ערעור על החלטת רשם בית המשפט (כב' השופט י' בן חמו) מיום 23.10.2011
פסק דין
רקע
1.ביום 1.12.2002 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד אחיו של המערער, לתשלום חוב שנצבר בחשבון העו"ש. המערער נתבע אף הוא באותה תביעה, כמי שערב לחובותיו של אחיו. האח לא התגונן מפני התביעה, ולכן ניתן נגדו פסק דין על פיה. המערער ביקש רשות להתגונן כשהוא טוען, כי לא התחייב לערוב לכלל חובותיו של אחיו בלא הגבלת סכום, כי אם עד כדי סך 15,000 ₪, לשם רכישת מכונית בידי אחיו.
2.בקשתו ליתן רשות להתגונן נתקבלה, ועניינו הועבר לבירור בפני בית משפט השלום. זה האחרון שמע את ראיותיהם של בעלי הדין, וביום 28.10.2004 פסק את הדין וקיבל את התביעה, תוך שהוא דוחה את שלל טענותיו של המערער, שכולן ביקשו לשכנע, כי הוא לא התחייב לערוב כי אם עד כדי סך 15,000 ₪.
3.משלא שולם החוב מושא פסק הדין פנה המשיב, ביום 18.11.2004, ללשכת ההוצאה לפועל לשם אכיפת החיוב. במסגרת זו ננקטו הליכי הוצאה לפועל כנגד המערער, וכיום הוא משלם את החוב בתשלומים חודשיים בני 400 ₪.
בקשת המערער להארכת המועד להגשת ערעור
4.בחודש ספטמבר 2011 הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין, שכאמור ניתן כשבע שנים קודם לכן. בקשתו נדחתה בידי רשם בית המשפט. מכאן הערעור, ובו חוזר המערער על הטענות ששטח לפני הרשם הנכבד. הוא טוען, כי מעולם לא קיבל לידיו את פסק הדין. הוא מוסיף עוד וטוען, כי לאורך כל אותן שנים, ובכלל זה בהתדיינות לפני בית המשפט קמא, הוא לא היה מיוצג בידי עורך דין, וכשהיה מיוצג (לאחר שניתן פסק דין) – יוצג שלא כהלכה. על ההליך קמא הוא מלא טענות כרימון, ומבקש לשכנע בשגגה שנפלה מלפני בית המשפט קמא בפסיקתו. על אלה הוא מוסיף בקשה להגיש כראיות בערעור את דפי החשבון של אחיו, וכן חוות דעת גרפולוגית, שלטעמו מוכיחה את עמדתו, לםפיה חתימתו על מסמכי הערבות נעשתה על גבי מסמכים ריקים, משמע הבנק הוסיף ככל העולה על דעתו לאחר שהמערער חתם על המסמכים הריקים.
5.ככל הנוגע לאיחור בהגשת הערעור טוען המערער, כי אין הוא יודע חוק, ועורכי הדין שייצגו אותו לא עשו את מלאכתם נאמנה. תחת פניה לבית המשפט שלערעור הוא פנה למבקר המדינה, להנהלת בתי המשפט, למפקח על הבנקים ועוד כיו"ב גופים, והכל כיוון שלא ידע כיצד עליו לנהוג.
המצאה כדין
6.המערער טוען, כי פסק הדין לא הומצא לידיו כדין. טענה זו של המערער עומדת בסתירה חזיתית לעובדה, שנפתח נגדו תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין, ופשיטא שאם נפתח תיק שכזה, נעשה הדבר לאחר שהוצג לפני ראש ההוצאה לפועל אישור בדבר ההמצאה. חזקת תקינותו של ההליך (בלשכת ההוצאה לפועל) מטילה נטל כבד על כתפי המערער להוכיח, כי אמנם לא קיבל לידיו את פסק הדין. הוא לא עשה דבר כדי להרים נטל זה, לבד מטענה בעלמא כאילו לא קיבל את פסק הדין. אין לי כי אם לומר, על כן, כי פסק הדין הומצא לידי המערער כדין.
7.ואפילו אניח, לשם הדיון, כי פסק הדין לא הומצא לידי המערער כדין, הרי שנהיר כי הוא ידע על קיומו. שאלה היא, עם זאת, האם דיינו בידיעה אודות פסק הדין, או שמא אנו צריכים להמצאה שנעשתה כדין.
