לפניי תביעת נזקי גוף שאירעו לתובע בשל תאונת עבודה, עת ביצע עבודת נגרות במסגרת עבודתו כמנהל אחזקה בשירות מעבידתו. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק ופסק הדין יתמקד בשתי סוגיות אלו.
רקע וטענות הצדדים
1.התובע, נגר ומנהל אחזקה, יליד x/x/1968, הגיש תביעה לנזקי גוף בגין תאונת עבודה מיום 12/03/2010. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה עבד התובע ברשות הנתבעות 1 ו-2 ( להלן: אדנם ונווה רם בהתאמה ) בנגריה עם פועלים נוספים ויחד הכינו ריהוט משרדי לנתבעות עצמן. בכתב התביעה נטען שלנגריה הובאו פלטות עץ והתובע ביחד עם עובדים אחרים היו צריכים לתכנן את הריהוט ולהרכיבו. התובע טיפל בשעות הבוקר בארונית פינתית, כאשר היה עליו להכניס פלטת עץ שהייתה חתוכה ב- 45 מעלות משני כיוונים. התובע ועובד נוסף בשם סאלח חאזן ( להלן: חאזן ) אחזו בפלטה והתחילו להרכיבה ואז, ועוד בטרם הספיק התובע להרים ולדחוף את הפלטה בצד שלו, הרים חאזן את הצד השני של הפלטה ואז החליקה הפלטה ונסגרה על אצבעות ידו של התובע כסכין גילוח, וכתוצאה מכך נפגעו אצבעות 3-4 ביד ימין.
בעקבות התאונה נזקק התובע לקבל טיפול רפואי בקופת חולים מכבי והוא טופל על ידי תפירת החתכים לאחר ביצוע הרדמה מקומית שלאחריהם ידו נחבשה. בהמשך נזקק התובע לטיפול רפואי נוסף במסגרת קופת חולים ובבית חולים, לרבות טיפול ניתוחי שבוצע על ידי פרופ' שטהל בעקבות התפתחות והופעת נוירומה באצבעות 2 ו- 3 ביד ימין.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעת התובע כפגיעה בעבודה וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 9.75%, זאת לאחר שנקבעו לו נכויות זמניות בשיעורים שונים לתקופות שונות. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת ד"ר פרנקל לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 16%.
2.הנתבעות הכחישו בכתב הגנתן את התאונה ואחריותן לפצות את התובע על נזקיו. בכתב ההגנה הועלתה טענת סף לפיה התביעה הוגשה על סף ההתיישנות ונגרם להן נזק ראייתי בשל השיהוי הבלתי סביר בהגשת התביעה. עוד נטען, כי דין התביעה להידחות בשל העדר עילה או יריבות עם הנתבעות. עוד הכחישו הנתבעות את נזקיו של התובע וטענו לחילופין כי הוא לא פעל להקטנתם.
נסיבות התאונה ושאלת האחריות
3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי יש להטיל אחריות על הנתבעות לנזקיו של התובע. אקדים ואומר כי הנתבעות בסיכומיהן זנחו את טענת היריבות מול התובע. כן נזנחה טענת השיהוי או הנזק הראייתי.
אתייחס תחילה למסגרת המשפטית הרלוונטית. מעביד חייב להדריך את עובדיו בטרם שיטיל עליהם את ביצוע העבודה, עליו להדריכם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה באופן כללי ובאופן ספציפי (ראו: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב (1) 415). בכך לא שגי; על המעביד לפקח ולדאוג כי העובד פועל לפי כללי הזהירות והבטיחות בעבודה (ראו: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593). בענייננו הגעתי למסקנה כי אדנם לא נתנה הדרכות כלשהן לתובע או ליתר העובדים שעבדו בנווה רם לא עם קבלתם לעבודה ולא באופן שוטף מפעם לפעם, היא לא הזהירה אותם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה בכלל ובעבודה הספציפית בפרט, לא מינתה ממונה על בטיחות בעבודה כפי שהדין מחייבה לעשות ולא פיקחה ווידאה שתהליכי העבודה יהיו ראויים ולא מסוכנים. להלן אקבע את העבודות ואנמק את מסקנתי.
