ר.ח. נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעת התובעת, עובדת בעסק משפחתי, להכרה בוויכוח מיום 10.8.16, אשר התנהל במהלך העבודה בין שני אחיה ולטענתה במעורבותה (להלן – האירוע או הוויכוח) כאירוע חריג אשר בעטיו נגרמה לה מפרצת מוחית (להלן - האירוע המוחי), באופן המצדיק הכרה באירוע המוחי כתאונת עבודה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה 1995 (להלן – החוק).

מבוא

התובעת, ילידת 1970, עבדה כשכירה, למעלה מ 10 שנים, בחנות בשם "ב.מ." (להלן – מקום העבודה). התובעת שימשה כמנהלת חשבונות וכמנהלת מחסן. מקום העבודה הינו עסק משפחתי בו עבדו באותה עת גם אביה המנוח של התובעת, שני אחיה ואחותה [נ/2], בעבר עבדה בעסק גם אמה של התובעת אשר פרשה מהעבודה בעקבות אירוע מוחי אשר עברה [נ/3].

תביעת התובעת להכרה באירוע כתאונת עבודה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע או המוסד) בהחלטה מיום 4.6.17. הנתבע דחה את תביעתה של התובעת בנימוק כי לא הוכח שלתובעת ארע כל אירוע תאונתי או אירוע חריג תוך כדי ועקב עבודתה אשר גרם לאירוע המוחי, וכן בנימוק כי עולה מפרטי תביעתה ומהמסמכים שצורפו אליה כי הסכסוך שביסוד האירוע אשר בגינו הגישה התובעת את תביעתה היה סכסוך משפחתי.

לטענת התובעת, ביום 10.8.16 בשעות הבוקר, פרץ ויכוח עז בין שני אחיה, מר ל. ב. (להלן – ל.) ומר ד. ב. (להלן – ד.) (יכונו להלן ביחד גם – האחים), שכאמור עבדו גם הם במקום העבודה, בנושא הקשור לעבודתם. הוויכוח הידרדר לעימות מילולי ופיזי חריג וסוער, אשר גרם לאביה המנוח של התובעת להתערב בוויכוח בין שני האחים ולבסוף לפטר את ד. באופן מידי ופומבי לעיניי על הנוכחים. לטענת התובעת במהלך העימות בין שני אחיה היא נכנסה לסערת רגשות חריגה ואף התובעת ביקשה מאביה המנוח לחזור בו מהחלטתו והתווכחה עימו בלהט, שלא כהרגלה, באופן שהתדרדר לחילופי צעקות. במהלך הוויכוח חשה התובעת בכאב ראש עז אשר גרם לה לעזוב את מקום העבודה לפני סיום יום העבודה ולחזור לביתה. התובעת המשיכה לחוש ברע, לרבות כאבי ראש והקאות והיתה מרותקת למיטתה ביומיים שלאחר הוויכוח, כאשר ביום שישי 12.8.16, בעקבות התדרדרות במצבה, פונתה באמבולנס לבית החולים תל השומר שם אובחנה כסובלת ממפרצת מוחית ובעקבות כך עברה ניתוח ואושפזה.

דיון הוכחות התקיים ביום 3.3.20. במהלך הדיון נחקרה התובעת על תצהירה וכן נחקרו על תצהיריהם עדיה של התובעת, שני אחיה, ל. וד.. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

טענות הצדדים

טענות התובעת בתמצית הן כדלקמן:

ביום 10.8.16 בסביבות השעה 9:00 פרץ במקום העבודה ויכוח חריף, בנושא הקשור למקום העבודה, בין אחיה של התובעת ל. וד.. התובעת הדגישה כי היה מדובר בפעם ראשונה שבו וויכוח בין האחים גלש מצעקות לכדי אלימות פיזית קשה. התובעת ניסתה, ללא הצלחה, להפריד בין האחים, והדבר גרם לה, לטענתה, לבהלה וחרדה רבה. לאחר זמן מה, אביה של התובעת, אשר ניהל את מקום העבודה, התערב בוויכוח בין האחים, הטיח דברים קשים ועלבונות בד., ופיטר אותו באופן מידי, לעיניי כל הנוכחים. התובעת התעמתה עם אביה, ובאופן חריג אף התווכחה עמו בצעקות רבות ובאופן שגרם לה מבוכה וסערת רגשות גדולה, בניסיון לבטל את הפיטורים ללא הצלחה.

