השופט ד' חשין:
מהות הערעור
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת יפה-כ"ץ) בת"א 1038/02, מיום 9.9.04, בגדרו ניתנו סעדים של צווי מניעה קבועים נגד המערער, בעילות של גניבת עין והפרת סימן מסחרי רשום. בנוסף, התיר בית המשפט למשיבות לפצל את סעדיהן ולתבוע בנפרד את נזקיהם הכספיים מהמערער.
רקע
2. המשיבות הינן חברות פרטיות המפעילות רשת מסעדות בפריסה ארצית. הרשת מתמחה בעיקר בהגשת כבד אווז על האש. לרשת 12 מסעדות המופעלות על ידי המשיבות, ומסעדה אחת המופעלת בידי זכיין תמורת תשלום דמי זיכיון שנתיים. יהודה אווזי הקים, בשנת 1970, את המסעדה הראשונה בארץ אשר נשאה את השם "יהודה אווזי". המשיבות רכשו ממר אווזי, במהלך שנות ה-90, את המוניטין והזכויות במסעדה זו, ולאחר מכן רכשו אף את זכויותיו בשמות העסקים אשר נשאו את שמו. בנוסף, רכשו המשיבות את הזכות להפעיל בארץ ובעולם עסקים אשר ישאו את השם "אווזי", או כל שם אחר משמות העסק של מר אווזי. במאי 2001, לאחר מו"מ ומציאת מיקום הולם לכך, פתחו המשיבות מסעדה בבאר שבע, תחת השם "יהודה אווזי".
3. המערער הקים באמצע שנות ה-90, בעמק שרה, מסעדה בשם "מסעדת פועלים". בשנת 1996 שונה שמה ל"מסעדה הגדולה". בשנת 1997 עברה המסעדה למרכז "ביג" בבאר שבע, שם שונה שמה ל-"ביג גריל". ביום 14.4.04, כשבועיים לפני פתיחת מסעדתן של המשיבות בעיר, שינה המערער את שם מסעדתו שלו, וקרא לה "אווזי הזהב". יצוין, כי בדיון בבית המשפט קמא טען המערער כי את ההחלטה לשנות את שם העסק קיבל כבר בינואר 2001, טענה אשר התקבלה.
ההליך בבית המשפט קמא והכרעתו
4. זמן קצר לאחר פתיחת מסעדתו של המערער, ולאחר שדרישת בא כוח המשיבות מהמערער לשנות את שם המסעדה לא נענתה, הגישו המשיבות תובענה בעניין. בד בבד הגישו המשיבות בקשה לצו מניעה זמני נגד המערער. בית המשפט לא נעתר לבקשה. עם זאת, כסעד זמני, בית המשפט (כבוד השופט עמר) הורה למערער בהחלטת ביניים בבש"א 6898/02 (להלן - החלטת הסעד הזמני או ההחלטה) לבצע פעולות מסוימות, שתכליתן מניעת טעות מצד הציבור או הטעייתו, ובכללן: הוספת תנועת הניקוד צירה לאות ז' שבמילה "אווזי" בסמל מסעדתו של המערער, וכן שינוי הסמל של מסעדת המערער, כך שהמילה "אווזי" והמילה "הזהב" תהיינה מעוצבות בצורה זהה, באופן כזה שלא ייחזה כאילו המילה "אווזי" נפרדת מהמילה "הזהב". בנימוקיו המפורטים להחלטה, כתב בית המשפט:
"... המילה 'אווזי' ראויה להגנה ... ואולם, אינני סבור כי יש מקום להרחיב הגנה זו, באופן שתחת כנפיה תחסה גם המילה אווזי, כמילת סמיכות בלשון רבים המצטרפת למילה נוספת או למילים נוספות. שכן, מילה זו באה לתאר (ההדגשה במקור) ולהציג מוצר מסוים, היינו, בשר או כבד אווזים, ואין כל טענה כי למבקשות הזכות הבלעדית לעסוק בשיווק מוצר זה" (שם, בעמ' 17).
5. במסגרת התיק העיקרי, ביקשו המשיבות מבית משפט קמא להצהיר כי המערער מנוע מלעשות כל שימוש במילה "אווזי", אף כאשר זו מופיעה כמילת סמיכות. המשיבות טענו כי הן זכאיות לסעד זה הן מכוח עוולת גניבת העין שבחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט 1999 (להלן - החוק), הן מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט, והן מכוח פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב - 1972 (להלן - פקודת סימני המסחר), בשל הפרת סימנן המסחרי הרשום. זאת מתוקף זכות הבעלות שיש להן, לטענתן, על המוניטין הגלום בשם "אווזי", הרשום גם כסימן מסחרי על שמן.
6. המערער טען, מנגד, כי החלטת הסעד הזמני מהווה מעשה בית דין בין הצדדים, ועל כן, אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטה זו. לגוף העניין, העלה המערער טענה כפולה: הן לגבי היקף הבעלות במוניטין שבידי המשיבות והן לגבי החשש כי הציבור יוטעה על ידי השם בו הוא משתמש ("אווזי הזהב"). אשר למוניטין, טען, כי אם בידי המשיבות בעלות במוניטין כלשהו, הרי שהוא קיים רק בשם "יהודה אווזי", שהינו ספציפי יותר מהשם "אווזי". זאת, משום שמרבית המסעדות של הרשת נושאות את השם "יהודה אווזי" ומשום שזהו השם המופיע בסימן הרשום שלהן. לעניין הטעיית הציבור, טען המערער, כי השם שנתן למסעדתו אינו נגזר משמן של מסעדות הרשת, וממילא אין חשש כי הציבור יוטעה לחשוב כי מסעדתו הינה חלק מהרשת של המשיבות, ולפיכך, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת גניבת העין. טענות דומות העלה המערער גם גבי עניין הפרת סימנן המסחרי של המשיבות.