4.אין מחלוקת עוד כי התאונה ארעה כפי שהתובע טען. קרי, בעת שניסה להרכיב ביחד עם חאזן פלטה מעץ במסגרת בניית ארונית פינתית, כאשר במהלך הרכבה זו נחתכו אצבעות ידיו עקב דחיפה לא מוצלחת ובלתי מתואמת של הפלטה. כך העיד התובע לפניי, כך גם העיד חאזן שהובא לעדות על ידי הנתבעות וכך אושר על ידי אדנם ונווה רם במסגרת ההודעה על פגיעה בעבודה וטופס בל/250 שצורפו לתיקי המוצגים. הודעה על פגיעה בעבודה נחתמה על ידי אדנם ללא כל הסתייגות. לכן כל האמור בחוות הדעת של מומחה הבטיחות לפיו הוא מטיל ספק בנסיבות אירוע התאונה, כאשר לטענתו אין זה סביר כי התובע נפגע מפלטת עץ, שכן גב הריהוט מורכב בדרך כלל מלוח דק יותר ולא מפלטה עבה, נדחה בזה. המומחה העיד על עצמו שאינו מומחה בנגרות. לצורך ביסוס נקודה זו עיין אך ורק במפרט של חברת "איקאה". אמנם טען לפניי כי עיין במפרטים נוספים אך אינני מקבל עדות זו מאחר ולא מצא לנכון לצרפם לחוות דעתו. יתרה מכך, אין זה מתקבל על דעת כי קביעות בענייני נגרות תעשנה רק על סמך עיון במפרט של חברת "איקיאה". קביעה זו אינה רצינית והיא שטחית. האם אין בנמצא רהיטים שנבנים מחומרים מסיביים יותר על ידי נגרים פרטיים או חברות אחרות? למומחה הפתרונים. לכן אני קובע כי יש לקבל את גרסת התובע שלא נפלו בה סתירות או פרכות של ממש היורדות לשורש עדותו.
למרות האמור לעיל אינני מוצא כל חשיבות לקבוע האם התובע נחתך כתוצאה מדחיפה של חאזן, או מדחיפה שלו, או מדחיפה של שניהם ביחד שכן אין זו הנקודה העיקרית בתיק. אמנם התובע העיד שחאזן הוא שדחף את הפלטה בעוד שחאזן לא זכר בדיוק מדוע התובע נחתך או מי דחף את הפלטה. אך גם אם אקבל את גרסת התובע בעניין זה, בתהליכי עבודה ייתכן שתהיה טעות של עובד כזה או אחר ולא כל טעות או תנועה לא נכונה או בלתי מוצלחת היא כשלעצמה התרשלות. אין גם ממש בטענות התובע שאדנם סיפקה לתובע עוזר לא מקצועי שכן חאזן למד במשך מספר שנים את עבודת הנגרות מהתובע והרכבת גב הארונית אינה עבודה מסובכת הדורשת ידע מקצועי רב או ספציפי. עבודה זו דורשת תיאום בין שני העובדים הא ותו לא.
לעניות דעתי הנקודה המרכזית והדגש הם בשאלה האם ניתנו הדרכות מתאימות לעובדים בכלל ולתובע בפרט מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה; האם המעביד סיפק אמצעי מיגון נאותים לצורך ביצוע העבודה שיגנו על העובד במקרה של טעות שלו או של עובד אחר; האם המעביד דאג מפעם לפעם לוודא שהעובדים עושים שימוש באמצעי המיגון אותם סיפק והאם רענן מפעם לפעם את הוראות הבטיחות; האם המעביד פיקח על תהליכי העבודה ודאג שאלו יבוצעו בצורה בטוחה ונאותה. להלן אתייחס לנקודות אלו.
5.לאחר ששמעתי את כל העדים הגעתי למסקנה שהעבודה באדנם ומעון רם התנהלה כאשר כל עובד עשה את הישר בעיניו. לא היה גורם כלשהוא אשר נתן הדרכות עם קבלת העובדים לעבודה. לא היה גורם כלשהו אשר פיקח על עבודת העובדים מהפן הבטיחותי. על כך העידו הן התובע והן חאזן. למרות שבמחסן היו כפפות עבודה אף אחד לא הקפיד שהעובדים יעשו שימוש בהם ואף חאזן אישר לפניי שהשימוש בהם נעשה אך ורק בהתאם לשיקול דעתו של העובד. לא היה גורם כל שהוא מטעם המעביד אשר יוודא כי העובדים עושים שימוש באמצעי המיגון.