במהלך הוויכוח ואחריו חשה התובעת בכאב ראש עז וחולשה כללית אשר לא חלפו ולפיכך עזבה את מקום העבודה לפני סיום יום העבודה וחזרה לביתה. התובעת המשיכה לחוש ברע גם ביומיים שלאחר הוויכוח, היא סבלה מכאבי ראש עזים והקאות והיתה מרותקת למיטתה, מבלי יכולת להגיע לעבודה [סעיף 7 לתצהיר התובעת]. ביום שישי 12.8.16, התדרדר מצבה של התובעת כך שלא יכלה לפקוח את עיניה וכן הכרתה היתה מעורפלת [סעיף 8 לתצהיר התובעת], על כן פונתה היא לבית החולים תל השומר שם אובחנה כסובלת ממפרצת מוחית ובעקבות כך עברה ניתוח ונשארה מאושפזת בבית החולים עד ליום 26.8.16 [סעיף 10 לתצהיר התובעת].

התובעת טוענת כי האירוע התרחש תוך כדי ועקב עבודתה שכן הוויכוח האלים אשר פרץ בין אחיה היה ויכוח בענייני עבודה. לטענת התובעת יש להכיר בוויכוח כאירוע חריג שכן על אף שהיו ויכוחים קודמים בין ל. לד., מדובר היה בוויכוח חריג בעוצמתו, גם מהפן המילולי וגם מאחר ולראשונה גלשו השניים לפסים של אלימות פיזית, וזאת כפי שאף העידו האחים עצמם. עוצמתו החריגה של הוויכוח גרמה לסערת רגשות אצל התובעת אשר ניסתה להפריד את האחים באופן פיזי ואף צעקה ובכתה [עמ' 4 ש' 20-21].

התובעת מוסיפה וטוענת כי העימות בינה לבין אביה, אשר התרחש לאחר שזה פיטר את ד. באופן שהיה לדעת התובעת משפיל ומבזה, היה הפעם הראשונה בו התעמתה באופן קשה וקולני עם אביה. לטענת התובעת, העימות גרם לה למבוכה ולסערת רגשות עזה וכן לדחק נפשי בלתי רגיל.

התובעת טוענת כי סמיכות הזמנים בין הוויכוח לאירוע המוחי אותו חוותה מולידה חזקה לקשר סיבתי בין הדוחק הנפשי אשר נגרם לה כתוצאה מהאירוע לבין באירוע המוחי אותו חוותה, וכי נתון זה מחזק ביתר שאת את הצורך בקבלת חוות דעת יועץ רפואי שימונה על ידי בית הדין לבחינת הקשר הסיבתי.

התובעת מדגישה כי מקום העבודה בו עבדה הוא עסק משפחתי בו עבדו היא ואחיה שנים רבות בתפקידים מוגדרים, לטענת התובעת מקום העבודה הוא מקור פרנסתם היחיד שלה ושל אחיה ולא ניתן לשלול את זכויותיה, אך מן הטעם שמדובר בעסק משפחתי, ועל כן יש לדחות את טענת הנתבע לפיה האירוע הינו סכסוך משפחתי.

טענות הנתבע בתמצית הן כדלקמן:

הנתבע טוען כי האירוע מוחי מיום 10.8.16 לא אירע עקב עבודתה של התובעת ומשכך היא אינה עומדת בתנאי החוק.

הנתבע טוען כי בטופס התביעה אשר הגישה אליו התובעת [נ/1] היא לא ציינה כל עימות עם אביה אלא הדבר עלה לראשונה בהודעתה לחוקר הנתבע [נ/2] ולאחר מכן בתצהירה. כמו כן, מוסיף הנתבע כי אביה המנוח של התובעת וגם אחיה כלל לא ציינו בהודעתם לחוקר הנתבע כי התרחש עימות בין האב לתובעת.

