תא"ח 32720-03-16 י.ו. טירת כרמל בע"מ נ' מאפית אריאל בע"מ ואח'

1.התובעת הגישה תביעה לפינוי מושכר, בהתאם לפרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

2.בכתב התביעה נטען שהתובעת הינה בעלת זכויות הפיתוח במקרקעין הידועים כמתחם "גן אלי כהן" בטירת הכרמל, וזאת לאחר שזכתה במכרז וחתמה על הסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל. יצויין כי מדובר במקרקעין המשתרעים על 30,000 מ"ר. נטען שהנתבעים מחזיקים בנכס המצוי במקרקעין הנ"ל, שהינו מבנה בלתי חוקי אשר הוחזק בעבר על ידי בני הזוג פרץ (להלן – "פרץ"), שהשכירו את הנכס לנתבעים ו/או למי מהם. צוין שהתובעת הגישה תביעת לפינוי פרץ מהנכס (להלן – "תביעת הפינוי"), וכי במסגרת תביעת הפינוי הגיעו הצדדים להסכם פשרה, בו הסכימו פרץ להתפנות מהנכס ולמסור את החזקה בו לידי התובעת. עוד נטען שבמסגרת הסכם הפשרה המחו פרץ לתובעת כל זכות הקיימת כלפי שוכר משנה של הנכס. לטענות התובעת, הנתבעים שכרו מפרץ את הנכס מכוח הסכם שכירות, אשר מגיע לסיומו ביום 31.7.16, כשהוסכם שדמי השכירות החודשיים יעמדו על 8,000 ₪. לטענת התובעת, הנתבעים לא שילמו לפרץ דמי שכירות עבור התקופה מחודש דצמבר 2015 ועד מרץ 2016, ובנוסף נותרו חייבים להם סך של 2,000 ₪ בגין כל אחד מהחודשים ספטמבר – נובמבר 2015, ובסך הכל עומד חובם של הנתבעים כלפי פרץ על 38,000 ₪ בגין דמי שכירות. נטען שבנסיבות אלה התובעת, שקיבלה את זכויותיהם של פרץ כלפי הנתבעים, זכאית לדרוש את פינויו של הנכס, בין היתר עקב הפרה יסודית של הסכם השכירות.

3. בכתב ההגנה נטען שהסכם השכירות ביחס לנכס נחתם בין הנתבעת מס' 1 לבין הגב' שושנה פרץ, שהציגה את עצמה כבעלת החנות מושא הסכם השכירות. נטען שלפי הסכם השכירות תקופת השכירות אמנם מסתיימת ב- 31.7.16, ואולם הנתבעת 1 קיבלה אופציה להאריך את ההסכם בשנה נוספת עד ליום 31.7.17. הנתבעים ציינו שהתובעת אכן נקטה בתביעת פינוי נגד בני פרץ ונגד חברה בשם מאפה יונתן בע"מ (להלן: "מאפה יונתן"), אשר שכרה בשכירות משנה את הנכס מהנתבעת מס' 1. הנתבעים ציינו כי במסגרת תביעת הפינוי הסכימה "מאפה יונתן" לכך שכל פסק דין שיינתן בתביעה שבין התובעת לבני הזוג פרץ, יחייב גם אותה. נטען בכתב ההגנה שמאפה יונתן אינה מחזיקה, זה מכבר, בנכס וכי מי שמחזיק היום בנכס הינה הנתבעת מס' 3. הנתבעים הוסיפו וטענו שהתובעת מנהלת הליך משפטי נוסף בעניין הנכס, בדמות תביעה כספית בגין דמי שכירות /דמי שימוש ראויים, אותה הגישה נגד כל הנתבעים בתביעה הנוכחית (להלן – "התביעה הכספית"). נטען שעד להגשת התביעה הכספית שילמו הנתבעים או מי מהם לגב' פרץ את דמי השכירות כסדרם, ואולם עם הגשת התביעה הכספית הם מצאו את עצמם בסיכון לתשלום כפול של דמי שכירות, דבר שהביא אותם להחלטה להפסיק לשלם את דמי השכירות, וזאת מאחר והם אינם יודעים למי עליהם לשלם את דמי השכירות. נטען שבנסיבות אלה אין לומר כי הסכם השכירות הופר, כאשר בכל מקרה זכותה של התובעת לקבלת דמי שכירות התגבשה רק ביום בו נחתם הסכם הפשרה עם בני הזוג פרץ במסגרת ההליך הקודם, וזאת בחודש מרץ 2016. באשר לפסק הדין שניתן נגד בני הזוג פרץ מכוח הסכם הפשרה, וכן נגד מאפה יונתן, נטען שהוגש ערעור על פסק דין זה, הואיל ופסק הדין נתן תוקף להסדר דיוני אליו הגיע מאפה יונתן, כאשר ההסדר איבד את משמעותו ואת תוקפו בשל נסיבות כריתת הסכם פשרה בין התובעת לבין פרץ. הנתבעים הוסיפו וציינו שמאפה יונתן מהווה אישיות משפטית נפרדת מהם, כך שפסק הדין בכל מקרה אינו מחייב אותם.