אני קובע שהעבודה הספציפית שבוצעה על ידי התובע וחאזן חייבה שימוש בכפפות שכן חיתוך לוח העץ בזווית של 45 מעלות הפכה את סף הפלטה לחד כסכין ולכן חובה עליהם היה להשתמש בכפפות. מסקנה זו מתבקשת לנוכח העובדה שלצורך התקנת הפלטה היה צורך לדחוף אותה בשתי הידיים על ידי שני עובדים, ולתמרן את הכנסתה למקום צר יחסית, דבר שיצר סיכון בלתי סביר לרבות האפשרות שאצבעות הידיים ילכדו בין הפלטה למשטח אחר כפי שאירע בענייננו וחייב את המעביד לנקוט באמצעי זהירות. כך גם מומחה הבטיחות מטעם הנתבעות מר סעדי – שהסכים עם מומחה התובע מר מוגלבקין - סבר בחוות דעתו כי יש להשתמש בכפפות מגן בעבודה הספציפית. אך מאידך הטיל את האשמה בעניין זה רק על התובע שלטענתו היה מנהל הנגריה והגורם המקצועי הבכיר בשטח. לכן אתייחס בהמשך.
6.הן אדנם והן מעון רם לא העסיקו ממונה בטיחות למרות שעל פי תקנה 4 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על בטיחות), תשנ"ו – 1996 (להלן: תקנות הפיקוח ) חובה על מחזיק במקום עבודה שמעסיק מעל ל-50 עובדים למנות ממונה בטיחות. על פי עדותה של עמליה ברח"ד הן אדנם והן מעון רם העסיקו מעל 50 עובדים כאשר אדנם העסיקה כ-1000 עובדים בתקופה הרלוונטית. למרות זאת לא היה כל גורם מקצועי שיסדיר וירכז את נושא הבטיחות במתחמי העבודה של אדנם. לאדנם היה מסגרייה ונגרייה בשטח מעון רם. מן הסתם שתי סדנאות אלו יוצרות סיכונים בלתי סבירים לעובדים בהם ויש בהם מכשרים ומכונות מסוכנים ולכן חובה היה עליהן להעסיק ממונה בטיחות. במקום זאת שמואל ברח"ד ז"ל, שהיה מנהל אדנם ונווה רם בתקופה הרלוונטית לתאונה, הוא שנתן הוראות בטיחות אך אלו היו מאוד חלקיות ונקודתיות והתמצו בהוראה להיזהר מהמסור שנמצא בנגרייה ומעבר לכך לא ניתנו שום הוראות בטיחות (ראו עדות התובע וחאזן). לא הוכח עוד כי שמואל ברח"ד ז"ל היה בעל הכשרה בנושא הבטיחות או מונה על ידי אדנם או נוה רם כממונה בטיחות. עמליה ברח"ד שתפסה את מקומו של שמואל ברח"ד ז"ל לאחר פטירתו אינה יודעת מאומה בנושא הבטיחות בזמנים הרלוונטיים לתאונה וגם כיום ידיעותיה בעניין זה הן ידיעות קלושות ולא ידעה לומר אם היא מעסיקה ממונה בטיחות אם כי ידעה להוסיף שבשנים האחרונות נשכרו שירותיו של יועץ בטיחות, אך מעבר לכך איננה יודעת להוסיף מאומה כגון האם ניתנו הדרכות על ידו ואם כן באיזה תדירות. מאידך חאזן בעדותו אישר כי בשנים האחרונות יש יועץ בטיחות שנתן הדרכות בשלל תחומים. התנהלות זו של הנתבעות, שרק בשנים האחרונות מצאו לנכון לשכור שירותיו של יועץ בטיחות, מלמדת כי התנהלותן בתקופה הרלוונטית לתאונה הייתה רשלנית.
