השופט ד' חשין:
1. לפנינו בקשת רשות ערעור של עירית רמת גן (להלן - המערערת) על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (השופט ניסים ישעיה). בפסק הדין התקבל הערעור המינהלי שהגישה אורי חן, משרד עורכי דין (להלן - המשיבה), על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית, שדחתה את הערר שהגישה המשיבה על החלטת המערערת לחייבה בארנונה כללית בגין שלושה מקומות חניה שרכשה בחניון שב"בית גיבור ספורט" (להלן - בית גיבור או הבניין) ברמת גן, שבו מצויים משרדיה. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
שלושת מקומות החניה מצויים בקומה התחתונה (קומת המרתף) של החניון התת קרקעי שבבית גיבור. בקומת חניה זו ממוקמים מקומות חניה פרטיים השייכים למשרדים השונים שבבניין. מפלסי החניה שמעל לקומה זו משרתים תמורת תשלום את הציבור הרחב. בית משפט קמא קבע כי אין חיבור פיזי בין השניים, שהכניסות אליהם והיציאות מהם נפרדות. עם רישום הבית כבית משותף, יוצמדו שלושת מקומות החניה למשרדה של המשיבה ויירשמו על שמה. החל ממועד אכלוסו של הבניין בשנת 2000 חויבה המשיבה בתשלום ארנונה בגין החזקותיה במשרד ובמשטחי החניה. את שלושת משטחי החניה של המשיבה סיווגה המערערת כ"חניונים". על פי סעיף י.1 לצו הארנונה הכללית של המערערת לשנת 2000 (להלן - צו הארנונה או הצו), "חניונים" הם: "חניונים סגורים ופתוחים (כולל חניונים במגרשים ריקים וחניונים ללא תשלום)". יצוין, כי שיעור החיוב בארנונה בגין "חניונים" הוא הנמוך ביותר בצו ועומד על 16.35 ש"ח למ"ר. החיוב בגין משרדיה של המשיבה גבוה ממנו פי כמה וכמה.
פסק הדין של בית משפט קמא
2. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה וקבע כי שלושת משטחי החניה של המשיבה אינם "חניון", כמשמעותו בצו הארנונה. לשיטתו, "משנקבע סיווג מיוחד לחניונים בצו הארנונה, ברור כי בסיווג זה לא ניתן לכלול מקומות חניה יחידים או בודדים כברי חיוב נפרדים לתשלום ארנונה, בין שהם ממוקמים בחצר של בית דירות, או משרדים (מתחת או מעל פני הקרקע) ובין אם השימוש בחניון בו הם ממוקמים, הוא תמורת תשלום או בחינם" (שם, פיסקה 4). טעמו לכך הוא, שהצו מתייחס לחניון כיחידה אחת לתשלום ארנונה ואיננו מתייחס לחניות הבודדות שבו; ואילו היתה זו כוונתה של המערערת לחייב גם סוג נוסף של חניונים, מן הסתם היתה נותנת לכך ביטוי מפורש בצו, כפי שעשתה בקבעה סיווג מיוחד לחניוני אוטובוסים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "סיווג זה, כפי שהוגדר בצו, אף אינו יכול לכלול מקומות חניה הצמודים ל'דירה', או ליחידה קניינית נפרדת בבית משותף, לפי פרק ו' לחוק המקרקעין" (שם, שם). טעם נוסף למסקנתו מצא בית המשפט בתכלית קביעתו של סיווג ספציפי לנכסים המשמשים לחניונים, והיא, להוזיל את הארנונה לעסקים אלה במטרה לעודד פתיחת חניונים ציבוריים אשר יקלו על מצוקת החניה, תכלית שאינה מתקיימת בשלושת משטחי החניה דידן, שנועדו לשימושם הבלעדי של בעליהם. חיזוק למסקנתו מצא בית המשפט גם בהגדרתו המילונית של "חניון" ובלשון המדוברת, לפיהם, כך בית המשפט, חניון הוא מקום לחניית "מספר ניכר של כלי רכב" ולא לחניית כלי רכב בודד ולשימוש בלעדי של בעליו.
משהגיע למסקנה כי אין מדובר ב"חניון" אלא במקומות חניה פרטיים ויחידיים, דחה בית המשפט גם את בקשתה החלופית של המערערת לחייב את המשיבה על פי התעריף הגבוה יותר של "משרדים", על ידי צירוף שטחי החנייה שלה לשטח המשרד. זאת לאור קביעתו של בית המשפט, כי חל במקרה זה סעיף א.ו.1 לצו, הפוטר שטחים מסויימים בבניין מתשלום ארנונה, לרבות "כל שטח החצר שאינו מקורה ושטח חצר פרטית המקורה ומשמש לחניית מכוניות פרטיות בלבד". בית המשפט אומר בפסק דינו כי לא יעלה על הדעת לבטל את הפטור המוענק בצו לחניות בבתים משותפים ולחניות פרטיות ויחידיות רק בשל כך שהן ממוקמות בחניון. בית המשפט גם לא קיבל את עמדת המערערת לפיה חל הפטור רק על מקומות חניה בבנייני מגורים, בקבעו כי הפטור שניתן לשטחים מסוימים של הבית המשותף, ניתן לשטחי חניה בין אם הם ממוקמים בבנייני מגורים ובין אם הם ממוקמים בבנייני משרדים. כך על פי לשונו של הסעיף וכך על פי תכליתו.
סיווג מקומות החניה של המערערת
3. המערערת והמשיבה הירבו בטענות בעניין סיווגם של משטחי החניה של המשיבה. עיקריות שבהן יפורטו ויידונו להלן.
