם טרם תפירת הפצע, מבלי להזקק לניתוח ולצלקות נוספות. חולשת היד כפי שהוסבר לעיל נובעת מלחץ וגירוי שנגרם כתוצאה מרסיס שחדר לאזור שריר הדלטואיד, מצב שהתפתח כשנה לאחר החבלה והיה נמנע אם היו מורחקים קודם לכן". בחוות הדעת השניה, של פרופ' אורנשטיין (מומחה לניתוחים פלסטיים), ניתן פירוט של הצלקות. פרופ' אורנשטיין הדגיש בסיכום חוות דעתו כי "...יש לציין שהצלקת הגדולה בכתף העליון הינה תוצאה של פציעתו הראשונה עת נפגע בדלת הזכוכית והיא וודאי אינה חלק מהנזק" ולעניין שיעור הנכות, קבע כי "...הצלקות שנותרו בכתפו מקנות אחוזי נכות של 5%... אך נוכח הצלקת החדשה הכוללת גם את צלקות הניתוח, אחוזי הנכות בגין צלקות הניתוח יורדת ל- %½ 2".

6.           התובע והנתבע עשו תצהיר עדות ראשית ובגדרם, חזרו על גרסתם, כפי שהובאה בכתבי הטענות. במהלך הדיון, נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 3 (החלטה מיום 5/10/06), מומחי הצדדים, למעט פרופ' אורנשטיין, נחקרו על חוות דעתם וכך גם התובע והנתבע ולאחריהם, הוגשו סיכומי הצדדים והתיק הובא בפניי למתן פסק דין, כדלקמן.

ג.          גדר המחלוקת - ההכרעה בתמצית:

7.           מעיון בכתבי הטענות, חוות דעת המומחים וחקירתם, עולה כי ישנן 2 סוגיות עיקריות, הדורשות ליבון והכרעה. הראשונה, בשאלה, האם הפר הנתבע, בנסיבות העניין, את חובתו כלפי התובע, על דרך המחדל, בכך שלא אבחן את קיומם של רסיסי הזכוכית בכתפו והשניה, לעניין הקשר הסיבתי (העובדתי), בקשר לפגימה ביד שמאל ובשאלה, האם יש לייחס את החולשה ביד שמאל ל"נדידת" רסיסי הזכוכית. בעניין יסוד ההתרשלות, אין חולק כי הנתבע הסתפק בבדיקה חזותית של הכתף ומישוש מקום הפגיעה, בלבד ושלל, מראש, את האפשרות להוצאת רסיסי מתכת, ככל שנותרו בכתף התובע, לנוכח אופן הפגיעה ומיקומם האפשרי וממילא סבר, כי אין מקום לנקוט בפעולות נוספות, כדי לשלול את המצאותם בכתף ובכלל זה, לבצע צילום רנטגן או לנקוט באמצעי הדמיה אחרים. בנסיבות אלו ולאחר שבחנתי את הראיות הרלוונטיות, התרשמתי מעדויות העדים ובעיקר, חוות דעת המומחים וחקירתם, שוכנעתי כי הנתבע (ובית החולים, כמעסיקו), הפר את חובתו כלפי התובע, בכך שנמנע מלבצע צילום רנטגן לאיתור רסיסי הזכוכית, פעולה שהתחייבה, בנסיבות העניין, לנוכח נסיבות התאונה ולצורך בחינה מושכלת של האפשרות להוצאתם. בשל מחדלו, נדרש התובע לטיפול רפואי נוסף, מיותר, אצל הנתבעת 3 ונגרמו לו מקצת מהצלקות, שהיו נמנעות, אלמלא התרשלות  הנתבע. כך לעניין יסוד ההתרשלות ובעניין יסוד הקשר הסיבתי (העובדתי), לא שוכנעתי בדבר קיומו, בהעדר תשתית ראייתית מספקת, לביסוסו. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להטיל על הנתבעים, בנסיבות העניין, אחריות חלקית ויחסית, מכח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" ולייחס להם, בדרך הסתברותית, אחריות בשיעור של 30%, מהנזק שנגרם לתובע, בגין החולשה ביד שמאל.