תקנה 10 לתקנות הפיקוח מפרטת את החובות המוטלות על ממונה בטיחות במקום עבודה. אלו כוללות בין היתר פיקוח על תהליכי עבודה מסוכנים, תיעוד וריכוז כל המידע הנוגע לכך. אילו חובות אלו קיומו סביר להניח כי האפשרות לאירוע תאונה היה פוחת. סביר להניח עוד שהעובדים באדנם ונווה רם היו מקפידים להשתמש יותר באמצעי מיגון אילו היו יודעים שיש פיקוח ומעקב אחר עניינים אלו. לכן ההתנהלות לפיה אין דין ואין דין וכל אחד עושה ככל העולה על רוחו בכל הקשור לבטיחות יצרה אווירה של חוסר הקפדה על שימוש באמצעי מיגון והובילה לתוצאה המצערת.
אוסיף עוד כי חאזן בעדותו לפניי אף אישר כי הוא בעצמו נפגע ממסור חשמלי שנמצא בנגרייה ואישר כי בתאונה שנפגע לא לבש כפפות לידיו. התנהלות זו אף מחזקת את הטענה שלא היו אצל הנתבעות תהליכי עבודה בטוחים ובטיחותיים.
7.אין לקבל את הטענה שיש לדחות את התביעה משום שהתובע ידע שיש להשתמש בכפפות ועל כן כל האשם לאירוע התאונה מוטל לפתחו. התובע העיד כי התחיל לעבוד החל מכיתה י' במסגרייה השייכת לאחיו שם לא הקפידו על הוראות הבטיחות. לאחר מכן התחיל לעבוד ברשות הנתבעות כאשר עם קבלתו לעבודה לא עבר שום הדרכת בטיחות ובהמשך לא קיבל הדרכות בטיחות. בשים לב לכך ועל אף שהתובע ידע שיש לעטות כפפות אין להטיל עליו אשמה שכן החובה העיקרית להקפיד שהעובדים ישתמשו באמצעי מיגון מוטל בראש ובראשונה על המעביד ולא על העובד. התובע העיד לפניי ואמר: "אני לא למדתי בבית ספר נגרות שבאו ולימדו אותי לשים כפפות. למדתי בבית ספר של החיים. אף אחד לא אמר לי לשים כפפות" (עמ' 14 ש' 21-22). אולם סביר להניח כי התובע ידע שיש להשתמש בכפפות לאור ניסיונו הרב. עוד התובע היה אחראי על הרכש ואם העיד שיש כפופות במחסן שמן הסתם הוא הורה על רכישתן סביר להניח כי ידע למה אלו מיועדות.
אין גם ממש בטענה כי התובע היה הסמכות המקצועית בשטח מהבחינה הבטיחותית. טענה זו למעשה באה לומר כי התובע הוא שאחראי להנחלת שיטת עבודה או לתת הוראות בטיחות. דא עקא לא הוכח כי התובע מונה מטעם אדנם או נווה רם על נושא הבטיחות לגבי עובדי התחזוקה ועל כך לא העיד אף עד מטעם הנתבעות. לתובע אין את ההכשרה המתאימה לעסוק בתחום הבטיחות והמומחה מטעם הנתבעות קבע קביעה זו על סמך עדות שמיעה. התובע אמנם מונה כאחראי על התחזוקה אך אין הדבר אומר שהוא אחראי על נושא הבטיחות שכן עניין זה היה אמור להימסר לממונה בטיחות שכלל לא מונה במקום. עוד הוכח כי מי ששימש כנגר בתפקיד מלא היה עובד בשם מיכה שכלל לא הובא לעדות. המומחה מטעם הנתבעות נפגש אך ורק עם מר מנחם קרפ מנהל האחזקה כיום בנווה רם שעל סמך עדותו קבע כי התובע היה הגורם הבכיר. אולם לא ברור מה עבד מר קרפ בזמן אירוע התאונה בנווה רם ומה מקור ידיעותיו לגבי התובע ותפקידו. לכן עדות המומחה בעניין זה היא עדות מפי השמועה ומר קרפ לא הובא לעדות מטעם הנתבעות דבר אשר משמש לחובתם. יתרה מכך יש להפריד בין ההיבט המקצועי לבין ההיבט הבטיחותי. ייתכן כי התוב בתור אחראי על התחזוקה הוא הגורם הבכיר מבחינה מקצועית אך אין הדבר אומר שהוא הגורם הבכיר מבחינה בטיחותית ולכן יש הכשרה נפרדת. תמוהה עוד שהמומחה מטעם הנתבעות לא מצא לנכון להיפגש עם מר חאזן שיודע ממקור ראשון את תנאי העבודה בנגריה בזמן התאונה ואף היה עד לאירוע התאונה. מחדל זה משליך באופן ישיר על משקלה של חוות הדעת ומפחית ממנו באופן ניכר.
