פסק דין
בפני התנגדות לביצוע תביעה ע"ס 4,292 ₪, שהוגשה ע"י המשיבה (באמצעות כונס הנכסים, עו"ד בודה) נגד המבקש, בגין יתרת חובה שנותרה לכאורה בכרטיס המבקש אצל המשיבה. התביעה הוגשה לביצוע בהוצאה לפועל, בהסתמך על התחייבות בכתב, חתומה בידי המבקש, לשלם את יתרות החובה שתהיינה אצל המשיבה, ובהסתמך על כרטסת הנהלת חשבונות.
המבקש הגיש התנגדות, בה טען, כי רכש מאת המשיבה יומנים, בסכום של כ-39,000 ₪, ושילם תמורת הזמנותיו. אלא, שנותרה יתרת יומנים שלא נמכרה, בשווי של כ-8,000 ₪, וכמקובל בענף (לטענתו) היה אמור להשיב את הסחורה העודפת למשיבה ולקבל תמורתה זיכוי, שכן בהיותה מורכבת מיומנים, פג תוקפה. אלא שהמשיבה לא נענתה לדרישותיו, ולבסוף הציעה לו סחורה חלופית. המבקש הסכים, והסחורה החלופית – אותה סחורה שהתמורה בגינה היא המופיע בכרטיס כחוב בלתי מסולק – כיסתה רק כמחצית מהסחורה שפג תוקפה, ולפיכך לא זו בלבד שהוא אינו חייב למשיבה דבר, אלא שהיא זו החייבת לו כ-4,000 ₪, ההפרש בין הסחורה שהיתה אמורה לזכותו בגינה והסחורה החלופית שסופקה לו.
המבקש נחקר על תצהירו, וסיפר כי הסתמך בנתונים שהציג על הכרטסת שצרפה המשיבה עצמה לכתב התביעה. משעומת עם העובדה, שעל פי הכרטסת אמנם הזמין סחורה בשווי כולל של כ-39,000 ₪, וזאת ב-4 הזמנות, אולם 2 מבין ההזמנות זוכו כלעומת שחויבו (משמע, שהסחורה שהוזמנה הוחזרה), והזמנה נוספת זוכתה בחלקה ושולמה בחלקה. רק הזמנה אחת שולמה במלואה, ונראה כי סה"כ שילם המבקש סך של כ-13,000 ₪ - טען שהדבר אינו משנה, ואין הבדל בין החזרת סחורה לבין תשלום עבורה.
לאחר ששבתי ובחנתי את גרסת המבקש, אני סבור כי דין ההתנגדות להידחות.
בית המשפט העליון, בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ. Warner Home Video, פד"י מ"ו (2) 273, בעמ' 277-278, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום:
"אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה...
"בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן...
אין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות סתמיות בתצהיר, אלא עליו לטעון את העובדות המבססות את הגנתו. עובדות אלה, אם עברו את מכשול החקירה הנגדית, מוחזקות כנכונות, ובית המשפט בוחן על יסוד הנחה זו, אם קיימת אפשרות שהנתבע יזכה במשפט, אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל. יפים לכאן דברי בית המשפט בע"א 469/87, אשר בהתייחס להלכה הנ"ל אמר, בעמ' 121:
'אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר... כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה'."
הגנתו של המבקש מבוססת, בעיקרה, על הטענה כי נותרה בידו סחורה שלא היתה בת-שימוש, וכי מקובל ומוסכם היה כי תוחזר; טענה זו, כלשעצמה, לא קרסה, אם כי יש לומר כבר עתה, כי היא גם נטענה בלא רמת פירוט נאותה (כל הסכומים, כמשל, מובאים בהערכה בלבד; והמבקש אף העיד כי טרם בדק את הנהלת החשבונות שלו-עצמו, ואת התאמתה לכרטסת המשיבה שצורפה לכתב התביעה). מנגד, הטענה בדבר רכישת סחורה בשווי 39,000 ₪ ותשלום עבורה קרסה גם קרסה, ברם, היא אינה טענת הגנה טהורה, בתור שכזו.
אלא, שגרסת המבקש – גרסה אחת היא, והטענה אודות רכישת הסחורה בשווי 39,000 ₪ היא מאדני טענת ההגנה, שכן אם לא נרכשה סחורה בכמות כזו, הטענה לפיה נותרה סחורה בת-החזרה בסך של 8,000 ₪ כבר אינה סבירה כפי שהיא נשמעת בקריאה ראשונה. למעשה, כפי שהתברר בפועל, מפיו של המבקש עצמו (שהעיד שנסמך על כרטסת המשיבה בהבאת גרסתו, ואפילו לא בדק אם היא מתאימה להנהלת החשבונות אצלו), רכש המבקש (כלומר: הזמין, קיבל ולא החזיר מייד) סחורה בסך של כ-13,000 ₪ בלבד; דהיינו, לפי גרסתו, למעלה ממחצית הסחורה לא היתה ניתנת לשימוש, והמשיבה הסכימה (או היתה אמורה להסכים) לקבל את הסחורה בחזרה. מדובר בטענה שאינה מתיישבת על השכל הישר ועל היגיון עסקי, ואם אכן כך היה, שומה היה על המבקש לתמוך גרסתו בפרטים מדויקים יותר, ולבסס את טענותיו אודות המוסכם בין הצדדים.
לשון אחרת, הבסיס של גרסת ההגנה הופרך מעצמו וקרס, ולפיכך נותרה ההגנה עצמה לא יותר מאשר הגנת בדים, אשר אינה יכולה לשמש יסוד לרשות להתגונן.
לאור האמור, אני דוחה את ההתנגדות.
הייתי מחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בעבור הדיון היום, אולם מאחר שמטעם לא ברור, בחרה המשיבה, שמקום מושבה בבית שאן, ומקום מושב כונס הנכסים שלה ברמת-גן, להגיש את התביעה נגד המבקש, שמקום מגוריו בטייבה, דווקא בלשכת ההוצאה לפועל בבאר-שבע. לא מצאתי בתיק דבר מה שיסביר זאת, ואני סבור שאפילו החשד (ואיני קובע, חלילה, שכך באמת קרה) שנבחרה לשכה מרוחקת כדי להניא את המבקש מלהגיש את ההתנגדות – דיו כדי לשלול מהמשיבה את זכותה להוצאות בהליך זה. אשר על כן, בבקשה ובדיון עצמם איני עושה צו להוצאות.
הליכי ההוצאה לפועל בתיק 14-08614-12-7 – ככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות – יחודשו.
ניתן היום, י"א שבט תשע"ד, 12 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.