התביעה הצבאית מערערת על החלטתה של השופטת הנכבדה של בית הדין קמא (סא"ל א' ירון), שבה הורתה לשחרר בערובה את המשיבה, טור' יבגניה בושמרין.
נגד המשיבה הוגש כתב אישום לבית הדין המחוזי, שבו מיוחסת לה עבירה של העדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, בגין היעדרות משירות שהחלה בתאריך 19/11/00 והסתיימה בתאריך 21/04/07.
עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה הצבאית מבית הדין קמא להאריך את מעצרה הממשי של המשיבה עד תום משפטה. כאמור, בית הדין דחה את הבקשה, ומכאן הערעור. ביצוע ההחלטה של הערכאה קמא על שחרור המשיבה מהמעצר, עוכב עד היום, לצורך ההכרעה בערעור התביעה.
אין חולק כי המשיבה עלתה ארצה יחד עם משפחתה בשנת 95, וכי היא שהתה שנים אחדות בארץ, למדה בבית ספר על-יסודי ונרשמה ללימודי העתודה הטכנולוגית. שירותה בצה"ל נדחה לצורך לימודיה בכיתה י"ג, והיא חוילה בחודש אוקטובר 99, תוך דחיית שירותה למשך כשנה. בפועל, לאחר כחודשיים של לימודים בכיתה י"ג, החליטה משפחתה של המשיבה לעקור לקנדה; וממכתב של המשיבה המצוי בחומר הראיות עולה, כי היא לא ראתה מנוס אלא לעזוב את הארץ, יחד עם בני משפחתה. מאז ועד היום מתגוררת המשיבה בקנדה. היא המשיכה לימודיה בקנדה והיא עובדת שם. במהלך שהותה בחו"ל היא גם נישאה.
מחומר הראיות עולה, לכאורה, כי בתאריך 6/11/00 נשלח למשיבה, בדואר רשום, לכתובת משפחתה דאז בארץ, צו קריאה לשירות מילואים לתאריך 19/11/00, לצורך בירור. באותה תקופה כבר לא שהתה המשפחה בארץ. משלא התייצבה לשירות המילואים, היא הוכרזה כעריקה.
במהלך שהותה בחו"ל פנתה המשיבה בבקשות להסדר מעמדה, לדחיית התייצבותה לשירות בטחון ולקבלת פטור משירות מטעמי נישואין. פרקליט עריקים דאז במפקדת פרקליט צבאי ראשי ראה לנכון, בתאריך 21/11/04, להציע למשיבה להסדיר את מעמדה, בכך שתתייצב בבסיס משטרה צבאית ותישפט בדין משמעתי. ההסדר המוצע עמד בתוקף עד לתאריך 01/02/05. בהמשך, ככל הנראה בעקבות פניה חוזרת של המשיבה, האריך פרקליט עריקים דאז את הסדר המעמד המוצע עד לתאריך 11/09/06. אלא שהמשיבה הגיעה ארצה רק בתאריך 21/04/07. היא נעצרה בנמל התעופה, שוחררה והתבקשה להתייצב בלשכת הגיוס, וכך עשתה. לאחר שהתייצבה, היא נעצרה והוגש נגדה כתב האישום.
באמרתה מסרה המשיבה, כי כאשר עזבה את "המכינה", היא סברה שהיא "אזרחית", כלשונה.
מסמכי העתודה של המשיבה לא אותרו. לטענת המשיבה, בטרם הגיעה לאחרונה לביקור בארץ, נמסר לבעלה בקונסוליה הישראלית בקנדה, כי היא יכולה להגיע ארצה מבלי שתיעצר, וכי היא תישפט עם הגעתה. כמו-כן, לטענתה, כלל לא נמסרו לה התשובות האמורות לעיל של פרקליטי העריקים דאז. זאת, למרות שבתשובותיהם הם ביקשו להביא את הדברים לידיעתה.
