1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא מיום 17.09.17 (כב' השופטת א' טלמור), אשר דחה תביעה שהגישו המבקשים כנגד המשיבות.
רקע ופסק דינו של בימ"ש קמא-
2.המבקשים הגישו לבימ"ש קמא תביעה כספית ע"ס כ-16,900 ₪ ובה עתרו לחיוב המשיבות בתשלום הנזקים שנגרמו להם לטענתם בגין תאונה דרכים שאירעה ביום 01.07.15, כאשר רכבו של המבקש 1 (להלן "הרכב") פגע ברכב צד ג' מאחור ושני הרכבים ניזוקו (להלן "התאונה"). לטענת המבקשים, המבקש 2 נהג ברכב כשרישיונו ברשותו ובתוקף. הרכב היה מבוטח בביטוח מקיף אצל המשיבה 1 באמצעות פוליסה אותה רכש המבקש 1. המשיבה 2 הינה סוכנות ביטוח שטיפלה ברכישת הפוליסה והיא הנחתה את המבקשים כיצד לפעול לאחר התאונה. לאחר קרות התאונה ובהתאם להנחיות המשיבה 2, הרכב הוכנס לתיקון במוסך. לאחר תיקון הרכב, המבקש 2 השאיר במוסך המחאה לביטחון ע"ס 9,521 ₪ לכיסוי עלות התיקון. המבקשים פנו למשיבה 1 לכיסוי עלויות התיקון וזו הודיעה להם כי לא תשלם את עלות התיקון הואיל והמבקש 2 נהג ברכב ללא רישון בתוקף ולכן האירוע אינו מכוסה. עקב סירובה של המשיבה 1 לשלם עבור תיקון הרכב, פדה המוסך את המחאת הביטחון בסך 9,521 ₪ בגין תיקון הרכב. לפיכך הגישו המבקשים, כאמור, את תביעתם.
עוד טענו המבקשים כי בגין סכסוך בין המבקש 2 לבין גרושתו נפתח נגדו תיק הוצל"פ והוטלה עליו ביום 08.04.10 הגבלה מלקבל או לחדש רישיון נהיגה. המבקש 2 ידע כי יש הגבלה בקבלת רישיון נהיגה, אך לטענתו לא היה כל פגם ברישיון הנהיגה שבידו וביום 16.08.15 אף הוסרה ההגבלה בתיק ההוצל"פ. מכאן, כי ללא כל הגבלה או שלילה של רישיון נהיגה, היה על המשיבה 1 לשאת במלוא הנזקים שנגרמו, בהתאם לפוליסה שרכש.
מנגד טענו המשיבות כי יש לדחות את התביעה. רשיון הנהיגה של המבקש 2 בוטל ע"י רשות האכיפה (ההוצל"פ) ביום 25.05.10 ובמועד התאונה (בשנת 2015)- המבקש 2 נהג ברכב כאשר רישיונו לא היה בתוקף. לפיכך אין לאירוע הנדון כיסוי ביטוחי אצל המשיבה 1 לנזקי התאונה. ההגבלה בוטלה ביום 16.08.15-כחודש וחצי לאחר התאונה- ואין בכך כדי לשנות מהעובדה כי במועד התאונה נהג ברכב מי שאין בידו רישיון נהיגה. עוד הפנו המשיבות לתקנה 172א לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 ולתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו-1986 וטענו כי שנתיים מיום ביטול רישיון הנהיגה, זכאי היה המבקש 2 לקבל כיסוי ביטוחי, ואולם אין כיסוי ביטוחי בענייננו מאחר וחלפו 5 שנים (מיום ביטול רישיון הנהיגה) ואין המשיבה 1 חבה בפיצוי המבקשים.
התביעה נדחתה.
בית המשפט קמא קבע כי במועד התאונה, המבקש 2 נהג ברכב שרשיונו בוטל ע"י רשות האכיפה כבר בתאריך 25.05.10, דהיינו הרשיון בוטל כחמש שנים לפני מועד אירוע התאונה. מכאן, כי המבקש 2 נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף וכפועל יוצא, וע"פ הפוליסה, אין לאירוע התאונה כיסוי ביטוחי אצל המשיבה 1 לנזקי התאונה. ביהמ"ש הפנה לע"א (י-ם) 2612/08 שנסיבותיו דומות לנסיבות בענייננו, תוך קביעה כי תקנה 172א לתקנות התעבורה קובעת גבול עליון לתקופה שבגידרה אי-חידוש רישיון לא ייחשב כנהיגה ללא רישיון. כן קבע ביהמ"ש כי במקרים בהם לא חודש הרישיון מטעמים "טכניים" הרי שיש לתת כיסוי ביטוח במשך שנתיים מיום ביטול הרישיון. אך בענייננו, מאחר שחלפו למעלה מחמש שנים אין כיסוי ביטוחי. לפיכך, כאמור, נדחתה התביעה והמבקשים חוייבו בהוצאות בסך 500 ₪ לכל אחד מהמשיבות.