ד.          דיון והכרעה:

לעניין האחריות:

8.           הצדדים אינם חלוקים באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית, אשר מטבע הדברים מתקיימת בין רופא לבין מטופל ונדמה, כי אף אינם חלוקים גם על קיומה של חובת זהירות קונקרטית, בעניין סיכוני רסיסי הזכוכית. גדר המחלוקת נסובה איפא, על האמצעים שנקט וסבירותם. הכללים בדבר הפרת חובת זהירות קונקרטית בין רופא למטופל מתפתחים ממקרה למקרה והשאלה מתי ובאילו נסיבות קיימת התרשלות מקצועית של רופא, הינה עניין לבתי המשפט ולא מדובר בשאלה מדעית הנתונה לחוות דעת של רופאים (ע"א 5586/03 ד"ר לארי פרימונט נ' פלוני - טרם פורסם). יסוד ההתרשלות מבוסס על עקרון הסבירות, אשר שואלת באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. השיקולים בקביעת החובה הינם רבים ומגוונים ויש להיזהר מקביעת התרשלות, מקום בו נעשתה טעות בשיקול דעת וזאת, על מנת להמנע "מאפקט צינון" והרתעת יתר. מאידך, יש להדגיש כי החולה מפקיד את גופו בידי הרופא ויש לו ציפייה מוצדקת שזה יעשה כל שביכולתו כדי למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול (ע"א 612/78 פאר נ' ד"ר קופר פ"ד לה(1), 720,727-726). עוד נקבע, לענייננו, כי רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, כי אם עליו לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים נדרשים לצורך קבלת החלטה מושכלת וכל זאת, בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, שכן קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו (ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב פ"ד לט (3), 253, 262, ע"א 1884/93 פרופ' דינבר נ' עזבון המנוח זלמן יערי ז"ל פ"ד נ (2), 605, 609).

9.           מעדויות הצדדים וחקירת המומחים עולה, כי הנתבע היה מודע לאפשרות קיומם של רסיסי הזכוכית בגופו של התובע (עמ' 29, ש' 14-13) ואף הנתבעים לא חולקים על כך (ס' 4 לסיכומיהם). מכאן, לא יכול להיות חולק בדבר קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, בעניין סיכוני הזכוכית, שכן הנתבע יכול היה לצפות התרחשותו של נזק בשל המצאותם בגופו של התובע ומכאן, שצריך היה גם לצפותו (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1), 113, 128). אם כן, מהם האמצעים הסבירים שהיה על הנתבע לנקוט, על מנת למנוע את התממשות הסיכון של רסיסי הזכוכית שנותרו בכתפו של התובע. הנתבע אישר, בחקירתו  " ..שגם בדיקת מישוש לא תמיד מספיקה כדי למצוא את רסיסי הזכוכית" (שם, ש' 20-19, עמ' 30, ש' 1), הודה, כי ישנן סוגי זכוכית שניתן לראות ברנטגן (שם, ש' 3) והוסיף, כי ישנה חשיבות לסוג הזכוכית (שם, ש' 26-25). יחד עם זאת, הדגיש, כי " ...אני צריך להוציא את אותם רסיסים הנמצאים בפצע. אם אין בפצע רסיסים, עוצרים דימום וסוגרים. מה שנשאר נשאר. נסיונות לאתר רסיסים בחדר מיון יש יותר נזק מאשר תועלת. גם אם הייתי שולח אותו לצילום רנטגן והייתי מוצא רסיס והייתי סוגר את הפצע כפי שהוא עם הרסיס" (שם, עמ' 31, ש'
28-25) וסיכם, כי אין בבדיקת הרנטגן כדי לתרום להחלטה הטיפולית ובלשונו, " ...אני סבור כי בדיקת רנטגן בנסיבות אלה איננה דרושה שכן מדובר ברקמה תת עורית בכתף" (שם, עמ' 32, ש' 13-12). על יסוד האמור, טענו הנתבעים בסיכומיהם (ס' 4), כי החלטתו המודעת של הנתבע שלא לתור אחרי רסיסי הזכוכית היתה סבירה, בשים לב "...לנזק היחסי שבבדיקת סי.טי וחיטוט בגוף כדי להוציא רסיסים" (שם). לטענה זו אין בידי להסכים. פרופ' האובן בחקירתו, העיד כי  "...אם היה לי חשד שניתן לזהות (את הזכוכית - מ.ב.) הייתי מבצע צילום ומאתר אותה בצילום רנטגן", אם כי הוסיף, כי עדיין עומדת "...השאלה אם אני אלך לחפור ולהוציא את הזכוכית בחדר מיון ואז אני אצטרך לעשות עלות מול תועלת" (שם, עמ' 33, ש' 2-1), ואולם הודה, כי בנסיבות המקרה דנן, היה מקום לעשות צילום רנטגן (שם, ש' 11-10), לצורך דיון מושכל של תועלת מול עלות (שם,ש' 17-14). ד"ר הדס חזר, בחקירתו, על עמדתו, שהיה מקום לבצע, בנסיבות אלה, צילום רנטגן (עמ' 11, ש' 2) והדגיש, כי לדעתו, צריך קודם למשש את הפצע ובהמשך, לבצע צילום, "...כדי לדעת איך לחתוך ואיפה... בכל מקרה תמיד צריך לעשות צילום כדי לשלול קיומם של רסיסים. במקרה שלנו חד משמעית אילו היה נערך צילום - היו מזהים את רסיסי הזכוכית. אנו יודעים שהזכוכית ממנה נפגע התובע היתה זכוכית אטומה זכוכית שיש בה מתכת וניתן היה לזהותה בקלות בצילום ולכן אני משוכנע שאילו היה נערך צילום, ניתן היה לזהות את רסיסי הזכוכית בצילום - וזה מה שעשו בהדסה. פרקטיקה מקובלת היא לצלם שאז קיים סיכוי לא רע לזהות את רסיסי הזכוכית" (עמ' 14, ש' 9-1) .