לטענת הנתבע עולה מדבריה של התובעת לחוקר מטעמו וכן מדבריה בחקירתה הנגדית כי הסיבה שהוויכוח בין אחיה עורר בה סערת רגשות יסודה בנסיבותיה המשפחתיות, קרי רחמיה על אחיה ד. והיחס אותו קיבל. הנתבע אף מפנה לחקירתם הנגדית של אחיה של התובעת וטוען כי גם מדבריהם משתמע כי מדובר באירוע שאירע מטעמים משפחתיים ולא מטעמי עבודה.

על כן טוען הנתבע, כי האירוע אמנם התרחש במקום העבודה, אך הוא אינו קשור לעבודתה של התובעת אלא לנסיבות משפחתיות בלבד.

מסגרת נורמטיבית

בהתאם להלכה הפסוקה על מנת שאירוע מוחי יוכר כתאונת עבודה נדרש המבוטח להוכיח קרות אירוע חריג בעבודה בסמוך לפני התרחשות האירוע המוחי. אמות המידה שנקבעו בפסיקה להכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה דומות לאלה שנקבעו ביחס לאוטם שריר הלב. בעב"ל (ארצי) 502/09 משה סידה נגד המוסד לביטוח לאומי (21.10.10) נפסק, כדלקמן:

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם.

משמעות הדבר:

ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אוביקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.

שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן. בעניינינו מדובר באירוע חריג של דחק נפשי בלתי רגיל.

שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.

רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו."

(ר' עוד עב"ל (ארצי) 51252-09-11 ורד לוי נגד המוסד לביטוח לאומי (25.8.13)); עב"ל (ארצי) 208/09 יהושע לב נגד המוסד לביטוח לאומי (13.12.11)).

ככלל, אין צורך בהוכחה גורפת לעצם קיומו של אירוע חריג ודי בהוכחה המלמדת במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג (עב"ל (ארצי) 306/03 נדב אושרי נגד המוסד לביטוח לאומי (6.4.06) ועב"ל (ארצי) 1285/04 בנרויה בן ציון נגד המוסד לביטוח לאומי (5.1.06)).

חריגות האירוע תבחן באופן סובייקטיבי, ביחס למבוטח הספציפי, קרי באיזה אופן השפיע האירוע בעבודה על אותו מבוטח מסויים ולא כיצד ראוי היה כי האירוע ישפיע עליו. בחינה סובייקטיבית כזו מצריכה גם היא עיגון בראיות אובייקטיביות, כל שעל המבוטח להוכיח קיומו של אירוע שיכול להיחשב לגביו כאירוע חריג, ואין די באמירה שלו עצמו כדי להוכיח את קיומו של אירוע חריג (עב"ל (ארצי) 34697-06-12 אלי פסח לאופולד נגד המוסד לביטוח לאומי, (11.2.14); עב"ל (ארצי) 18386-12-10 קונסטנטין ז'ירנובסקי נגד המוסד לביטוח לאומי, (17.1.12)).

מן הכלל אל הפרט

לאחר ששקלנו את כל העדויות שנשמעו בתיק זה ועיינו בכל הראיות שהוגשו לתיק שוכנענו כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה קיומו של אירוע חריג אשר התרחש תוך כדי ועקב עבודתה, אשר גרם לה לדחק נפשי בלתי רגיל. ועל כן, מצאנו לנכון לקבוע כי יש מקום להעביר את עניינה של התובעת למומחה רפואי, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת לבין האירוע החריג בעבודתה כפי שהוכח בפנינו. להלן נפרט טעמינו.

גרסת התובעת לפיה הוויכוח בין ל. וד. היה בנושא העבודה, ולא בנושא משפחתי שאינו קשור לעבודה, הינה גרסה קוהרנטית אשר הועלתה מעת שהוגשה התביעה למוסד. כבר בחקירתה על ידי חוקר המוסד ציינה כי המריבה בין האחים התרחשה על רקע העבודה [נ/2 עמ' 4 ש' 102] וכן בתצהירה בהמשך [סעיף 3 לתצהיר התובעת].

