שיילן מרינה נ' המרכז הרפואי האוניברסטאי "סורוקה"

פסק דין

לפני תביעת פיצויים שעילתה רשלנות רפואית אשר מייחסת התובעת לנתבע (להלן:- "הנתבע" או "בית החולים") בטיפול הרפואי שניתן לתובעת בעת ביצוע ניתוח לפרוסקופיה (להלן: "הניתוח" או "לפרוסקופיה"), אשר בעקבותיו ועקב תוצאותיו נאלצו רופאי הנתבע לפתוח את בטנה של התובעת ולבצע בה ניתוח פתוח.

מבוא:

1.התובעת ילידת 1965, אחות מוסמכת במקצועה ואם לשני ילדים.

ביום 16/02/04 התקבלה התובעת אצל הנתבע לאשפוז לצורך ביצוע הניתוח.

הצורך בניתוח נבע מכאבים באגן ודימומים לא סדירים מהם סבלה התובעת כשלושה חודשים עובר לאשפוזה, שהצריכו טיפול שמרני במסגרת קופת החולים ובשלהם זומנה התובעת לוועדה ניתוחית אצל הנתבע, בה קבעו חברי הוועדה, כי לאור תלונותיה ותוצאות בדיקות המעבדה יש לבצע הניתוח לאבחון התחלואה העיקרית.

הניתוח הצריך ראשית ניפוח בטנה של התובעת באמצעות פחמן דו חמצני ובמהלכו של הניתוח החדרת מכשור בשם טרוקר לבטנה של התובעת באזורים שונים של הבטן וכן לפרוסקופ וכך נעשה.

2.לצורך הבהירות יאמר, כי טרוקר הינו מעין מקל דק וחלול שבסופו להב חד באמצעותו חודרים את הבטן וכשהלהב נכנס פנימה קופץ חלק נוסף המכסה אותו על מנת שלא יפגע בחלקים פנימיים. דרך הטרוקר מוכנסים אל תוך חלל הבטן כל אותם מכשירים שבאמצעותם מבוצע הניתוח. לפרוסקופ הוא מכשיר שעליו מותקן המכשיר האופטי, המצלמה, המוחדרת דרך הטרוקר אל תוך פנים הגוף, באמצעותו רואים את הנעשה בפנים הגוף, בתוך הבטן במקרה דנן.

3.במהלך הניתוח התברר, כי החדרת הטרוקר גרמה לדמם בבטנה של התובעת וכשנצפה דם טרי בבטנה של התובעת הוחלט מיידית על פתיחת בטנה של התובעת לצורך הפסקת הדימום (להלן:- "ניתוח מתקן").

בדיעבד הוברר, כי החדרת הטרוקר לבטנה של התובעת בעת הניתוח פגעה בכלי דם שונים, במוצא עורק הכסל המשותף משמאל וכן נוצרו שני חורים במעי הגס הרוחבי וחור במעי הדק, התובעת טופלה מיידית בניתוח המתקן והפגיעות האמורות תוקנו.

טענות הצדדים בכתבי הטענות:

4.ב"כ התובעת טען לאחריות הנתבע כלפי התובעת בגין רשלנות באופן ביצוע הניתוח.

התובעת העלתה טענות כנגד טיבו של הטיפול שבוצע בה. לדבריה, התרשלו רופאי הנתבע בכך שלא נקטו מידת זהירות סבירה בעת ביצוע הניתוח, השתמשו במכשור לא תקין, פעלו באופן המנוגד לפרקטיקה הרפואית המקובלת, הפעילו כח בלתי סביר בהחדרת הטרוקר לבטנה של התובעת באופן שזה הוכנס לעומק הבטן בחוסר זהירות ומבלי לבדוק את עובי דופן הבטן של התובעת ובכך למעשה ביצעו בתובעת ניתוח באופן בלתי מיומן ולא טיפלו בתובעת באופן שרופאים סבירים ומיומנים היו מטפלים.

עוד טענה התובעת כי בנסיבות מקרה זה יש להחיל הכלל של "הדבר מדבר בעדו", לפיו על הנתבע הראיה שלא התרשל בכל הקשור למקרה נשוא התובענה.

5.ב"כ הנתבע מנגד הכחיש קיומה של רשלנות כלשהי בטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבע או מי מטעמו. לדבריו, הטיפול שניתן לתובעת היה ללא כל דופי ורופאי הנתבע פעלו באופן זהיר וסביר וקיימו את מלוא חובותיהם כלפי התובעת. עוד הוסיף, כי הניתוח, ככל ניתוח, כרוך בסיכונים וככל שנגרם נזק לתובעת, הרי שהוא במסגרת הסיכונים הידועים והמוכרים ולתובעת הוסברו הסיכונים והיא אף נתנה הסכמתה לתוצאה האפשרית. עוד טען, כי בנסיבות המקרה אין מקום להיפוך נטל ההוכחה.

ראיות הצדדים:

6.מטעם התביעה העידו התובעת ובנה, אשר נחקרו על תצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם.

בטענת הרשלנות ותוצאותיה תמכה התובעת תביעתה בשלוש חוות דעת, האחת על ידי פרופ' יוסף שנקר בתחום הגניקולגיה, השנייה על ידי דר' אמסטרדם המנוח בתחום הכירורגיה השלישית על ידי דר' אומנסקי רוברטו בתחום הפסיכיאטריה. המומחים נחקרו על חוות הדעת שהוגשו על ידם.

עוד הוגשו מוצגים מטעם התובעת המסומנים ת/1 עד ת/9.

7.מטעם הנתבע העידו רופאי הנתבע אשר ביצעו הניתוח בתובעת: פרופ' חלק מרדכי ודר' גולדשטיין דוד, לאחר שהקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.