10.         הנה כי כן, ממכלול הראיות עולה כי בנסיבות העניין, לא היה מקום להסתפק בבדיקת מישוש והיה על הנתבע לערוך צילום רנטגן, על מנת לשלול את האפשרות להמצאותם של רסיסי הזכוכית, בכלל ולנוכח סוג הזכוכית שהתנפצה, בהיותה זכוכית אטומה ובשל יסודות המתכת הקיימים בה, בפרט. אכן נכון,  מחקירת הנתבע עולה כי, לכאורה, לא ידע כי עסקינן בזכוכית אטומה ולפיכך, ניתן היה לטעון, כי לא היה מקום לבצע צילום רנטגן, לזיהוי רסיסי הזכוכית, שלא ניתנים לזיהוי, אלא אם כן יש בהם יסודות מתכת. טענה זו יש לדחות. ראשית, הנתבע סבר שסוג הזכוכית איננו רלוונטי לאמצעים שצריך היה לנקוט ובכלל זה, צילום רנטגן וזאת, לנוכח עמדתו הרפואית, שממילא לא היה מקום, בנסיבות העניין, לפעול להוצאתם (עמ' 31, ש' 27-25), עמדה שדחינו ומשכך, אין לזקוף לזכותו את העדר ידיעתו, בדבר סוג הזכוכית, שהרי עובדה זו לא היתה משפיעה על הטיפול שניתן. שנית, הנתבע לא סבר שיש מקום, לנוכח הממצאים שעלו בבדיקה, לשאול את התובע שאלות נוספות, לעניין סוג הזכוכית, הגם שאין חולק כי ידע שהתובע נפגע מזכוכית (עמ' 31, ש' 4) ומשעשה כך, התרשל, שכן צריך היה, בנסיבות העניין, להמשיך, לחקור ולברר, אם אין מדובר בזכוכית אטומה, שניתן לזהות את יסודותיה בצילום רנטגן (ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל פ"ד נד(2), 38, 42, מול האות ז'). אילו היה נוהג כך, קרוב לוודאי שהתובע היה מציין בפניו את סוג הזכוכית, שלאחריה, צריך היה לבצע צילום רנטגן, כדי לאתר קיומם של יסודות מתכתיים בכתפו. ודוק - אף אם התובע לא סיפר לנתבע על סוג הזכוכית, היה על הנתבע לשאול את התובע שאלות נוספות בעניין זה, מיוזמתו, שכן "... הנני סבור כי סטנדרט התנהגות סביר ומקצועי מצד רופא - מנתח מחייב הצגת שאלות הנוגעות לעברו של המטופל בתחום הנפשי" (בענייננו, שאלות הנוגעות לסוג הזכוכית בהיותן שאלות רלוונטיות לטיפול הרפואי שיידרש) ומשלא עשה כן - התרשל (ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל פ"ד מה(5), 276, 289).

11.         כללם של דברים, על הנתבע היה לחקור, לדרוש ולברר את כל העובדות הרלוונטיות, עובר לטיפול הרפואי ובענייננו, נדרש הוא להתאים את שאלותיו לנסיבות העניין ולשאול בקשר לסוג הזכוכית (ע"א 5586/03 לעיל, פיסקה 17 סיפא). לפיכך, הנני קובע כי הנתבע התרשל בשעה שסבר שאין מקום לבצע צילום רנטגן לאיתור אפשרות קיומם של רסיסי זכוכית, בכתפו של התובע וממילא, נמנעה ממנו האפשרות הסבירה לקבל החלטה מושכלת, לעניין הוצאתם.

