שמואל הלוזין ואח' נ' קרו קימת לישראל

פסק דין

רקע ותמצית טענות הצדדים

התובע הגיש תביעה נגד הקרן הקיימת לישראל, במסגרתה עתר לסעד של סילוק יד ולסעד כספי. התביעה הוגשה על סך של 292,446 ₪.

מכתב התביעה עולה, כי התובע הינו הבעלים של חלקה 26 בגוש 11077 המצויה באזור יערות מנשה (להלן: "המקרקעין" או "החלקה"). לטענתו, עסקינן בקרקע אשר נרכשה על ידי משפחתו בשנת 1934 מחברת הכשרת היישוב. התובע טוען, כי הוא העביר את הקרקע על שם נכדו, טל חלוזין. לטענת התובע, הנתבעת נהגה במקרקעין מנהג בעלים ועשתה בהם שימושים שונים ללא הסכמתו וידיעתו. לטענתו, לפני שנים פלשה הנתבעת למקרקעין ונטעה על חלק משטחם עצים. התובע טוען עוד, כי על סמך נטיעות אלו יועד חלק מהמקרקעין כשטח יער על פי תוכנית מתאר מחוזית של מחוז צפון תמ"מ 2. בנסיבות אלו, הרי שבכדי להחזיר את המקרקעין לקדמותם יש צורך בשינוי ייעוד המקרקעין.

התובע טוען, כי בהמשך הנתבעת הציבה באזור היער שולחנות והקצתה מרחבי מנגל לטובת הציבור הרחב. לטענתו, בכך הזמינה הנתבעת את כלל הציבור להסיג את גבולו והפכה את המקרקעין לשטח ציבורי, הלכה למעשה. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעת הקימה במקום חניון אספלט, קירות אבן ומדרכות והכל תוך כדי הזזת כמויות גדולות של עפר וסלעים ושינוי הטופוגרפיה של השטח. לטענתו, מאחר ושטח החנייה אשר בנתה הנתבעת אינו מספק את כמות המבקרים בפארק, הרי שרכבים רבים חונים מעבר לשטח המוסדר ולפיכך החלקה תפוסה ברובה על ידי רכבים פרטיים. התובע טוען, כי בנוסף הקימה הנתבעת ארבע דרכים לאורך החלקה. זאת על ידי יישור השטח, כבישתו, שפיכת חומר מחצבה והידוקו. עוד טוען, כי הוקמו במקום גדרות תיל.

לטענת התובע, פעולות הנתבעת המפורטות לעיל מחייבות היתר בניה ו/או תכנית בניין עיר. לטענתו, רק בשנת 2005 הופקדה תוכנית המייעדת שטח של עשרות אלפי דונמים כפארק, ובכללם חלקתו. לטענתו, הנתבעת היא אחת מיוזמי התוכנית.

מכתב התביעה עולה, כי משנודע לבנו של התובע אודות מעשי הנתבעת הוא פנה אליה. לטענתו, הנתבעת לא הכחישה את פעילותה ואף העלתה על מפה את השימושים אשר נעשו בחלקה, לטענתה. התובע טוען, כי הנתבעת הציעה לו אפשרות של חליפין במקרקעין או רכישת חלק מהמקרקעין. לטענתו, עסקינן בהצעות מינימליסטיות אשר לא היה בידו להסכים להן.

התובע מוסיף וטוען, כי משפורסמה התוכנית להפקדה, ניסה אדריכל מטעמו לעניין את הנתבעת בהקמת מוקד תיירותי על המקרקעין. זאת במיוחד לאור העובדה שחלק מהשימושים המיועדים והאפשריים נעשו ממילא בשטח. לטענתו, הנתבעת דחתה את הצעתו. עוד טוען התובע, כי תשובת הנתבעת בנדון הייתה בלתי מדויקת. התובע טוען, כי בנסיבות אלו הוא הגיש התנגדות לתוכנית. התובע טוען, כי בתגובה להתנגדותו החליטה הוועדה המחוזית לגרוע את חלקתו מתחום הפארק ולהשאירה בייעודה המקורי. לטענתו, הוא עשה ככל יכולתו בכדי להקטין את הנזק אשר גרמה לו הנתבעת אולם ניסיונותיו לא עלו בהצלחה.