בחקירתה הנגדית פירטה התובעת כי הריב בין אחיה נסב סביב עבודתם המשותפת:

"על חזרות, על דברים של העבודה היה ויכוח של. בא בטענות לדורן ומשם זה התלהם". [עמ' 3 ש' 19].

התובעת אף הוסיפה והסבירה כי כאשר התערב אביהם המנוח במריבה, טענותיו כלפי ד. נסבו גם הן סביב נושא העבודה:

"הוא נכנס באמצע המריבה בלי לדעת את הנושא על מה ולמה ואיך זה התחיל בכלל ויש [טעות במקור – כ.פ.] צודד בל.. העביר עליו ביקורת וטען שהוא מגיע לעבודה במטרה לריב עם אנשים" [עמ' 3 ש' 22-24].

התובעת תארה בחקירתה הנגדית את המריבה ומהתיאור עולה בבירור כי זו נסובה על ענייני עבודה [עמ' 4 ש' 17-29]:

"ד. הביא חזרות והניח אותם ובדיוק ל. סידר את הדברים , ביקש מד. לסדר את הדברים ולא לזרוק אותם ככה. משם התחילה המריבה, אל תגיד לי , כן תגיד לי כל מיני מילים כאלה שהגיעו לקללות וצעקות. אז זה התלהם לאלימות. ברגע שהם התווכחו ביניהם זה היה טבעי, לא משהו חדש. אבל ברגע שזה הפך להיות מריבה פיזית אני קמתי וניסיתי להפריד, למרות שזה שני גברים גדולים, לא הצלחתי, צרחתי ובכיתי את נשמתי. נורא נבהלתי. תוך כדי אבא הגיע. אני לא יודעת מהצעקות שלי או שמישהו שמע וקרא לו. הוא הגיע. מבלי לשאול איך זה התחיל וממה זה נובע ומי אשם או לא, הוא ישר ירד על ד. שהוא הורס את העסק ובגללו העסק נופל וכי הוא מחפש לריב. דברים כאלה. הוא הנחית על ד. את האשמה. זה עוד יותר הלהיט את הרוחות. המצב היה ממש מכות מאוד קשות של. נתן לד. אגרוף בראש. ד. לקח איזה מכשיר של דבק וניסה להחטיף לו. הם ראו את הרצח בעיניים זה לא היה מריבה בין אחים אלא מריבה חמורה ולא רגילה. כל הסיטואציה הזו הוציאה אותי מכלי. היו שם גם תוך כדי שני עובדים. אבא ירד על ד. ותוך כדי פיטר אותו. אמר לו שהוא לא מועיל לעסק ויכול לעוף, הוא פיטר אותו לעיני אנשים זרים. זה דבר שמאוד החריף לי את המצב, זה לא צורה לפטר אנשים.

העובדה כי הוויכוח היה קשור לענייני עבודה נלמד גם מתוצאותיו - פיטוריו המיידים של ד. על ידי האב המנוח.

גרסתה של התובעת בנושא המריבה בין ל. וד., נתמכה גם בגרסת האחים עצמם. ל. השיב בחקירתו הנגדית כי הוויכוח היה בנושא העבודה:

"ש. תספר על מה היה הויכוח בינך לבין ד.?

ת. אני וד. לא מחוברים יותר מידי בנושאים של מתן פקודות, יש לנו הרבה חילוקי דיעות [טעות במקור – כ.פ] והוא לא רוצה לקבל את מה שאני אומר, הוא מתעצבן מזה והוא אומר מילים לא במקום...

הייתי מעיר לו החזרות שהוא מביא וזורק אותם בצד, על כל מיני מחירים או הזמנות שלא היו מקום או גביה. יש הרבה בעסק על מה לריב" [עמ' 5 ש' 29-31; עמ' 6 ש' 21-22].

דברים אלה אינה סותרים את אמרותיו של ל. בחקירתו על ידי חוקר המוסד [נ/3 עמ' 1 ש' 8-10; ש' 21-22] ואת הדברים המופיעים בתצהירו [סעיפים 3-4 לתצהירו של ל.].

גם ד. העיד בחקירתו הנגדית כי הוויכוח בינו ובין ל. נסוב על ענייני עבודה:

"ש. אני מבינה שב- 10.8.16 פרץ ויכוח בינך לבין אחיך ל., על מה היה הויכוח ומה היה שם?