8.לסיכום אני קובע כי האחריות העיקרית לאירוע התאונה מוטל על שכמה של אדנם שלא הדריכה את עובדיה בכלל לא עם קבלתם לעבודה ולא לאחר מכן, לא מינתה ממונה על בטיחות, לא הנחילה שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה שהוראות הבטיחות, לרבות עטיית כפפות מגן, יקוימו. לגבי נווה רם, אמנם היא לא הייתה המעביד הרשום של התובע, אולם התאונה ארעה בחצריה ולא הובאו מספיק ראיות שאוכל לקבוע מה חלקה, אם בכלל, באחריות. יחד עם זאת ולמרות שהנתבעות עוררו בכתב הגנתן את עניין היריבות, אינני מוצא לנכון לעסוק בשאלה זו מאחר וב"כ הנתבעות זנח את טענת חוסר היריבות במסגרת סיכומיו. הפניקס ביטחה הן את אדנם והן את נווה רם ולכן איני מוצא כל צורך פרקטי להיכנס לשאלה מה מעמדה של נווה רם ומה מידת אחריותה משהחיוב יוטל לבסוף על שכמי הפניקס כמבטחת.
אשם תורם
9.מאידך, יש לדעתי להטיל אשם תורם על התובע. התובע בוותק ובניסיון היה צריך לדעת שיש לעשות שימש בכפפות. הוא העיד גם שהזהיר את סאלח מפעם לפעם מדברים מסוכנים (עמ' 16 בסוף) ולכן הוא היה מודע באופן כללי לקיום סכנות וחובתו להיזהר. היה עליו להיזהר בעת הרכבת הפלטה ולחבוש כפפות בעת ביצוע העבודה. יחד עם זאת, אין להפריז בעניין זה שכן מקום בו במשך שנים לא הקפידו על הוראות בטיחות ולא קיימו הדרכות את עיקר האשמה יש להטיל על המעביד ולא על העובד. הלכה פסוקה היא כי לא בנקל יזדרז בית המשפט ויטיל אשם תורם על עובד שנפגע במהלך בצוע עבודתו (ראו: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524,527). ההצדקה לכך היא שברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למזער סיכונים ולמנוע אותם (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו בהנדסה וביצוע נ' יאסין [פורסם בנבו]). התובע העיד לפני כי היה לחץ לבצע ולקדם את העבודה מאחר והרהיטים שנבנו היו לצורך איכלוס משרדים ששכרה אדנם בעכו בעדם משולם שכר דירה ולכן שמואל ברח"ד ז"ל הורה לתובע ולחאזן לתת עזרה למיכאל בנגריה לצורך סיום העבודה. יפים בהקשר זה לעניינו דברי בית משפט העליון בע"א 5/65, המוסד לביטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט (3) 205 (1965):
"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים ..." (שם, בעמ' 212-211).
לכן אני מעמיד את אשמו התורם של התובע על אי שימוש בכפפות בשיעור של 10%.
גובה הנזק
הטיפולים הרפואיים
10.התובע טופל ביום התאונה במוקד הרפואי של קופת חולים מכבי, ובמסגרת זו אובחן כסובל משני חתכים רוחביים באצבעות 2-3 ביד ימין. תנועות האצבעות נמצאו ללא שום הגבלה ובדיקה נוירו וסקולרית הייתה תקינה. בהרדמה מקומית בוצעה תפירת החתכים וחבישת פולידין. בהמשך נזקק התובע לקבל טיפול רפואי במסגרת קופת חולים ואובחן כסובל מרגישות יתר בכרית אצבע 3, כאבים ממושכים באצבע 2 יד ימין, צלקת עדינה רוחבית בצד אולינרי ונפיחות קלה בכרית האצבע. בנוסף נזקק התובע לקבלת טיפול רפואי במסגרת חדר מיון של בית חולים בני ציון.