7. בית משפט קמא דחה את כל טענות המערער. אשר לטענה כי החלטת הסעד הזמני יצרה מעשה בית דין, דחה בית המשפט טענה זו, בעיקר משום שבעת מתן הסעד הזמני טרם נשמעו הראיות בתיק העיקרי, וגם טרם הובאו ראיות בנוגע לאפשרות ההטעיה אף
לאחר השינוי שנעשה בשמה של מסעדת המערער בעקבות החלטת סעד הזמני.
לעניין היקף הבעלות במוניטין, קיבל בית המשפט את טענת המשיבות לפיה רכשו מוניטין גם בשם "אווזי" כשלעצמו (במובחן מהשם "יהודה אווזי"), אף אם אין סימן רשום בגין שם זה. כל כך, משום שעלה בידי המשיבות להוכיח כי בפועל הן אכן רכשו מוניטין בשם זה (יוער, כי כיום קיים סימן רשום גם על שם זה, אך הכרעת בית משפט קמא לא התבססה על כך, משום שאישור סימן המסחר נעשה לאחר הגשת התובענה). את קביעתו זו הסמיך בית המשפט, בין היתר, על סקר שערכה ד"ר מינה צמח, המצביע על פוטנציאל המוניטין הגלום בשם "אווזי", כמו גם על קטעי עיתונות המתייחסים לרשת כ"רשת אווזי". כמו כן, מסקר זה למד בית המשפט כי גם קיים חשש להטעיית הציבור בגין הדמיון שבין השמות. בנוסף, נקבע, כי השם "אווזי" זכאי להגנה כבעל "אופי מבחין" ו"משמעות משנית". לאור כל אלה, קבע בית המשפט שנתמלאו יסודות עוולת גניבת העין: המשיבות רכשו את המוניטין הגלום בשם, שהינו בר הגנה, וקיים חשש להטעיית הציבור בשל השימוש שעשה בו המערער. מנימוקים דומים, קיבל בית המשפט את טענות המשיבות גם לגבי הפרת סימן המסחר שלהן. בקובעו כך, אסר בית המשפט קמא על המערער לעשות כל שימוש בשם "אווזי" (גם כמילת סמיכות). בנוסף, אישר בית המשפט למשיבות לפצל את סעדיהן ולתבוע בנפרד את נזקיהן הכספיים.
טענתו הדיונית של המערער בעניין מעמד החלטת הסעד הזמני
8. פתח דבר, טוען המערער, כי בית משפט קמא שגה בדחותו את טענתו לפיה החלטת הסעד הזמני הקימה מעשה בית דין. לטענתו, מדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת שניתנה לאחר דיון מקיף, כולל הבאת ראיות, ובתורת שכזאת, הכלל הדיוני בדבר מעשה בית דין עשוי לחול עליה.
9. דין טענה זו להידחות. אמנם, בע"א 199/82 סניטוקבסקי נ' חברת חשמל, פ"ד לט(1) 225 (להלן - פרשת סניטוקבסקי), הועלתה האפשרות (מבלי לקבוע הלכה בעניין) כי אפשר שהחלטה תהווה מעשה בית דין, אך זאת רק כאשר "המשפט פוצל לשלבים וניתנה הכרעה על יסוד ראיות מלאות", מה שאין כן ב"החלטת ביניים שניתנה בבקשה למתן צו זמני" (שם, בעמ' 238 מפי השופט ש' לוין; ראו גם רע"א 3109/00 עדואן נ' עלי בדארנה, ניתנה ביום 23.7.00, מפי השופט אור). סיירתי לאורכה ולרחבה של החלטת הסעד הזמני, ולא מצאתי ולו רמז אחד לכך כי ההחלטה התכוונה להכריע סופית במחלוקת משפטית או עובדתית שבין הצדדים, או לכך כי מדובר בהליך מפוצל. נהפוך הוא. בהחלטה גופא צוין מפורשות כי קביעותיה הן לכאוריות, ולצורך שלב הסעד הזמני בלבד: "המבקשות הוכיחו, לכאורה - במידה המספקת בשלב זה ...", וכן "לא מצאתי שיש הצדקה - ומכל מקום, לא בשלב זה בו עסקינן בצו מניעה זמני ליתן צו מניעה גורף" (ההדגשות שלי - ד.ח.).
זוהי ההכרעה המחויבת גם כאשר בוחנים את הסוגיה לאור תכליותיהם של הסעדים הזמניים. הסעד הזמני, מעצם הגדרתו, לא נועד לקבוע סופית את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים. הענקת סעד זמני אין פירושה הענקה של זכות מוקנית, שאיננה ניתנת לביטול (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995) בעמ' 578-579; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה שביעית, 2003) בעמ' 399).
תרומתה של טענת המערער להבהרת משמעות הסעד הזמני שנפסק בעניינו, מסתכמת בכך, שהיא מלמדת אותנו כי מקובלות עליו הקביעות והסעדים שנכללו בהחלטת הסעד הזמני.
עיקרי טענותיהם המהותיות של הצדדים בערעור