עיקרי טענות הצדדים
4. המערערת טוענת, כי חיוב מקומות החניה של המשיבה בארנונה מתחייב מלשונו של הצו, ובעיקר מההגדרה הרחבה של "חניונים" שבסעיף י.1 לצו, הכוללת גם חניונים שאינם בתשלום. מכל מקום, לטענתה, ניתן לראות גם בתשלום החד פעמי, ששילמה המשיבה עבור משטחי החניה, חניה בתשלום. גם הגדרתו המילונית של "חניון", שאיננה כוללת דרישה לחניית מספר "ניכר" של כלי רכב, חלה אפוא על חניותיה של המשיבה. אשר להגדרת "חניון" שבתקנה 1 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן - תקנות ההסדרים): "'חניון' - בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום", טוענת היא, כי הגדרה זו, כמוה כהגדרות האחרות שבתקנות ההסדרים, נועדה אך לצורך קביעת סכומי הארנונה המזעריים והמירביים. לטענתה, על פי תקנות 5(13) ו-6(13) בצירוף עם תקנה 1, ניתן לחייב בארנונה את משטחי החניה של המשיבה מכוח "נכסים אחרים", שהם נכסים שלא פורטו בתקנה 5(1) עד (12).
המערערת מוסיפה וטוענת, כי חיוב משטחי החניה של המשיבה מתחייב גם על פי תכלית החקיקה - הבטחת הכנסות לרשות המקומית. ההכנסות המתוכננות מחניונים, טוענת המערערת, כוללות הכנסות מ"חניונים בתשלום" ומ"חניונים ללא תשלום", לרבות מחניות פרטיות המצויות בחניונים בבניינים שאינם משמשים למגורים.
לחלופין, טוענת המערערת, כי מדובר במצב של היעדר סיווג, שבו יש לסווג את משטחי החניה כ"חניונים" באמצעות "הסיווג הדומה ביותר", על פי סעיף 2 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2002 (להלן - חוק ההסדרים).
עוד טוענת היא, כי אם לא תתקבל טענתה כי משטחי החניה של המשיבה הם "חניון", הרי שיש לחייבם כ"משרדים", על פי הכלל ש"הטפל הולך אחרי העיקר". עם זאת, בדיון בפנינו הודיעה המערערת, כי אם ייקבע כי יש לסווג את מקומות החניה של המשיבה על פי סיווג "משרדים", או אז אין בכוונתה לגבות ארנונה בשיעור העולה על זה הקבוע לחניונים וכי מטרתה היא למנוע תביעות השבה נגדה.
ולבסוף, בהתייחסה לטענות בדבר פגיעה בהוראת ההקפאה שבתקנה 4 לתקנות ההסדרים, טוענת המערערת, כי הוראות ההקפאה אינן חלות במקרה זה, שבו חויבו משטחי החניה לראשונה בשנת 2000, כך שאין מדובר בשינוי סיווג.
לעומתה טוענת המשיבה, כי הגדרת "חניונים" שבסעיף י.1 לצו כפופה להגדרת "חניון" שבתקנה 1 לתקנות ההסדרים. הכוונה היא שרק חניון בתשלום יחויב בארנונה, ו"תשלום" כוונתו לתשלום עבור פרק זמן קצוב של חניה, ולא לרכישת מקום חנייה כבמקרה דידן. לטענתה, ההגדרות השונות של "חניון" ופרשנותן, מעלות מרכיב של זמניות, הקשור בהיעדר בעלות במקום החניה, מזה, ושימוש על ידי מספר גדול של משתמשים מתחלפים, מזה. הסמכות להטיל ארנונה גם על "נכסים אחרים" איננה משנה, לטענתה, את העובדה שמשטחי החנייה אינם "חניון".
המשיבה מוסיפה וטוענת, כי חיוב מכוח "נכסים אחרים" לא בא לרוקן מתוכן את הוראת ההקפאה שבתקנה 4 לתקנות ההסדרים, האוסרת על שינוי סיווג באופן המשפיע על גובה הארנונה, אלא אם כן השתנה השימוש בנכס. לטענתה, בסווגה את משטחי החניה הפרטיים שבבעלותה כ"חניונים" פעלה המערערת בניגוד להוראת ההקפאה.
עוד טוענת היא, כי לא מתקיימת במקרה זה תכלית החקיקה, שהיא ליתן תמריצים לחניות בתשלום שתסייענה בפתרון מצוקת החניה בערים. לטענתה, תרומתה שלה לפתרון הבעייה, ככל שהיא קיימת בכלל, איננה זו אליה התכוון המחוקק בקבעו תעריף מוזל לחניונים. אשר לטענת המערערת בדבר הבטחת ההכנסות לרשות, עונה המשיבה, כי אין מקום להביא בחשבון ציפיות מגביה שאיננה חוקית, גם משום שמשטחי החנייה הפרטיים שלה פטורים מתשלום ארנונה.
ואחרון, בהתייחסה לאפשרות סיווג משטחי החניה שלה כ"משרדים", טוענת המשיבה כי אין להחיל עליהם תעריף "משרד", משום שאינם מהווים חלק ממשרדה ואינם משמשים את לקוחותיה אלא את עובדיה בלבד. לטענתה, משטחי החניה שלה הם "שטח חצר פרטית המקורה המשמש לחניית מכוניות פרטיות", שעל פי מבחן השימוש לא ניתן לחייבם כ"משרדים".
אלה הן אפוא טענותיהם העיקריות של הצדדים.