ת. ויכוח בענייני עבודה או מחיר או משהו שקשור ללקוח כלשהו.

ש. לאן התפתח הויכוח ומה היה שם, כי הבנתי שתמיד היו ריבים ביניכם?

ת. היו מריבות בקטע של ויכוחים של הפן העסקי ולא מעבר לעבודה. בעבודה.

ש. בפן האישי אף פעם לא רבתם?

ת. לא.

ש. מה היה בויכוח הפעם?

ת. התווכחנו על נושא כלשהו של לקוח וזה התפתח פעם ראשונה לידי אלימות, זה מצב חריג וקרה מה שקרה. היא הייתה בדיוק ממול וראתה ולקחה את זה באופן אישי והייתה מאוד נסערת" [עמ' 7 ש' 20-29].

ד. הצהיר גם בתצהירו כי ויכוחו עם ל. נסוב על ענייני עבודה [סעיף 3 לתצהירו של ד.].

על כן, מצאנו לנכון לקבל את גרסת התובעת, שכלל לא נסתרה לאורך ההליך, כי הוויכוח בין ד. לל. היה בנושא עבודה.

טענת הנתבע לפיה אין לראות בוויכוח בין האחים כאירוע שקרה עקב עבודה, לאור זאת שעולה מדבריה של התובעת כי הסיבה בגינה הוויכוח השפיע עליה באופן קשה היא קרבתה המשפחתית לנפשות הפועלות בוויכוח ורחמיה על ד., אינה מקובלת עלינו. נסביר.

אכן התובעת העידה בחקירתה הנגדית על כך שהיו קשיים מיוחדים שנבעו מהעובדה כי עבדה עם משפחתה [עמ' 3 ש' 12-14] וכן כי הצורך שלה להרגיע את הרוחות בעת הוויכוח נבע, בין היתר, מהקשר המשפחתי:

"אני הבת הבכורה, התחושה שאני עמוד התווך של המשפחה, אמא אחרי אירוע מוחי. יש השפעה ממני כלפיהם. אני הרגשתי שאני לוקחת את כל העוול עלי. כמו תפקיד שאני צריכה ליישר את ההדרים ולהרגיע את הרוחות, אני האדם השפוי בקבוצה הזאת. הרגשתי שאני חולה מהלחץ של העצבים קיבלתי חולשה בכל הגוף וקיבלתי כאבי ראש מאותו אירוע וזה החליש לי את כל הגוף". [עמ' 3 ש' 30 עד עמ' 4 ש' 2]

[דברים דומים נאמרו על ידי התובעת לחוקר המוסד ר' נ/2 עמ' 2 ש' 39 שם אמרה כי "לקחתי ללב את כל המשפחה הזו עלי"] .

גם אם נקבל את הטענה שהוויכוח בין האחים השפיע על התובעת ביתר שאת לאור הקרבה המשפחתית ביניהם, אין בכך לשנות מהעובדה שהוכחה בבירור כי הוויכוח בו עסקינן נסוב על ענייני עבודה וכי התובעת נחשפה לוויכוח והיתה מעורבת בו משום שעבדה באותו מקום עבודה. לא ניתן לקבוע כי התובעת ניסתה להפריד בין האחים במהלך החלפת המהלומות רק בשל הקרבה המשפחתית אליהם וכן לא ניתן לקבוע כי הוויכוח החריג גרם לתובעת לסערת רגשות רק מאחר ומדובר באחיה. ערים אנו לדבריה של התובעת לפיהם "לקחה ללב" את פיטורי ד. בשל נסיבותיו האישיות, גירושיו באותה עת והתלות בהוריו [עמ' 4 ש' 5-7], אין בכך כדי לקבוע כי סערת הרגשות של התובעת, בעת הויכוח, נבעה כולה או בעיקרה מהקרבה המשפחתית דווקא. מדובר היה בויכוח קשה ומר, אשר גלש לאילמות פיזית תוך שהתובעת ניסתה להפריד בין הניצים והעידה – כמו כל יתר העדים – כי סערת הרגשות שלה החלה עוד בטרם פוטר ד. ע"י האב בפיטוריו אשר החריפו את סערת הרגשות של התובעת והעצימו אותה. כך או כך, משהוכח כי הוויכוח המר נסוב על ענייני עבודה והיה קשור קשר הדוק לעבודה אין מקום לקבוע כי הוא נבע רק מהקרבה המשפחתית.