התובע נבדק ביום 21/7/2010 על ידי פרופ' שטהל אשר מצא כי התובע פיתח נוירומה שגרמה לכאבים חזקים, רגישות והגבלה בכיפוף אצבעות 2-3. ניסיון יישור לווה בכאב, קמיצת אגרוף מוחלשת ורגישות רבה באזור הנוירומה עם העדר תחושה. לאור ממצאים אלה המליץ פרופ' שטהל לתובע לבצע ניתוח. התובע נותח בהרדמה לצורך תפירה של העצבים ולאחר שחרור העצב באצבע 2 הוא נקבר תחת שומן. באצבע 3 הנוירומה זוהתה ונחתכה והעצב שוחרר ונקבר בגליל האמצעי. 5/9/2010 נבדק התובע על ידי פרופ' שטהל ונמצא בלתי כשיר לעבודה לתקופה של עוד חודש וחצי. ביום 15/10/2010 נבדק שוב על ידי פרופ' שטהל, שמצא שיפור בטווח תנועות מפרקי אצבעות 2-3 והמליץ לתובע לקבל טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק להפחתת הרגישות והמליץ על אי כושר לעוד חודשיים. בהמשך המליץ ד"ר לייקין לתובע אי כושר עד ליום 15/12/2010.
הנכות הרפואית
11.התובע הגיש מטעמו חוות דעת של ד"ר פרנקל, אשר מצא כי לתובע הגבלה בתנועות אצבעות 2-3 המתאימות למצב של קשיון נוח ולכן העניק לתובע בשל מגבלות אלו נכות בשיעור 7% ו-5% בהתאמה וכן נכות נוספת בשיעור 5% בגין הצלקת שנותרה בכף יד ימין. הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית של ד"ר קליגמן, לפיה נותרה לתובע נכות בשיעור 5% בגין צלקת בלבד, כאשר לא נמצאה הגבלה בתנועות האצבעות הנ"ל או נוירומה כפי שסבר ד"ר פרנקל.
בשל הפערים בין חוות הדעת, מיניתי מטעם בית המשפט את ד"ר יעקב פעילן. ד"ר פעילן קבע כי לתובע נותרה בעיה תחושתית באצבעות 2-3 בכף יד ימין ועל כן העניק בשל כך 2% לכל אצבע בהתאם לתקנות לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, מאחר ובתקנות המוסד לביטוח לאומי נפגעי עבודה אין סעיף התואם למצבו של התובע. בנוסף העניק ד"ר פעילן לתובע נכות בשיעור 5% בשל הצלקת באצבעות 2-3 בכף יד ימין. שני הצדדים לא חקרו את המומחה מטעם בית המשפט, אך יחד עם זאת הנתבעות העלו טענה משפטית לפיה המומחה אינו מוסמך לקבוע נכות לתובע על סמך תקנות שאינן התקנות העוסקות בנפגעי עבודה בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה.