התובע עותר, כי בית המשפט יורה לנתבעת לסלק ידה מחלקתו תוך השבתה למצבה הקודם. כן עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לו דמי שימוש בסך 292,446 ₪. לטענתו, הסכום האמור מחושב על בסיס שימוש של שבע שנים עובר להגשת התביעה ודמי שימוש שנתיים בסך של 9,900$, בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה עד ליום התשלום בפועל.

הנתבעת מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להדחות. לטענתה, המקרקעין נשוא התובענה אינם רשומים על שם התובע, כי אם על שמו של מר טל חלוזין. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, כי לכל הפחות בנוגע לסעד הפינוי הרי שאין יריבות בינה לבין התובע.

הנתבעת טוענת, כי במסגרת תפקידה כאחראית על טיפול ואחזקה של שטחי הייעור במדינת ישראל, היא הקימה בשנת 1956 את יער הזורע ולאחרונה הקימה בתוך היער חניון נופש "חניון חרובים". לטענתה, עסקינן בחניון פתוח לשימוש כלל הציבור, ללא תשלום. לטענת הנתבעת, הציבור מבקר בחניון כפי שהוא מבקר בשטחים הפתוחים המצויים באזור, אשר חלקם מצויים בבעלות פרטית, וזאת ללא קשר לפעילותה.

לטענת הנתבעת, היער לרבות שטחו הממוקם בחלק מחלקת התובע, ניטע לפני שנים רבות והתובע או מי מטעמו לא הביעו התנגדות לקיומו. עוד טוענת הנתבעת, כי נטיעת היער מנעה פלישה של זרים למקרקעין ולמעשה שירתה את בעלי החלקות הפרטיות באזור וביניהם התובע. לטענתה, יתרת החלקה, אשר לא הייתה נטועה, עמדה עזובה ופרוצה במשך שנים ושימשה, למיטב ידיעתה, כשטח עיבוד חקלאי של קיבוץ הזורע ו/או שטח מרעה של רועים מקומיים. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, כי טענת התובע לפיה הזמינה את כלל הציבור להסיג את גבולו הינה מופרכת מיסודה.

הנתבעת טוענת, כי בשנת 2004 היא תכננה את שדרוג החניון ובין היתר מיקמה במקום שולחנות פיקניק ופחי אשפה. בנוסף, הכשירה מקום חניה לרכבים. לטענתה, השטח האמור היה ממוקם מחוץ לחלקה נשוא התובענה. הנתבעת טוענת, כי בהמשך התברר לה שאין בידם של אוטובוסים לחנות במקום ולהסתובב ועל כן נאלצה להרחיב את שטח החניה. לטענתה, נציגיה סיירו בשטח ונמצאו שתי חלקות מתאימות. הנתבעת טוענת, כי נאמר לה שעסקינן בשטחי עיבוד שהם חלק ממשבצת קיבוץ הזורע אשר אינם בשימוש הקיבוץ. לטענתה, השטחים אף סומנו במפה משנת 1939 כשטח "הזורע א'". בנסיבות אלו נבחר אזור אשר הוכשר על ידה כתוספת לחניה. הנתבעת טוענת, כי היא פעלה בתום לב ומבלי שהייתה מודעת לכך שעסקינן בחלקה המצויה בבעלות התובע.

לטענת הנתבעת, כל השינוי בחלקה היה שינוי מינורי. לטענתה, אין ממש בטענה לפיה הוזזו כמויות גדולות של עפר וסלעים. כן טוענת, כי היא שמרה על המצב הטופוגרפי הקיים בשטח. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי היא הביעה בפני התובע את נכונותה להשיב את המצב לקדמותו אולם התובע סירב, כי הנתבעת תפעל לפירוק שטח החנייה. לטענתה, בנסיבות אלו היא ניסתה לנהל עמו משא ומתן לחילופי קרקע. הנתבעת טוענת, כי במסגרת הצעתה, הודיעה לתובע, כי ככל שלא יקבל הצעתה עליו לפנות לאגף הייעור בכדי להשיב את מצב החלקה לקדמותה. הנתבעת טוענת, כי התובע לא פעל באופן האמור. עוד טוענת, כי לאחר שהמשא ומתן אשר התנהל בינה לבין התובע, לא עלה בהצלחה, היא פינתה מיוזמתה את השולחנות ופחי האשפה אשר הוצבו בשטח. לטענתה, בהתאם לבקשת התובע היא לא הרסה את החנייה אשר הוכשרה על ידה אולם ככל שהתובע ידרוש, כי תעשה כן, הרי שהיא מביעה הסכמתה לפינוי שטח החנייה.