לכן, מצאנו לקבוע כי האירוע נגרם תוך כדי ועקב עבודתה של התובעת.

באשר להיותו של הוויכוח אירוע חריג, התובעת טענה לכל אורכו של הליך זה כי הוויכוח אשר התרחש בין ל. לד. מהווה אירוע חריג, אשר גרם לה לדחק נפשי בלתי רגיל, לאור עוצמתו של הוויכוח, העובדה שגלש לאלימות פיזית והעובדה שהביא לפיטוריו של ד..

בחקירתה אצל חוקרי המוסד תיארה התובעת את האירוע ואת תחושותיה באותו יום כדלקמן:

"היה שם משהו שמעבר לרגיל זה שהם רבו בניהם זה לא משהו חריג אבל זה שאבא בא ובחר צד ותקף את ד. ללא ידיעה מה בכלל קרה שם, ופיטר את ד. לפני כולם וירד עליו גרם לי לכעס תסכול, אני הבת הבכורה וכמו אמא שלהם והיה לי קשה עם ההתנהגות של אבא כלפי ד.. זה שהיה נגדו ולא בדק בכלל מי אשם." [נ/2 עמ' 3 ש' 61-64].

התובעת הרחיבה בדבר חריגותו של האירוע בתצהירה:

"לצערי, הויכוח שהחל בצעקות רמות, הידרדר לעימות פיזי ואבא שלי שהוא מנהל העסק לא יכול היה להבליג, הטיח בד. דברים פוגעים וקשים, ופיטר אותו לעיני הלקוחות ויתר העובדים בחנות.

לא יכולתי לשאת את ההשפלה שחשתי שאחי ד. הושפל לעיני כל. בשל כך ביקשתי מאבי לחזור בו מהחלטת הפיטורין הדרמטית. אבי כעס מאוד, והשיב לי בצורה מעליה, מהר מאוד השיחה ביננו הידרדרה לחילופי צעקות שוב לעיני על. תוך כדי הויכוח והצעקות חשתי כאב ראש חזק מאוד וחלשה כללית. על אף שניתקתי מגע וניסיתי להירגע, כאב הראש לא חלף, אלא נהפוך הוא הלך והתגבר, עד שבשעה 12:00 טרם סיום יום העבודה, הפסקתי את עבודתי וחזרתי הביתה.

לציין כי מדובר היה בפעם הראשונה בה אבי הטיח באחי ד. דברים קשים לעיני כל ופיטר אותו, וכן הפעם הראשונה בה התווכחתי עם אבי בצעקות רמות, דבר אשר גרם לי למבוכה ולסערת רגשות גדולה מאוד". [סעיפים 4-6 לתצהיר התובעת].

בחקירתה הנגדית התייחסה התובעת לרישום הדברים מחקירתה בפני חוקרי המוסד, שם נרשם כי אמרה שהיו בעבר ויכוחים אלימים בין האחים [נ/2 עמ' 2 ש' 25-26] ותיקנה כי היה זה הוויכוח הראשון בין האחים אשר התדרדר לכדי אלימות פיזית:

"ש. אני מפנה לסוף 25, תחילת שורה 26. מקריאה.?

ת. אלימות לא, זה משהו שהוסיפו, ויכוחים מילולים הין אבל לא פיזית. ויכוחים שהם לא היו מסתדרים אף פעם והמתח תמיד היה אבל לא הגיע לאלימות פיזית" [עמ' 3 ש' 15-17].

גרסה זו, לפיה היה זה הוויכוח הראשון בין ל. וד. אשר גלש לאלימות פיזית, נתמכה גם על ידי האחים עצמם.

בחקירתו הנגדית העיד ל. בדבר חריגותו של האירוע כדלקמן:

"ש. תספר על מה היה הוויכוח בינך לבין ד.?