דין הטענה להידחות. הפרקטיקה של קביעת אחוזי נכות באופן חופשי או באופן מותאם על ידי מומחים רפואיים היא פרקטיקה ידועה ומושרשת. ערכאות נמוכות דחו טענות מסוג זה (ראו: ת"א 25073/05 (ת"א) ארקדי נ' הפניקס הישראלי [פורסם בנבו]; ת"א 59173/00 לוי נ' הדר [פורסם בנבו]; ת"א 7618/04 (נצרת) שובאש נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]). אוסיף על פסקי דין אלה את פסק הדין שניתן בבית משפט העליון בע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פ"ד מג(3) 421, בו מומחה מטעם בית משפט מצא כי לנפגע הגבלה, אך יחד עם זאת לא העניק לתובע נכות מאחר ואין סעיף מתאים בתקנות למגבלה זו. למרות זאת פסק בית משפט בערכאה הדיונית פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד על סמך מגבלה זו ולמרות שלא נקבעו אחוזי נכות ובית משפט העליון אישר קביעה זו. לדעתי אישור פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד במקרה כזה הוא שקול לקביעת דרגות נכות בצורה חופשית ואישור קיומה של נכות דה פקטו. יתרה מכך, תקנות המוסד לביטוח לאומי העוסקות בקביעת דרגת נכות אינן כלילות השלמות. מטבע הדברים יימצאו ליקויים שמחוקק המשנה לא נתן עליהם את דעתו ולא כל הליקויים ניתן להם מענה. לכן יש לאפשר גמישות בשיקול דעתו של המומחה בעניין הענקת הנכות. לעיתים אף ישנם ליקויים שלא היו מוכרים ככאלה בעת חקיקת התקנות והם התגלו על ידי מדע הרפואה בשלב מאוחר יותר. היעלה על הדעת שלא יינתן נכות בגינם רק משום שמחוקק המשנה לא כלל אותם במסגרת התקנות? תוצאה כזו עשויה ליצור עיוות דין. מסקנה זו מתבקשת על אחת כמה וכמה מקום בו ליקוי מסוים נכלל במסגרת תקנות אחרות מהן ניתן ללמוד כי ליקוי זה מוכר על ידי גורמי הרפואה. תקנות סדר הדין האזרחי ופקודת הראיות אף לא מחייבות שקביעת דרגת הנכות תיעשה דווקא על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. בשים לב לכך אני מקבל את מסקנת המומחה וקובע כי נכותו של התובע בגין העדר תחושה בכל אחת מן האצבעות 2-3 היא בשיעור 2%.
הנכות התפקודית
12.ברי כי הצלקת שנותרה באצבעות יד ימין אינה תפקודית ואינה מפריעה לתובע לבצע את עבודתו. שונה המצב לגבי ההפרעה התחושתית באצבעות 2 – 3 ביד ימין. יש לנכות זו היבט תפקודי שכן פגיעה בתחושה יכולה להפריע לתובע לבצע עבודה הכרוכה במוטוריקה קטנה (ראו: ת.א. (ת"א)
53782-06-15 אהרון מילר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] שם צוטט דברי מומחה בית המשפט על המשמעות התפקודית של פגיעה בתחושה באצבעות הידיים).
התובע כאיש אחזקה וכנגר נדרש לעשות עבודות מסוג זה ולכן יש היבט תפקודי. מאידך אין לקבל את ענות התובע כי פוטר בשל בעיה זו או כי אינו מסוגל לבצע עבודה בכלל בשל בעיה זו . כמו כן, טענו לכאבים בשל הנוירומה נשללה על ידי מומחה מטעם בית המשפט והוא בחר שלא לחקור אותו בנושא זה. לכן יש בדעתי לפסוק סכום גלובאלי לעתיד בגין הבעיה התחושתית שנותרה באצבעות יד ימין.
ראשי הנזק
כאב וסבל
13.בשים לב לאופי הפגיעה, שיעור הנכות, תקופת אי הכושר, הטיפולים הרפואיים הממושכים וכן הצורך בהליך ניתוחי, אני פוסק לתובע בגין ראש הנזק של כאב וסבל סך של 35,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
הפסד שכר מלא לעבר
14.שכרו של התובע עובר לאירוע התאונה היה בסך של 24,493 ₪ (ראו השכר הרבע שנתי שנקבע במוסד לביטוח לאומי). סכום זה משוערך להיום עומד על 26,681 ₪. התובע נעדר לתקופה של 9 חודשים והיעדרות זו נתמכת היטב בתיעוד הרפואי שצורף, המלצות הרופאים והממצאים שנמצאו ואינם מאפשרים חזרה לעבודה בתקופה זו. כזכור, התובע סבל מנוירומה מכאיבה שאינה מאפשרת עבודה בשתי הידיים ותפקוד תקין לאיש אחזקה.
בגין הפסד שכר מלא מגיע לתובע:
240,129 = 9 חודשים x 26,681 ₪
סכום זה בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה מוביל לסך של 268,733 ₪.