12.        בסיכומיהם (סע' 7-13) טענו הנתבעים, כי אין להטיל חובה על רופא חדר מיון לשלוח את המטופל לבדיקות נוספות לשם איתור רסיסים, בהיות חדר המיון מקום המיועד לרפואה דחופה ולהצלת חיים. טענה זו יש לדחות. ראשית, משזו נסתרת לפי גרסת הנתבע עצמו, אשר הודה כי נמנע מלבצע בדיקת רנטגן בשעה שסבר שהיא אינה דרושה במקרה של רקמה תת-עורית, ולא בשל כך שאין היא בגדר טיפול דחוף או מציל חיים. שנית, משהטענה לא נתמכה כלל בחוות דעת המומחים. שלישית, אין זה מתקבל על הדעת כי רופא יימנע מטיפול הדרוש לנפגע, רק משום שאין מדובר "בהצלת חיים", ולמצער, עליו להפנותו לטיפול או לבדיקה הנדרשים, גם אם לא ניתן לקבלם בחדר המיון.

13.        הנתבעים מוסיפים ומדגישים, כי ממילא לא די היה בצילום הרנטגן וקרוב לוודאי שהיתה דרושה בדיקה "ממוקדת יותר", בדרך של סריקת סי.טי. ומשאין חולק, לטענתם, בדבר הנזק "היחסי" הכרוך בבדיקה "הממוקדת", לא היה מקום מלכתחילה להיזקק לצילום רנטגן. גם טענה זו אין לקבל. אכן נכון, מהראיות עולה כי לא תמיד ניתן להסתפק בצילום רנטגן ולעיתים ידרשו אמצעים נוספים ובכללם, הדמיית סי.טי. אולם, מבלי להידרש לסוגיית עלות/תועלת שבסריקת סי.טי., טענה שלא נטענה בכתבי הטענות ולא הובאו בחוות דעת המומחים, ראיות לביסוסה, אין לומר שלא ניתן היה לדעת, בענייננו, אם אפשר היה להסתפק בצילום רנטגן, שהרי מומחה הנתבעים הודה בחקירתו, כי רסיסי הזכוכית ניתנים היו לצפייה ברנטגן (עמ' 32 ש' 31) ובהמשך, אישר, כי בנסיבות המקרה היה מקום לבצע צילום, כאמור. (עמ' 33 ש' 12). למצער, הנתבע בחר במודע שלא לעשות צילום רנטגן  ובהתנהלותו, גרם "נזק ראייתי" לתובע שלפיו הסיכון הראייתי, הנובע מאי ביצוע הצילום, מוטל במלואו על כתפי הנתבעים ובשל היעדר המידע -  ההנחות העובדתיות תהיינה כולן לטובת התובע. (ת.א.  (י-ם) 4148/02 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק תק -  מח 2004 (4), 4176). במחדלו מלבצע את הצילום, יש כדי להעביר את נטל השכנוע, לעניין טענת הנתבעים, כי במקרה דנן היה צורך "בבירור הדמייתי הכולל סי.טי. מחדר המיון" (ס' 13 לסיכומיהם, ש' 2), כדי לאתר את רסיסי הזכוכית ובנטל זה הם לא עמדו (ע.א 6768/01 אורי רגב נ' מדינת ישראל - טרם פורסם) ואין בעדויות המומחים, שהובאו בסיכומיהם (ס' 9) כדי לבסס את טענתם במידה הדרושה, בעיקר, מקום בו אין חולק כי "במקרה דידן, אנו יודעים, בדיעבד, כי די היה בצילום רנטגן פשוט..." (שם, ס' 13) ומשכך, טענותיהם, בעניין זה, כפי שהובאו בסיכומיהם (ס' 12, 13), דינן להידחות. לסיכום סוגית ההתרשלות ומשקבעתי, לעיל כי התרשלות הנתבע, הוכחה במידה מספקת, אינני נזקק לטענה בעניין "הסכמה מדעת", שהובאה בסיכומי הנתבעים (ס' 18-14) ומכאן, נעבור לדון בסוגית הקשר הסיבתי (העובדתי), בקשר לחולשה ביד שמאל, להלן.