הנתבעת טוענת, כי לאורך הדרך שבתוך החלקה קיימת גדר מרעה. לטענתה, היא אינה יודעת מי היה מורשה הרעיה בשטח זה. כן טוענת, כי אין ממש בטענת התובע לפיה היא יצרה שבילים בחלקה. לטענתה, השבילים האמורים היו קיימים בחלקה מאז ומתמיד וכל שעשתה, היה הנחת מצעים על אחד השבילים, בכדי להקל את המעבר.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ניתן היה, בפעולה פשוטה של התובע, למנוע את השימוש בשבילים האמורים, אשר שימשו את הציבור מאז ומעולם. לטענתה, כל שהתובע נדרש לעשות היה להציב במקום מחסום המונע את המעבר ולגדר את החלקה. לטענתה, קיימת לתובע רשלנות תורמת בפלישה הנטענת על ידו. הנתבעת טוענת, כי משלא פעל התובע כמפורט לעיל, הרי שקיימת לה ולציבור בכללותו זיקת הנאה וזכות מעבר בחלקתו מכוח השנים.

עוד טוענת הנתבעת, כי החלקה אינה כלולה במסגרת תוכנית תמ"א 22 (תוכנית מתאר ארצית ליער ויעור). לטענתה, ככל שהחלקה כלולה בתמ"מ 2 ומוגדרת בייעוד של יער הרי שהדבר לא נעשה ביוזמתה וממילא היה בידי התובע להתנגד לתוכנית, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

לטענת הנתבעת, על אף שהיער היה קיים בחלק מהחלקה כבר משנות החמישים הרי שהתובע פנה אליה, במכתב, רק ביום 30.3.04, וזאת לאחר שנודע לו שהיא הציבה שולחנות במקום והכשירה את מקום החנייה. לטענתה, מעיון במכתב האמור עולה, כי התובע לא דרש שהנתבעת תסלק ידה מהחלקה וכל שהוא ביקש היה תשלום דמי שימוש ולקיחת אחריות על שטח החלקה והמבקרים בה.

הנתבעת טוענת, כי מאחר והחלקה הייתה פרוצה למעבר הציבור לאורך שנים, היו בה מעברים לכלי רכב, היא שימשה לעיבודים חקלאים, מרעה וכדומה הרי שממילא לא היה מקום לדרוש תשלום דמי שימוש ובעיקר לגבי השטחים הפתוחים, המהווים את רוב שטח החלקה, כאשר לא היה לה קשר לשימוש אשר נעשה במשך השנים. כן טוענת, כי אף אם בידי התובע לדרוש דמי שימוש הרי שבידו לעשות כן רק מהמועד בו הוצבו השולחנות והוכשרה החניה, כלומר משנת 2004.

לטענתה, דמי השימוש אשר קבע השמאי מטעם התובע הינם מופרכים. הנתבעת טוענת, כי עסקינן בקרקע חקלאית/ קרקע לצורכי ציבור וכי אין עסקינן בקרקע לבנייה. כן טוענת, כי אין לקרקע פוטנציאל לשינוי יעוד. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי דרישת התובע, כי היא תשלם דמי שימוש ראויים עבור קרקע מושבחת, כאשר ההשבחה נעשתה על ידה, היא בבחינת עזות מצח. לטענתה, מכל סכום אשר ייקבע לחובתה יש לקזז את סכום ההשבחה של החלקה הנובעת מהשקעתה ומעשיה. עוד טוענת הנתבעת, כי ככל שיקבע, כי היא חבה בדמי שימוש הרי שיש להטיל על התובע את האחריות להקטנת הנזק בשיעור של 100%, שכן התובע התנגד נמרצות לכך שהיא תפנה את השטח וטען, כי אין זה רצונו. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא הראה כל שימוש אלטרנטיבי אשר הוא היה עושה בחלקה ואף בשל כך הוא אינו זכאי לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש אשר הציבור עשה בחלקה.