4.הדיון בתובענה נקבע ליום 20.6.16. לקראת הדיון הגישה התובעת בקשה במסגרתה ביקשה להבהיר כי בדיון הנ"ל יתנהלו הוכחות, הואיל ומדובר בתביעה שחלות עליה הוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות בין היתר שבית המשפט יקבע מועד לדיון בתובענה שלא יהיה מאוחר מ- 30 ימים מהמועד האחרון להגשת כתב ההגנה האחרון בתיק. בהמשך לבקשה זו, הוריתי לצדדים להגיש את עמדתם בשאלה האם התובענה מתאימה לבירור במסגרת הוראות פרק טז4.

5.הנתבעת הודיעה שהיא סבורה כי התובענה אינה מתאימה לבירור כתביעה לפינוי מושכר, במסגרת הוראות פרק טז4. התובעת, לעומת זאת, טענה אחרת. נטען שהנתבעים אינם מצביעים על הגנה ממשית מפני התביעה וכי מדובר במקרה פשוט, בו שוכר אינו משלם דמי שכירות. נטען שמדובר בתביעה בה יש חשיבות להכרעה מהירה נוכח מהות התובענה, ואשר הרציונל שהביא לחקיקתו של פרק טז4 לתקנות חל עליה. עוד נטען שאין במקרה דנן סוגיות עובדתיות מורכבות וכי שמיעת הראיות תתמקד בשאלה האם אכן היה מקום שהנתבעים יתלבטו למי לשלם את דמי השכירות ועד מתי הם יכולים להיאחז בטענה זו מבלי לשלם דמי שכירות.

6.לאחר ששקלתי את הדברים, סבורני כי לא מדובר בתובענה המתאימה להתברר במסגרת הדיונית הקבועה בפרק טז4 לתקנות וכי יש מקום להורות על העברתה לדיון בפסים רגילים.

7.פרק טז4 לתקנות מצוי בחלק הנוגע ל"עניינים מיוחדים", לרבות תובענות בסדר דין מקוצר ותובענות בסדר דין מהיר. תובענה המוגשת לפי פרק זה, נדונה לפי סדר דין מיוחד, והיא מתנהלת בסד זמנים קצר, כאשר התכלית היא שהתובענה תתברר במהרה, מבלי להחיל עליה את מכלול ההוראות החלות על תובענה רגילה. פועל יוצא מכך, הוא, למשל, שהתובענה צריכה להתברר לגופה לא יאוחר מ- 30 ימים מהמועד האחרון להגשת כתב הגנה; כי במסגרת זו התובע אינו יכול לתבוע סעד נוסף בגין העילה מושא התובענה, וכי נתבע אינו יכול להגיש תביעה שכנגד או לשלוח הודעה לצד שלישי.

8.תקנה 215יב מחילה את תקנה 214יב לתקנות על תובענה לפינוי מושכר.

תקנה 214יב, שכותרתה "העברה למסלול דיון רגיל", קובעת כדלקמן:

"(א) בית משפט רשאי בכל עת, להורות כי תובענה בסדר דין מהיר או תביעה שכנגד תועבר למסלול דיון רגיל, אם מצא כי אינה מתאימה להתנהל בסדר דין מהיר.