פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א, כב' השופטת ה. פלד, בת"פ 95467573, מיום 25.1.10, אשר הרשיע את המערער בעבירה של חניה באזור אסור לחניה וגזר עליו קנס בסך 350 ₪.
הערעור מופנה נגד ההרשעה.
נגד המערער הוגש כתב אישום בגין חניית רכב במקום בו החנייה אסורה על פי תמרור אין חניה או אין עצירה פרט לפריקה וטעינה. אין מחלוקת כי רכבו של המערער חנה שלא לצורך פריקה וטעינה מיידית ובלתי פוסקת.
טענות המערער בבימ"ש קמא היו, כי שעה שנכנס לרחוב והחנה את רכבו במקום לא היה כל תמרור או חיווי אחר שנראה לעין שאסר עליו לחנות כפי שחנה. לטענתו, התמרור שהוצב בכניסה לרחוב ( כפי שמופיע במוצג נ/4) היה מוסתר ע"י שילוט פרטי ורכב מסחרי גבוה שעמד בסמוך לו (המערער צירף תמונות שצולמו בזמן אמת עם קבלת הדו"ח וצורפו כמוצגים נ/1 ונ/2) ולא הבחין, כי אבני השפה במקום החנייה צבועות בצבע שמשמעותו איסור חנייה.
בנוסף ולחילופין טען המערער, בפני בימ"ש קמא, כי גם אם היה מבחין בתמרור שהוצב בכניסה לרחוב (כפי שהופיע במוצג נ/4) הרי שהפרשנות שיש ליתן להוראתו היא כזו שלא אוסרת על חניית רכבו במקום. ומדוע? התמרור המדובר הוא למעשה איחוד של שני תמרורים, תמרור עליון ב-29 ותמרור תחתון א-43. תמרור ב-29 הוא תמרור הוריה שמשמעותו "אסורה כל עצירה וחניה של רכב בצד שבו הוצב התמרור, אלא אם דרוש הדבר למילוי הוראות כל דין...צוין אחרת בתמרור שמתחתיו- יחול האמור בו". תמרור א-43, שבא מתחתיו, הוא תמרור לאזהרה\הוריה\איסור שמשמעותו כי אם הוצב מתחת לתמרור אחר, יחול האמור בו בתוספת לתמרור שמעליו. במקרה דנן, הכתוב בתמרור א-43 היה "80 מטר בתוקף בימים א-ה משעה 08:00 עד 17:00 פריקה וטעינה מותרת" מתחת לכיתוב זה הופיע קו מפריד ונכתב בגופן עבה ובולט יותר "לרכב מעל 4 טון". לגישת המערער יש לקרוא את שני התמרורים כמקשה אחת ומכאן שמשמעותם היא, כי "אסורה כל עצירה וחניה של רכב בדרך בצד שבו הוצב התמרור, למרחק 80 מטר ממנו, בין הימים א' עד ה', משעה 9:00 ועד 17:00, פרט לפריקה ולטעינה, כשכל הנ"ל תקף לרכב מעל 4 טון". לתמיכה בטענתו זו הביא במערער, בפני בימ"ש קמא, פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ע"פ (חי) 3345/08 דוד גולדנברג נ' עיריית חיפה, בו אימץ ביהמ"ש (כב' השופט ר. שפירא) פרשנות דומה לפרשנות שהציג המערער בדבר צירוף לשוני של הוראות שני תמרורים דומים וקבע כי התחביר הנכון מוביל אל התוצאה כי התמרור מסוייג כך שהוא חל רק על רכב מעל 4 טון, פרט לשעות המותרות לטעינה ופריקה.