ת. אני וד. לא מחוברים יותר מידי בנושאים של מתן פקודות, יש לנו הרבה חילוקי דיעות [טעות במקור – כ.פ] והוא לא רוצה לקבל את מה שאני אומר, הוא מתעצבן מזה והוא אומר מילים לא במקום. אני הייתי מוסיף עוד מילה או שתיים זה היה מוסיף לויכוח והיה נהיה הר געש ובדרך כלל זה היה נרגע וחוזרים למוטב. הפעם זה היה קצת יותר ומעבר למה שבדרך כלל, נאמרו מילים יותר מידי קשות גם מבחינתי וגם מבחינתו. היה ויכוח קולני גם הגענו לקללות ופסים אישים ומשפחה וכאלה. באיזה שהוא שלב היו צעקות וצרחות שכל הרחוב שמע, אבא הגיע באותו זמן כנראה בגלל הצרחות או במקריות לא יודע להגיד. ד. הלך וחזר ואני הלכתי וחזרתי באו העובדים וניסו להפריד, לא הצליחו כל כך ושוקי הנהג לקח את ד. ותפס אותו. אבא בא ניסה להפריד, רונית צרחה כאילו זה היה שואה, משהו קטסטרופה, אני נכנסתי לאמוק ולא ראיתי דבר. היתה איזה מילה שהציתה אותי לגמרי ואני לא יכולתי להבליג עליה. ד. בא אלי לנגח אותו לדחוף אותי והחטפתי לא מכה קשה שלא קרה בעבר" [עמ' 5 ש' 29 עד עמ' 6 ש' 7].

גם בחקירתו על ידי חוקר המוסד [נ/ 3 עמ' 2 ש' 23-24] וגם בתצהירו העיד ל. כי מדובר היה בוויכוח הראשון בינו לבין ד. אשר הדרדר לאלימות פיזית [סעיף 9 לתצהירו של ל.].

דברים דומים נאמרו על ידי ד., הן בחקירתו הנגדית [עמ' 7 ש' 27-30] והן בתצהירו [סעיף 8 לתצהיר ד.].

על כן, מצאנו נכון לקבל את טענת התובעת לפיה היה מדובר באירוע חריג בעוצמתו – אירוע אשר לראשונה הדרדר לאלימות פיזית.

למעלה מכך, לא נסתרה הגרסה לפיה לראשונה בשל ויכוח בין האחים פוטר ד. בידי האב, באופן פומבי. גם ענין זה כשלעצמו מעיד על חריגות האירוע.

יתרה מזאת, מצאנו לקבל את גרסת התובעת לפיה בסמוך לאירוע ולאור סערת הרגשות שהיא חשה היא התווכחה עם אביה בצעקות רמות, באופן שלא היה אופייני למערכת היחסים שלהם והוא כשלעצמו גרם לה למבוכה ולסערת רגשות גדולה.

התובעת העידה בחקירתה [עמ' ש']:

"אבא ירד על ד. ותוך כדי פיטר אותו. אמר לו שהוא לא מועיל לעסק ויכול לעוף, הוא פיטר אותו לעיני אנשים זרים.

זה דבר שמאוד החריף לי את המצב, זה לא צורה לפטר אנשים. זכותו שיעשה את זה ב- 4 עיניים. אחרי שנרגעו הרוחות אני ניהלתי שיחה מאוד חריפה עם אבא שלי שאני לא רגילה להרים את הטונים עליו אבל הוצאתי את כל הרגרסיות והעצבים וכעסתי והבעתי את דעתי. זה משהו שלקחתי ללב כי אני לא רגילה" [עמ' 4 ש' 28-33].

לא נעלמה מעינינו העובדה כי התובעת לא התייחסה לוויכוח אשר קיימה עם אביה בטופס התביעה אשר הגישה לנתבע [נ/1]. אולם אין בכך כדי לשמוט את הקרקע לטעמנו תחת טענתה של התובעת כי הוויכוח עם האב המנוח אכן התקיים. נבאר.