תמצית טענות הצדדים-
3.לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא בפסק דינו: בצו של רשם ההוצאה לפועל לא נקבע כי רישיון הנהיגה של המבקש 2 פקע או כי יש הגבלה מלהחזיק רישיון זה; מבקש 2 לא קיבל צו זה והוא גילה את תוכנו רק לאחר שחברת הביטוח העלתה טענה זו; אדם שנהג ברכב כאשר רישיון הנהיגה שלו לא חודש עקב אי תשלום אגרה יהיה מכוסה בכיסוי ביטוחי; במועד התאונה המבקש 2 החזיק בידיו רישיון בתוקף, שכן הרשיון אמור היה לפוג ביום 22.12.16; לא ניתן לראות בצו של רשות האכיפה כצו פקיעת רישיון; ביהמ"ש התעלם מהצו המקורי והסתמך על תעודת עובד ציבור; אין התייחסות לסוגיית העדר הסיכון הביטוחי.
4.מנגד טענו המשיבות כי יש לדחות את הבקשה: בימ"ש קמא בחן את הראיות ואין מקום להתערב בקביעותיו; ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסקי דין של בתי משפט לתביעות קטנות; המבקש 2 נהג ברכב כאשר הוטלה עליו הגבלת רישיון נהיגה ומכאן כי נהג ללא רישיון ואין כיסוי ביטוחי; המבקש 2 ידע על ביטול רישיונו; האינטרס הציבורי מחייב במקרה כזה שחברות ביטוח לא ישלמו את הכיסוי הביטוחי שכן אין כל סנקציה בפסילת רישיון הנהיגה באם ההגבלה תיכנס לתקופה בעוד מספר שנים.
דיון והכרעה-
5.לדיון שהתקיים בפני ביום 22.02.18 התייצבו המבקשים בלבד. לפיכך, בתום הדיון ניתן פסק דין לפיו ניתנה רשות ערעור, הערעור התקבל ופסק דינו של בימש קמא בוטל.
המשיבות הגישו בקשה לביטול פסק הדין. בהסכמת המבקשים, פסק הדין בוטל בכפוף לתשלום הוצאות המבקשים בסך 2,000 ₪ ונקבע דיון בבקשת רשות הערעור ליום 17.06.18.
בדיון טענו הצדדים טענותיהם ולפיכך ניתנת עתה הכרעתי.
6.מצאתי כי יש ממש בטענות המבקשים, ועל כן ניתנת רשות ערעור והבקשה תידון כערעור.
אמנם ע"פ ההלכה הפסוקה תתערב ערכאת הערעור בפסקי דין הניתנים בבתי משפט לתביעות קטנות, במשורה בלבד, ורק כאשר מתקיים אחד מאלה: מדובר בשאלה עקרונית, או שנפלה טעות על פניו של פסק הדין (ר' רע"א 9162/16 יוגב עזרא נ' הזנק להצלחה, מיום 05.01.17; רע"א 1231/17 ישי רז נ אימפרשן מדיה בע"מ, מיום 20.04.17).
ואולם, דומני כי זה המקרה החריג והראוי להתערבות ערכאת הערעור, נוכח טעות שנראה כי נפלה על פניו של פסק הדין.
לפיכך, כאמור, ניתנת רשות ערעור, והבקשה תידון כערעור. דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן.
7.הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם במועד קרות התאונה המבקש 2, שנהג, כאמור, ברכב המעורב בתאונה, היה בעל רישיון נהיגה תקף. ככל שהתשובה לכך חיובית- הרי שיש כיסוי ביטוח על התאונה ועל המשיבות לשלם את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה. ככל שהתשובה שלילית, וכאשר רישיון הנהיגה בוטל למעלה מחמש שנים טרם קרות התאונה, הרי שאין כיסוי ביטוח לנזקים שנגרמו בתאונה.
על מנת להכריע בשאלה זו- באשר לתוקפו של רישיון הנהיגה של המבקש 2 בעת קרות התאונה- יש לבחון תחילה את ההחלטה שבגינה נטען כי למבקש 2 אין רישיון נהיגה.
8.בקצרה יפורט כי בין המבקש 2 לבין זוגתו לשעבר התנהלו הליכים בלשכת ההוצאה לפועל. מאחר שהמבקש 2 לא שילם את החובות המוטלים עליו, הוגשה בקשה להטלת הגבלות על המבקש 2 (החייב בתיק ההוצל"פ) בהתאם להוראות סע' 66א לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן "חוק ההוצאה לפועל"). כב' רשמת ההוצאה לפועל (מ' יפעתי), בהחלטתה מיום 08.04.10, נעתרה לבקשה להטלת הגבלות על המבקש 2 ובהחלטה נרשם "בקשת הזוכה בעניין סעד: הגבלת חייב בתיק מלקבל/לחדש רישיון נהיגה. הוחלט: מאושר".