בית הדין המחוזי ציין בהחלטתו נשוא הערעור, בין היתר, כי "אין זה מופרך בעיניי כי מעמדה המדויק של הנאשמת לא היה נהיר לה...סבורני כי המקרה שבפניי הינו ייחודי בנסיבותיו באופן המצדיק הימנעות ממעצרה של הנאשמת. זיקתה של הנאשמת לארץ ולשירות הצבאי קלושה...הגם שהנאשמת חוילה, אין ראיה כי עברה הכשרה צבאית כלשהי, ונראה כי גם בכך היה כדי לתרום לספקות שהתעוררו בה בדבר מעמדה...משהנאשמת זומנה ליום 19/11/00 בצו לשירות מילואים, הרי שנעדרה בפועל משירות מילואים פעיל וקמה הסמכות לבית הדין להורות על שחרורה בערובה...".
אשר על כן, החליטה הערכאה קמא לשחרר את המשיבה בערובה, בכפוף להפקדת ערבות בסך 5000 ש"ח, וכן לחתימה של המשיבה ושל צד ג' מטעמה המתגורר בארץ דרך קבע על כתב ערבות בסך 2000 ש"ח, תוך הפקדת דרכונה הישראלי והקנדי של המשיבה ואיסור יציאתה מן הארץ, עד תום ההליכים המשפטיים כנגדה.
באת-כוחה המלומדת של התביעה הצבאית סבורה, כי יש להורות על מעצרה הממשי של המשיבה, לנוכח הראיות לכאורה ועילות המעצר בעניינה. לדעת התובעת הצבאית, המשיבה נעדרה משירות חובה, ולא משירות מילואים, ואין סמכות לשחררה בערובה. כמו-כן, לגישת התביעה, אין מקום במקרה דנא להסתפק בחלופת מעצר.
מנגד, לדעת בא-כוחה המלומד של המשיבה, אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין המחוזי. הסניגור ביקש להדגיש, בין השאר, כי הוא עומד לפנות היום למפקד מיטב בבקשה לפטור את המשיבה משירות בטחון, בגין אי התאמה, וכן כי הוא שוקל לבקש מסגן הפצ"ר לבטל את כתב האישום ולהסתפק בהעמדתה לדין משמעתי, כפי שהחליטו בשעתם פרקליטי עריקים דאז.
אכן, מדובר במקרה מיוחד. באי-כוח הצדדים מיקדו את טיעוניהם בעיקר בשאלה אם מתקיימות עילות מעצר בעניינה של המשיבה, ואם היה מקום לשחררה בערובה.
כידוע, ככלל, קיימות שלוש עילות מעצר הרלוונטיות לענייננו: החשש להימלטות מהדין; החשש לביצוע עבירה דומה של העדר מן השירות שלא ברשות ("מסוכנות"); והחשש לפגיעה במשמעת הצבא.
בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, אין חשש ממשי להימלטות המשיבה מאימת הדין. היא התייצבה פעמיים בתקופה האחרונה, הן סמוך לאחר שחרורה מהמעצר בנמל התעופה, והן לאחר שקיבלה חופשה מבסיס הכליאה. מכל מקום, ניתן לענות על החשש האמור, במידה שהוא קיים, על-ידי הוראת בית הדין המחוזי בדבר איסור יציאתה של המשיבה מן הארץ והפקדת דרכונה הקנדי והישראלי, לצד הפקדת הערבות הכספית והחתימה על כתבי הערבות.
בנוסף, סביר להניח, או למצער קיימת אפשרות שסבירותה גבוהה, לפיה המשיבה תקבל פטור משירות בטחון בגין אי התאמה: היא בת 25 לערך, היא נשואה, כל בני משפחתה בקנדה, ואין לה כיום כל זיקה ממשית לארץ, וכן לטענתה, היא אינה שולטת בשפה העברית.
מכיוון שכך, מתקהות עד מאוד גם העילות של הפגיעה במשמעת הצבא, ושל המסוכנות בעניין החשש להיעדרות נוספת מהשירות.
לכל האמור לעיל יש להוסיף כי הראיות לכאורה במקרה דנן הינן בעייתיות: אין בנמצא בחומר הראיות מסמכי העתודה של המשיבה, לרבות הסכם העתודה שעליו אפשר כי חתמה בשעתו; ובאמרתה מסרה כאמור כי סברה שהיא אזרחית.