ובכן בעניין זה נשמעו לאורך השנים דיעות שונות בפסיקת בית המשפט העליון לעניין המועד שממנו יימנו הימים להגשת ערעור, כאשר היו שסברו, כי די בידיעתו של בעל הדין אודות פסק הדין ("כלל ידיעה"), והיו שקידשו את ההמצאה ("כלל המצאה"). על רקע דיעות חלוקות אלו נפסקה הלכה ברע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, תקדין, 2010 שקבעה, כי כלל ההמצאה הוא זה שלפיו יש לילך. עם זאת נפסק, כי על בעל הדין לעשות שימוש בזכות דיונית זו בתום לב.
8.בענייננו שלנו ניתן לומר, כי המערער נוהג בחוסר תום לב כשהוא מעלה טענה להעדרה של המצאה כדין, לאחר שחלפו כשבע שנים מיום שניתן פסק הדין, וכאשר הוא עצמו נטל חלק פעיל בהליכי ההוצאה לפועל, ועד היום הוא משלם את החוב בתשלומים במסגרת ההוצאה לפועל. על כל אלה יש לראות את העובדה, כי פסק הדין ניתן לאחר שמיעת ראיות, משמע סביר ביותר לדרוש מן המערער, כי לאחר חלוף זמן סביר לאחר שנשמעו הראיות יברר אודות קיומו של פסק דין בעניינו שלו.
9.סיכומה של נקודה, פסק הדין הומצא לידי המערער כדין, ואת מניין הימים יש למנות לכל המאוחר לאחר שנפתח תיק ההוצאה לפעול, משמע לפני כשבע שנים. ואפילו נניח, לשם הדיון, כי פסק הדין לא הומצא כדין, חוסר תום לב ברור הוא מצידו של המערער לטעון, כי פסק הדין לא הומצא לידיו כדין, לאחר שנים של התדיינות בלשכת ההוצאה לפועל, שכל כולה סבה סביב ביצועו של פסק הדין.
טעם מיוחד להארכת המועד
10.הגענו כדי כך, שפסק הדין הומצא כדין, כשבע שנים לפני שהגיש המערער את בקשתו הנוכחית להארכת מועד להגשת הערעור. עתה אנו באים לבחון האם יש מקום להיענות לבקשתו.
ובכן כיון שעניין לנו במועד שנקבע בחיקוק, על המערער להצביעה על טעם מיוחד לאיחור שבהגשת הערעור. בכגון דא על בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו את ההסבר לאיחור, משכו של האיחור, מידת ההסתמכות של הצד שכנגד עליו, ועוד כיו"ב שיקולים, והכל על רקע סיכויי הערעור להתקבל. ככל שסיכויי הערעור להתקבל נמוכים, כך נחלשת הדרישה להצדקת האיחור (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, תקדין, 2006; בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, תקדין, 2008; בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני, תקדין, 2010).
11.מן המקובץ עולה, כי משקל רב יש לסיכויי הערעור להתקבל, כמו גם למשכו של האיחור בהגשת הערעור. היסוד הראשון מקורו ברצון להימנע מעיוות דין, על ידי מתן אפשרות לבעל דין, שסיכויו להצליח בערעורו גבוהים, לשכנע בערעורו, אף שאיחר בהגשת הערעור. ככל שרבים סיכויי הערעור, כך יטה בית המשפט להיענות לבקשה ולהאריך את המועד להגשת ערעור. היסוד השני (משכו של האיחור) מקורו בחשיבותו של עקרון סופיות הדיון. ככל שירבה משך האיחור, יינתן משקל רב יותר לעקרון סופיות הדיון. החלטת בית המשפט בכגון דא צריכה לאזן שלל שיקולים אלה.
12.מכאן לענייננו, ובראשית – סיכויי הערעור להתקבל. ובכן ראשית יש לראות את העובדה, כי פסק הדין ניתן לאחר שמיעת ראיות, משמע למערער ניתן יומו בבית המשפט, ודחיית בקשתו עתה אין משמעה, כי המערער מחויב בסכום כסף גדול בלא שדברו נשמע בבית המשפט, דוגמת הנתבע שניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה וכד'.