החלטה זו ניצבת ביסודה של המחלוקת שבין הצדדים בדבר הגבלת רישיון הנהיגה של המבקש 2.
9.סע' 66א לחוק ההוצאה לפועל מפרט את סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להטיל הגבלות על חייב בעל יכולת כלכלית, המשתמט מתשלום חובותיו. בין ההגבלות המנויות בסעיף זה, ניתן למצוא את ההגבלה בסוגית רישיון נהיגה, וזו לשון סעיף 66א(6): "הגבלת החייב מקבל, מהחזיק או מחדש רישיון נהיגה; הגבלה זו לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל כי הטלתה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב או שרישיון הנהיגה חיוני לחייב, עקב נכותו או עקב נכות בן משפחה התלוי בו; לעניין זה יראו את מי שהוטלה עליו הגבלה מהחזיק רישיון נהיגה כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי-תשלום אגרה".
לטעמי, התיבה "מקבל, מהחזיק או מחדש רישיון נהיגה" המופיעה בסע' זה מתייחסת לכל אחת מהאפשרויות- לקבל או להחזיק או לחדש רישיון נהיגה- כהגבלה עצמית העומדת בזכות עצמה ולא כמקשה אחת. כך ניתן ללמוד מהמבנה התחבירי של הסעיף ושימוש במילה "או"; מהסיפא של הסעיף- שם יש התייחסות למי שהוטלה עליו הגבלה מלהחזיק רישיון בלבד; וכך אף ניתן ללמוד מרישא סע' 66א לחוק ההוצאה לפועל לפיו רשם ההוצאה לפועל יכול להטיל על החייב "הגבלה כמפורט להלן, אחת או יותר", ומכאן כי בסמכות הרשם להטיל אחת מההגבלות המוזכרות בסע' קטן (6).
ועוד לעניין פרשנות סע' 66א לחוק ההוצאה לפועל ראו רת"ק (חי') 43465-05-17 מרדכי ווקנין נ' עמרם לוי, מיום 13.09.17.
10.בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל- העומדת בבסיס טענת המשיבות לפיה המבקש 2 נהג ללא רישיון במועד התאונה- נקבעה הגבלה "מלקבל/לחדש רשיון נהיגה". המילה "מהחזיק" אינה מוזכרת בהחלטה זו. מכאן, כי ההגבלה שהוטלה על המבקש 2 הינה מלקבל רישיון נהיגה (חדש) או מלחדש את הרישיון בלבד, ולא הוטלה כל הגבלה על החזקת רישיון נהיגה קיים. זו הפרשנות הראויה של צו ההוצל"פ ויש אף לפרש את הצו- המטיל הגבלות על חייב- באופן דווקני ומצומצם.
ככל שהמבקש 2 החזיק במועד התאונה רשיון בתוקף- הרי שהגבלות רשמת ההוצאה לפועל לא חלו לגביו, שכן ההגבלות מתייחסות לחידוש הרישיון או לקבלתו בלבד.
מעיון בתיק קמא עולה כי רישונו של המבקש 2 היה בתוקף במועד התאונה (ע"פ טענת המבקש 2- טענה שלא נסתרה- רישונו היה בתוקף עד ליום 22.12.16) ולפיכך לא היתה כל הגבלה על המבקש 2 מלעשות שימוש ברישיון זה, שכן, כאמור, לא הוטלה עליו הגבלה האוסרת עליו להחזיק את רישיון הנהיגה.
11.לבית משפט קמא הוגשה תעודת עובד ציבור (תעודה של גב' דורית בכר, נושאת תאריך 14.02.16) בה צוין כי על המבקש 2 הוטלה הגבלה "מלקבל/מהחזיק/מלחדש רישיון נהיגה" (סע' 4). אולם, בהחלטת רשמת ההוצל"פ, כאמור, לא היה כל אזכור להגבלה בדבר החזקת רישיון נהיגה ולפיכך ההגבלות החלות על המבקש 2 הינן ההגבלות שנקבעו בהתאם לאמור בצו המקורי (החלטת רשמת ההוצל"פ) שנשלח אל המבקש 2. היה על בית משפט קמא לבחון את צו ההוצל"פ ולהתייחס להגבלות הספציפיות שהוטלו על המבקש 2 בהתאם לצו זה בלבד ולא היה מקום להיזקק לבחינת תעודת עובד ציבור, שהוסיפה הגבלות על האמור בהחלטה רשמת ההוצל"פ. המדובר בעניין מהותי ביותר, חייב בתיק הוצל"פ צריך לדעת מהם האיסורים וההגבלות החלים עליו באופן ברור ומפורש וכאשר ניתנת החלטה/צו של רשם ההוצל"פ יש לבחון את ההגבלות החלות על חייב בהתאם להחלטה בלבד, ואין בכוחה של תעודת עובד ציבור (המפרשת את הצו) כדי להוסיף על ההחלטות שניתנו או לפרש החלטות אלו. משנה תוקף יש לאמור נוכח העובדה כי המבקש 2 לא היה מודע להגבלות הנוספות שהוספו בתעודת עובד ציבור, שלא בהתאם להחלטה, וממילא תעודת עובד הציבור ניתנה לצורך ההליך קמא ולאחר מועד התאונה.
