שסטופל ואח' נ' כרמל - אגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ

החלטה

בקשה להעברת הדיון בתביעה לבית המשפט המוסמך בתל אביב-יפו.

טענות הצדדים

הנתבע בהליך זה טוען כי בהתאם להסכם עליו חתם התובע 1 כערב, הסמכות המקומית לדון בהליך זה נתונה לבית המשפט המוסמך בתל אביב ולא לבית משפט זה. הנתבע מסתמך על סעיף 30 להסכם ההלוואה אשר צורף על ידו לכתב ההגנה (להלן: "הסכם ההלוואה").

התובעים, בתגובתם, טוענים כי סעיף 30 האמור, עניינו בתביעות חוזיות על פי אותו הסכם ואילו התביעה שהם הגישו הינה תביעה נזיקית ועל כן תניית השיפוט כלל אינה חלה. עוד טוענים התובעים "למעלה מן הצורך" וללא כל פירוט, כי תניית השיפוט הנה תנאי מקפח בחוזה אחיד ועל כן דינה להתבטל.

הנתבע, בתשובתו, טוען כי מדובר בתביעה כספית ולא נזיקית, כפי שהיא עצמה מעידה על עצמה וכן כי הטענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד, נטענה באופן סתמי וללא כל הנמקה ועל כן על פי הפסיקה בעניין זה, דינה להידחות.

דיון והכרעה

סעיף 30 להסכם ההלוואה קובע:

"מקום השיפוט בין הצדדים יהיה בבית המשפט המוסמך בתל אביב-יפו ואולם הבנק יהיה רשאי לנקוט באמצעים משפטיים נגד הלווה ו/או נגד הערבים ו/או נגד הערבים היחידים גם בכל בית משפט מוסמך אחר."

הסעיף אינו מבדיל בין תביעה חוזית לבין תביעה נזיקית אלא מתייחס באופן כללי ל"מקום השיפוט בין הצדדים". אין ספק כי הסעיף מתייחס רק לתביעות הקשורות להסכם ההלוואה, אולם לא ברור כי קיימת הגבלה כי מדובר יהיה רק בתביעות שעילתן חוזית. מכל מקום, ככל שאכן הייתה כוונה כי תניית השיפוט תחול רק על תביעות שעילתן חוזית ואולי מעצם עמידתו של הנתבע על כך שתביעת התובעים איננה נזיקית, יש ללמוד כי כך לפחות סבור הנתבע, מקובל עלי, כי הכותרת שניתנה לתביעה איננה בהכרח מכריעה שאלה זו ויש לבחון את מהות התביעה. עיון בכתב התביעה מראה כי עולות בה טענות של התנהלות רשלנית של הנתבע ועל כן גם אם הגדירה עצמה כ"כספית", אין לשלול את הטענה כי מדובר בתביעה נזיקית.

עיקר הפסיקה שעסקה בתניות שיפוט, דנה בשאלה, אם הן קובעות סמכות שיפוט ייחודית או מקבילה, כשבדרך כלל דרשו בתי המשפט שייעשה שימוש במילים מפורשות כדי לקבוע סמכות ייחודית, כמו "בלבד" או "אך ורק". ראה למשל ר"ע 440/86 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ. חנה לוי פד מ(4)553, שם נקבע:

"בסעיף 28 להסכם הנדון נאמר, כי "מקום השפוט בין הצדדים יהיה בבתי המשפט של מקום חתימת הסכם זה". אולם בולטות בהעדרן מלים כמו "בלבד" או "אך ורק". לפיכך יש לראות בסעיף האמור קביעת מקום שיפוט מקביל ולא ייחודי...."

מן הצד השני, הפסיקה הכירה בכך שיש ללמוד גם מן ההקשר, את כוונת הצדדים וניתן ללמוד על כוונה לקבוע סמכות ייחודית, גם ללא שימוש במילים אלה. ראה בר"ע 5069/93 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. שרה מזרחי שם נקבע:

"... תניית שיפוט אינה אלא הסכם בין צדדים בדבר מקום השיפוט להתדיינות במקרה סכסוך ביניהם. פירושה של תנייה כזו יעשה על פי אותם כללי פרשנות החלים לגבי כל הסכם בין צדדים. אמת, מי שמבקש לקבוע מקום שיפוט ייחודי, יעשה כן, בדרך כלל, על ידי קביעה מפורשת שמקום השיפוט המותנה הוא ייחודי, תוך שימוש במילים המורות על כך במפורש. אך אין מניעה שכוונת הצדדים תלמד מנוסח התנייה בה הם בחרו להסדיר את מקום השיפוט, אפילו לא ננקטה בה לשון מפורשת כאמור. כפי שנאמר בבר"ע 440/86 הנ"ל:ב

"לעיתים ניתן אמנם להסיק ממטרת ההוראה או מן ההסכם בו היא מצויה כוונה לשפוט ייחודי, חרף העדר ניסוח החלטי של בלעדיות"......

... בשני מסמכים אלה נזכר שעל אף בחירת מקום השיפוט בתל אביב מוקנית לבנק זכות בחירה לנקוט הליכים משפטיים גם בכל בית משפט מוסמך אחר. סיפא זו, על פיה לבנק מסורה ברירה כאמור הייתה מיותרת, אלא אם הלקוח חייב לתבוע את הבנק בתל אביב דווקא...."

ניתן אם כן לומר, כי על אף שבענייננו, לא צוין מפורשות כי מדובר במקום שיפוט ייחודי, יש ללמוד מזכות הבחירה של הבנק, כי לצד השני להסכם ההלוואה, לא נתונה זכות לבחור מקום שיפוט שונה.

ייתכן, כי אילו הוגשה תביעה זו רק על ידי התובע 1, אשר היה צד להסכם ההלוואה כערב, די היה באמור לעיל כדי להטות את הכף ולקבל טענת הנתבע ולהעביר את ההליך לבית המשפט המוסמך בתל אביב, אם כי אינני מכריעה בשאלה זו כפי שיוסבר להלן. בענייננו, התביעה הוגשה גם על ידי התובעת 2 וחיבור זה איננו מלאכותי, אלא נובע ממהות הטענות העולות בכתב התביעה, שכן העיקולים שהוטלו על ידי הנתבע, הוטלו בין היתר על חשבון משותף של התובעים. התובעת 2, וודאי איננה כפופה לתניית שיפוט בהסכם ההלוואה שכן לא הייתה צד להסכם זה.

בנסיבות אלה, כשנותר ספק לגבי תוקף תניית השיפוט בכל הנוגע לתביעה זו, הן בשל מהותה הנזיקית של התביעה והן בשל ניסוח תניית השיפוט באופן שאינו חד משמעי, ומשהתובעת 2 וודאי איננה כפופה לתניית השיפוט, אני סבורה כי יש לדחות את טענת הנתבע שעניינה העדר סמכות מקומית.

בנסיבות אלה, אין צורך לדון בטענה השנייה שנטענה על ידי התובעים שעניינה, תנאי מקפח בחוזה אחיד, והיא אף נטענה על ידי התובעים באופן לקוני וחסר.