מקובל עלינו הסברה של התובעת בחקירתה הנגדית כי:

"האמת שאני לא זוכרת את השיחה שלי בתביעה. אולי לא היה לי נכון באותו רגע כי הנושא היה המריבה בין האחים, ההתלהמות ומה שחויתי [טעות במקור – כ.פ.] בעקבות ואחר כך הזכרתי את זה".

כמו כן תיאור האירוע כפי שנכתב על ידי התובעת בטופס התביעה היה קצר ותמציתי ומשכך לא בלתי סביר כי לא יכלול את כל פרטי האירוע. התובעת התייחסה לוויכוח עם אביה בחקירתה על ידי חוקר המוסד, בתצהירה, ובחקירתה הנגדית וגרסתה נמצאה אמינה ולא נסתרה על ידי הנתבע. אין בטענת הנתבע לפיה האב המנוח, לכאורה, לא ציין את הוויכוח בינו לבין התובעת בחקירתו ע"י חוקר המוסד, שכן חקירה זו כלל לא הוצגה וממילא לא ניתן לחקור ביחס אליה. אשר לטענת הנתבע לפיה גם האח ל. לא ציין בהודעתו לחוקר הנתבע את העימות שבין התובעת לאביה, הרי שאין בכך כדי להעלות או להוריד, שכן ל. לא היה נוכח בוויכוח בין האב לבין התובעת, אשר העידה כי ניגשה לאביה לאחר שנרגעו הרוחות [עמ' 4 ש' 31] ועל כן סביר כי לא יתייחס לוויכוח זה בעת שנשאל על הוויכוח בינו לבין ד..

ממכלול הטעמים שפורטו לעיל, שוכנענו כי אכן אירע לתובעת ביום 10.8.16 אירוע חריג שגרם לה לסערת רגשות מיוחדת, אשר כבר בעת שהתרחש החלה לחוש ברע ולסבול מכאבי ראש עזים וחולשה כללית, תחושות אשר לא חלפו ואף התעצמו עד שהובלה כעבור יומיים לבית החולים.

מהטעמים המופרטים לעיל סבורים אנו שיש מקום למנות יועץ, מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי, על מנת שייתן חוות דעתו בנוגע לקשר הסיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת לבין עבודתה והאירועים החריגים שחוותה, הכל על יסוד העובדות שלהלן:

• התובעת, ילידת 1970, עבדה במשך שנים כמנהלת חשבונות וכמנהלת מחסן בעסק של משפחתה.

• ביום 10.8.16, בשעה 9:00 או בסמוך לה, פרץ ויכוח חריג בעוצמתו בין אחיה של התובעת, אשר עבדו גם הם בעסק המשפחתי. הוויכוח, שנסוב על ענייני עבודה, התפתח לאלימות פיזית והתובעת ניסתה ללא הצלחה להפריד בין הניצים. במהלך הוויכוח פוטר אחד מהאחים בידי אביה המנוח של התובעת. עצם הפיטורים הוביל לוויכוח חריף נוסף ולא אופייני בין התובעת לאביה. במהלך התרחשויות אלה הייתה התובעת בסערת רגשות ממשית. במהלך הוויכוחים ולאחריהם חשה התובעת בכאב ראש עז וחולשה כללית אשר בעטיים עזבה את העבודה מוקדם, בשעה 12:00 או בסמוך לכך, ולפני סיום יום העבודה הרגיל ושבה לביתה.

• התובעת המשיכה להרגיש רע מאוד גם ביומיים שלאחר הוויכוח ולא הגיעה למקום העבודה בשל כאבי ראש עזים והקאות אשר ריתקו אותה למיטתה.

• ביום שישי 12.8.16, בשעות אחה"צ התדרדר מצבה של התובעת כך שלא יכלה לפקוח את עיניה, הקיאה והכרתה הייתה מעורפלת. היא פונתה לבית החולים תל השומר שם אובחנה כסובלת ממפרצת מוחית ובעקבות כך עברה ניתוח ונשארה מאושפזת בבית החולים עד ליום 26.8.16.

• מצבה הרפואי של התובעת כמפורט בחומר הרפואי.

החלטה בדבר מינוי מומחה תינתן במסמך נפרד.

ניתנה היום, א' חשוון תשפ"א, (19 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.