פסק דינו של בימ"ש קמא
בפני בימ"ש קמא העיד מטעם המאשימה, מר שרעבי אהרון, הפקח שרשם את הדו"ח וכמו כן המערער העיד להגנתו. לאחר חקירות של השניים נתן בימ"ש קמא במקום הכרעת דין. מהכרעת הדין עולה, כי בימ"ש קמא נתן אמון בגרסת המערער לפיה הבחין בתמרור המדובר רק בדיעבד. בימ"ש קמא לא נדרש לטענה החלופית-משלימה מטעם המערער בקשר לפרשנות הראויה שיש ליתן להוראת התמרור (המאוחד) מאחר והעדיף את גרסת הפקח על פני גרסת הנאשם, כי אבני השפה במקום בו חנה הנאשם היו צבועות באדום-אפור והדבר מהווה איסור חנייה במקום העומד בפני עצמו :
"לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני מעדיפה את עדותו של הפקח לפיה היתה אבן השפה במקום צבוע באדום אפור זאת בנוסף לתמרור המוצב ואשר לפיו אין עצירה פרט לפריקה וטעינה. על פי עדותו של הנאשם, היו שרידים של צבע, דבר המחזק את עדות הפקח ומכאן שהיה על הנאשם לבדוק האם קיים היתר לחנות במקום. הנאשם טוען כי לא הבחין בתמרור אלא שלאור טענתו כי אבני השפה היו צבועות לפחות בחלקן לטענתו היה הנאשם אמור להבין כי החניה במקום אינה מותרת ולבדוק אם קיים תמרור במקום כפי שאכן נוכח בדיעבד."
הערעור
לטענת המערער שגה בימ"ש קמא משהעדיף את עדות הפקח על פני עדותו ומשקבע עובדתית, כי אבני השפה במקום בו חנה היו בצבע אדום-אפור. לגישת המערער בימ"ש קמא התעלם מ"תמונה נ/5 המתארת קטע מאבן השפה שלאורך 80 המטרים מהתמרור והלאה, אשר צולמה ע"י המערער בזמן אמת ( 5.12.2006) והמראה שאבן השפה במקום לא הייתה צבועה" (סעיף 3ב' לערעור). עוד טוען המערער, כי בימ"ש קמא שגה כשקיבל את עדות הפקח לגבי צבע אבן השפה מאחר שזה בעדותו התייחס לצבע אבן השפה בזמן הווה (מתן העדות) ולא מועד מתן הדו"ח, כ-3 שנים קודם לכן (סעיף 3ג' לערעור). בנוסף טוען המערער, כי בימ"ש קמא הוציא את דבריו מהקשרם משהסתמך בהכרעת הדין על עדותו כי הבחין בסמני צבע על אבני השפה (ומכאן שהיה צריך לבדוק אם קיים תמרור במקום) מאחר וגרסתו העקבית היתה, כי הבחין בשרידי צבע על אבני השפה רק לאחר קבלת הדו"ח ולא קודם לכן (סעיף 3ד' לערעור). בערעור חזר הנאשם גם על טענתו המשלימה-חלופית לעניין הפרשנות הראויה לתמרור (סעיף 3ה' לערעור).
ביום 24.10.2010 התקיים דיון בערעור במסגרתו חזר המערער על טיעוניו וב"כ המשיבה שטחה את תשובתה לערעור. לגישת ב"כ המשיבה, די בקביעת בימ"ש קמא, כי אבני השפה במקום החנייה היו צבועות באדום-אפור בכדי שהדבר יהווה איסור עצמאי על המערער לחנות במקום ומכאן שאין להידרש כלל לטענתו החלופית-משלימה לעניין הפרשנות הראויה לתמרור. בעניין טענה אחרונה זו של המערער הבהירה ב"כ המשיבה מדוע הפרשנות לה מכוון המערער אינה סבירה וטענה כי ממילא מושתק המערער מלהעלות טענה בדבר טעות בפרשנות התמרור מאחר וטענתו היא, כי כלל לא הבחין בתמרור ומכאן שלא הסתמך עליו.