12.אין לשלול כיסוי ביטוחי בגין נזקים שנגרמו מתאונה, אלא אם כן ברור מעל לכל ספק שיש הצדקה לכך. כאמור, במועד קרות התאונה, המבקש 2 היה בעל רשיון נהיגה תקף, שכן, כאמור, לא חלה עליו הגבלה מלהחזיק את רישיון הנהיגה. על כן, המבקשים היו זכאים לכיסוי ביטוחי, בהתאם לפוליסה, בגין הנזקים שנגרמו להם מהתאונה ולא היתה כל הצדקה לשלול את הכיסוי הביטוחי.
13.לכך יש להוסיף כי קיימת מגמה בפסיקה המרחיבה את הסייג הקבוע בסע' 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975- לפיו נפגע יהיה זכאי לפיצויים בגין נזקי גוף אף אם נהג ברכב כאשר רישיונו פקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי סע' 66 לחוק ההוצאה לפועל- גם כאשר מדובר בנזקי רכוש וכי העובדה כי קיים צו הגבלה בהתאם לחוק ההוצאה לפועל בעת אירוע התאונה אין בה כדי אין לשלול באופן אוטומטי את הכיסוי הביטוחי והזכות לפיצויים בגין נזקי גוף או רכוש. ראו למשל ע"א (חי') 1958/05 מרי אבו נק אריה חברה לביטוח (מיום 15.02.07) ובקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה במסגרת רע"א 2605/07 אריה חברת ישראלית לביטוח נ' מרי אבו (מיום 10.03.09); תא"מ (ב"ש) 19624-07-14 דנה בלעיש נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (מיום 25.06.15); ת"א 16493-02-13 עטאלה נ' מנורה מבטחים (מיום 30.09.14).
היה על בימ"ש קמא לבחון האם ניתן להחיל הלכות אלו במקרה דנן והאם חל הסייג הקבוע בסע' 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וגם בכך נראה כי שגה בימ"ש קמא. כידוע, הגבלה על רישיון נהיגה המבוססת על סע' 66א(6) לחוק ההוצאה לפועל משולה לפקיעת רישיון נהיגה מפאת אי תשלום אגרה. המדובר בהגבלה טכנית בלבד ואין הדבר משפיע על כשירות הנהג. סבורני כי אין בהגבלה טכנית בלבד, וכאשר בצו ההגבלה לא הוטלה הגבלה של החזקת רישיון נהיגה, כדי לשלול את הכיסוי הביטוי אף כאשר מדובר בנזקי רכוש.
מצופה מחברת הביטוח שתיתן הסבר נאות ללקוחות שלה באילו מקרים לא יחול הכיסוי הביטוחי על מנת שלא ייווצר מצב שבו ישולמו פרמיות אך יישלל הכיסוי הביטוחי.
14.אם אין די בכך, פסק דינו של בימ"ש קמא מושתת בעיקר על הוראת תקנה 172א לתקנות התעבורה (ראו עמ' 3-4 לפסק הדין). ואולם, תקנה זו בוטלה ע"י שר התחבורה והבטיחות בדרכים ביום 20.02.17 וטרם מתן פסק הדין קמא (ראו קובץ התקנות 7779, כ"ו בשבט תשע"ז, 22.2.2017). גם מטעם זה נראה כי נפלה שגגה בפסק הדין שהסתמך על תקנה שבוטלה זה מכבר.
15.בנסיבות האמורות, כאשר המבקש 2 נהג ברכב עם רישיון נהיגה תקף, יש לראות את המבקשים כזכאיים לכיסוי ביטוחי לתאונה.
לפיכך אני מורה על ביטול פסק דינו של בימ"ש קמא.
מאחר ואין מחלוקת באשר לגובה הנזק- המשיבות , ביחד ולחוד, ישלמו למבקשים את מלוא סכום התביעה בסך 16,974 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
המשיבות יישאו בהוצאות המבקשים בסך 3,000 ₪.
ניתן היום, ג' אב תשע"ח, 15 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