עזרה והוצאות לעבר
15.התובע מבקש לפצותו בגין הוצאות נסיעה לקבלת טיפול רפואי, עזרה שניתנה על ידי אשתו והיוצאת מגדר הרגיל וכן הוצאה בגין ניתוח שבוצע על ידי פרופ' שטהל באופן פרטי בסך של 17,400 ₪ ובעלותו נשא מכיסו. המחלוקת העיקרית בעניינים אלה סבה סביב עלות הניתוח הפרטי והטענה שהתובע יכול היה להקטין את נזקיו ולבצע את הניתוח במסגרת הרפואה הציבורית.
באשר להוצאות הנסיעה התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב זה על דרך האומדנא. כמו כן, נזקק התובע לקבל עזרה מאשתו וילדיו לצורך ביצוע פעולות יומיומיות כגון רחצה, הלבשה האכלה בשים לב לכך שידו הימנית היא היד הדומיננטית, אם כי עזרה זו היא עזרה חלקית בשים לב לאופי הפציעה. לכן בגין שני רכיבים אלה אני פוסק לתובע סך של 15,000 ₪.
16.באשר לעלות הניתוח התובע טען כי בחר לעבור את הניתוח במסגרת פרטית, מאחר ולטענתו התורים בבית חולים רמב"ם לביצוע ניתוח זה היו לתקופה של חצי שנה קדימה ואילו במסגרת הפרטית אצל פרופ' שטהל בבית חולים אלישע הניתוח בוצע באופן מידי. לצורך תמיכה בטענותיו הביא התובע מסמך שנערך על ידי פרופ' שטהל בו נרשם שהתורים בבית חולים רמב"ם הם חצי שנה קדימה.
לעניות דעתי התובע לא הוכיח באופן מלא טענתו לעניין התורים הארוכים, כאשר לצורך הוכחת טענה זו הוא העיד על כ ךוהביא מכתב מפרופ' שטהל. לדעתי היה עליו להביא מסמך מקופת חולים או מבית החולים אליו מפנה הקופה לצורך ביצוע הניתוח שיראה שהתורים אכן ארוכים. עם כל הכבוד לפרופ' שטהל, הוא אינו אמון על קביעת התורים בבית חולים רמב"ם או בכל מסגרת אחרת. אמנם ביצוע הניתוח באופן מידי היה בו צעד שמקטין את הנזק, שכן אילו הניתוח לא היה מבוצע באופן מידי מן הסתם התובע היה נשאר כל התקופה עד לביצוע הניתוח באי כושר בשל הנוירומה והכאבים הנובעים ממנה ולא היה מסוגל לבצע את עבודתו. להזכיר כי הפסד שכרו בכל חודש בו אינו עובד הוא כ-26,000 ₪ ולכן התובע הקטין את נזקיו בעת שביצע את הניתוח באופן מידי. בשים לב להיבטים השונים בסוגיית הקטנת הנזק, כאשר התובע לא הביא הוכחות מלאות לטענתו, נראה לי הוגן שאזכה את התובע בפיצוי בשיעור מחצית מעלות ההוצאה לפרופ' שטהל. לכן אני פוסק לתובע בגין ביצוע הניתוח סך של 10,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד היום המסתכמים לסך של 12,092 ₪.
הפסדי שכר חלקיים והפסד כושר השתכרות לעתיד
17.כאמור לעיל, לנכות שנותרה לתובע יש היבט תפקודי מסוים. יחד עם זאת, אין להפריז בכך ויש לפסוק בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד על דרך האומדנא. בהתחשב בשכרו של התובע עובר לתאונה, הנכות ואופייה, אני פוסק לתובע בגין הפסדי שכר לעתיד סך של 50,000 ₪.
הפסד תנאים סוציאליים
בגין הפסד תנאים סוציאליים אני פוסק לתובע לפי 12.5% מסה"כ הפסדי השכר סך של 39,841 ₪.
סיכום
18.לסיכום, סה"כ נזקיו של התובע הם בסך של 420,676 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 10% ולאחר ניכוי מתקבל סך של 378,608 ₪.
מסכום זה יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובסה"כ 181,834 ₪.
לכן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 196,774 ₪. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בגין חוות דעת רפואיות, חוות דעת של מומחה בטיחות ואגרת בית משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ח' תמוז תש"פ, 30 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