דיון
צודקת ב"כ המשיבה בטענתה כי בנסיבות העניין, מקום בו בימ"ש קמא לא נדרש לטענה החלופית-משלימה מצד המערער בדבר הפרשנות הראויה לתמרור (אציין כי לכאורה מפס"ד של בימ"ש קמא אף עולה כי קיבל את גרסת המערער לפיה לא הבחין בתמרור) והרשיע את המערער על סמך המסקנה העובדתית אליה הגיע לפיה אבני השפה במקום היו צבועות באדום-אפור, דבר המהווה איסור חנייה העומד בפני עצמו – אין מקום להידרש בתחילה לטענת המערער הנוגעת לפרשנות הראויה לתמרור. הטעם לכך – על איסור החניה שנלמד מצבע אבני השפה הוסיף התמרור והורה, כי לא רק החניה אסורה אלא גם עצירה. באשר לעצירה, למרחק של 80 מ', זו מותרת לפריקה וטעינה. מבחינת המערער, גם אם נכון לומר שההיתר לעצירה, המסוייג לפריקה וטעינה, מכוון לרכב מעל 4 טון אין בכך כדי להתיר את החניה האסורה, מכוח צבע אבני השפה, לכל רכב, כולל זה של המערער [ר' לעניין זה פסק דינו של בית המשפט בחיפה, אליו הפנה המערער, ע"פ 3345/09(חיפה) דוד גולדברג נ' עירית חיפה, (לא פורסם]. לפיכך, לטענה חילופית משלימה זו יש מקום להידרש בערעור, אם בכלל, רק אם ימצא כי קביעת בימ"ש קמא, לפיה אבני השפה במקום בו חנה המערער היו צבועות באדום-אפור, קביעה עליה נשענה הרשעתו של המערער, בטעות יסודה.
כידוע, הלכה פסוקה היא מלפנינו, שאין ערכאת הערעור מתערבת, דרך כלל, בקביעות עובדתיות, הנשענות על חומר הראיות, אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו ע"א 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פ"ד לט (3) 253 וכן ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג (2) 337; ד"ר י' זוסמן "סדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית בעמ' 856).
טענתו העקרית של המערער בהקשר זה היא כי "בית המשפט סבר שיש גירסה מול גירסה, וזה לא המצב, התמונות הן חלק מעדותי" (עמ' 3 ש' 28 לפרוט') ומכוון הוא לכך שבימ"ש קמא היה צריך להעדיף את עדותו ואת התמונות שצילם בזמן אמת והוגשו לביהמ"ש כחלק מחומר הראיות, על פני עדות הפקח ,שלגרסת הנאשם ממילא לא ניתן ללמוד ממנה כי בזמן מתן הדו"ח היו אבני השפה במקום צבועות באדום-אפור.
ברם, מושכלות ראשונים הם כי אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה אלא במקרים חריגים (ראו לדוגמא בע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל פ"ד נה(3) 102, בעמ' 108). לאחר שעברתי על חומר הראיות שהונח בפני בימ"ש קמא, כמו גם בימ"ש זה ועל פרוטוקול הדיון בפני בימ"ש קמא – נחה דעתי, כי במקרה זה לא התקיים כל חריג המצדיק התערבות בקביעה העובדתית של בימ"ש קמא שהעדיף גרסת הפקח על פני גרסת המערער בכל הנוגע לצבע אבני השפה במקום בו חנה.
ראשית ייאמר, כי המערער שידע להפליא בתצלום תמונות, בזמן אמת מייד לאחר קבלת הדו"ח, של מדרכות הרחוב בו חנה (נ/5 ו-נ/6) כמו גם של התמרור (נ/1 – נ/3), אותן הגיש כראיות מטעמו, לא מצא לנכון לצלם (או לכל הפחות להביא בפני ביהמ"ש כראייה) תמונה של אבני השפה במקום המדויק בו חנה רכבו ( רח' שינקין ליד בית מס' 5 – כמצוין בדו"ח). התמונות שהביא המערער בפני בימ"ש קמא , כמו גם בפני בימ"ש זה – לא היו של אבני השפה במקום המדויק בו חנה רכבו אלא תמונות שמתיימרות להיות של חלקים אחרים ברחוב. ודוק! שתי תמונות בלבד, מוצגים נ/5 – נ/6 , הן תמונות שצילם המערער של אבני השפה ברחוב. אף אחת מהן לא מתיימרת להיות של אבני השפה במקום המדוייק בו חנה המערער. לא נטען אחרת בפני בימ"ש קמא וכך עולה גם מן הערעור עצמו – בערעור נאמר, כי "תמונה נ/5 מתארת קטע מאבן השפה שלאורך 80 המטרים מהתמרור והלאה" ( סעיף 3ב לערעור) ואלו באשר לתמונה נ/6, מדובר בתמונה שצולמה ע"י המערער "שמראה אבני שפה בהמשך רחוב שיינקין, מעבר לתחום של ה-80 מטר עליהם חולש התמרור בתחילת הרחוב" ואותה צילם לטענתו על מנת להמחיש "את כישלון העירייה בתחזוקת סימון אבני השפה בזמן האירוע" (סעיף 3ג' לערעור). יתרה מכך, לא רק שלא נטען ע"י המערער כי תמונה נ/5 היא של אבני השפה בקטע המדויק בו חנה המערער (להבדיל מקטע אחר באותם 80 מטרים מהתמרור) אלא שנראה כי מהתמונה עצמה ומעדות המערער עולה כי לא כך הדבר – מדובר בתצלום אבני שפה במעבר חצייה , צבעם אפור-אדום דהוי ביותר, ואין כל זכר לצבע הכחול שלפי עדות המערער בפני בימ"ש קמא היה מצוי באבני השפה במקום המדויק בו חנה ( "קצת כחול, קצת אדום, קצת אפור" – פרוט' החקירה הנגדית ).
מר שרעבי אהרון, הפקח שנתן את הדו"ח והעיד מטעם המאשימה התייחס בעדותו בפני בימ"ש קמא לצבע אבני השפה במקום בו חנה הנאשם והעיד, כי אלו היו בצבע אדום-אפור. טענת המערער, כי עדות הפקח התייחסה לצבע אבן השפה בזמן הווה (מתן העדות) ולא מועד מתן הדו"ח (כ-3 שנים קודם לכן) אינה מקובלת עליי. המערער סומך טענתו זה על עדות הפקח, כפי שמצאה ביטוייה בפרוטוקול הדיון בפני בימ"ש קמא, לפיה "במקום יש תמרור וסימון אבן שפה אדום אפור" (הדגשות שלי ש.ש.) ומכאן למד הוא, כי העד התייחס לזמן מתן עדותו ולא למועד מתן הדו"ח. טענה זו, עם כל הכבוד, אין לה על מה לסמוך. הציטוט שהביא המערער הוא קטע מתוך תשובה של העד שכולה עסקה בנסיבות מתן הדו"ח ולא בכל מועד אחר והדבר עולה הן מן השאלה שהופנתה לעד ( "אתה יכול לספר לי על נסיבות עריכת הדו"ח") והן מתשובת העד, אותה בחר המערער שלא להביא במלואה: "ביום שלישי בשעה 16:55 ערכתי דו"ח בגין פריקה וטעינה לרכב ...הרכב חנה פריקה טעינה ללא סימנים של פריקה וטעינה. במקום יש תמרור וסימון אבן שפה אדום אפור." (הדגשות שלי ש.ש.).
יתרה מכך - המערער, שחקר נגדית את העד, לא הפנה אליו כל שאלה בדבר צבע אבני השפה במקום בו חנה, לא למועד הרלוונטי בו בוצעה העבירה ולא בכלל. הימנעות המערער מחקירת העד בנקודה זו יש בה כדי להחליש את אמינות גרסתו שלו ולהעדיף את גרסת העד מטעם המאשימה על פניו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב עפ 875/76 טוביה בור נ' מדינת ישראל , לא (2) 785, 792: