בפניי תביעה לפינוי מושכר אשר הוגשה בהתאם להוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984.
-
התובעת הינה חברה בע"מ.
-
הנתבעת שכרה מהתובעת נכס מסחרי הנמצא ברחוב שבזי 47 בתל אביב, הידוע גם כתתי חלקות 4 ו-5, חלקה 60 בגוש 7420, על פי הסכם שכירות מיום 6/7/15 לשם הפעלת פאב (נספח א' לכתב התביעה) (להלן: "המושכר" ו-"הסכם השכירות" בהתאמה).
-
סעיף 7 להסכם השכירות קובע כי תקופת השכירות תחל ביום 1/7/15 ותסתיים ביום 30/6/2020 (להלן: "תקופת השכירות").
-
סעיף 9 להסכם השכירות קובע כי על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים בסך של 8,558 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי מדד, אשר ישולמו בראשית כל חודש (להלן: "דמי השכירות" ו-"הפרשי המדד" בהתאמה). לצורך האמור נקבע כי על הנתבעת להמציא לתובעת 12 המחאות מעותדות למועדי התשלום של אותה שנה. עוד נקבע כי הפרה של סעיף זה מהווה הפרה יסודית (להלן: "ההמחאות").
-
סעיף 16 להסכם השכירות קובע כי על הנתבעת לבטח את המושכר על חשבונה בפוליסות ביטוח (להלן: "פוליסות הביטוח").
-
סעיף 17.2 להסכם השכירות קובע כי על הנתבעת להפקיד בידי התובעת המחאות פתוחות ללא סכום וללא תאריך, לפקודת הרשויות השונות (להלן: "ההמחאות לביטחון").
-
הנתבעת נכנסה בנעליו של בעלה לשעבר אשר הפעיל במושכר במשך 13 שנים, פאב (להלן: "השוכר הקודם").
-
במכתבה מיום 26/10/15 הודיעה הנתבעת לתובעת כי בכוונתה להעביר את זכות השכירות במושכר לצד שלישי, הילית מור, אשר הגיעה אליה דרך המתווכת אסנת דמארי, ומשכך הודיעה כי היא תפנה את המושכר ביום 1/12/15 (להלן: "הילית" ו-"המתווכת").
-
הודעה זו באה לאחר שביום 19/10/15 נחתם בין הנתבעת להילית, הסכם להעברת הזכויות כאמור, כנגד תשלום בסך של 400,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, אותו תשלם הילית לנתבעת (להלן: העסקה") (נספח 5 לכתב ההגנה המתוקן).
-
על רקע האמור חתמה התובעת ביום 26/10/15 הסכם שכירות עם הילית (להלן: "הסכם השכירות עם הילית").
-
בעקבות סכסוך שהתגלע בין הילית לנתבעת (סכסוך אשר התובעת איננה צד לו) סירבה הנתבעת להעביר להילית את החזקה במושכר והעסקה בין השתיים לא יצאה אל הפועל.
טענות הצדדים
-
טוענת התובעת כי הנתבעת לא שילמה לה את דמי השכירות לחודשים יולי-אוגוסט 2015 אלא באיחור ובאופן חלקי. עוד טוענת היא כי גם בחודשים הבאים שילמה לה הנתבעת את דמי השכירות באיחור. משכך טוענת היא כי קמה לה עילה לפינוי הנתבעת מן המושכר באופן מיידי וללא התראה מוקדמת.
-
עוד טוענת התובעת כי הנתבעת גם לא העבירה לה את ההמחאות כנדרש; לא המציאה פוליסות ביטוח; ולא מסרה את ההמחאות לביטחון.
-
לטענתה וחרף הפרות יסודיות של הסכם השכירות לא נענתה הנתבעת לדרישתה כי תפנה את המושכר. משכך עותרת היא למתן צו אשר יורה לנתבעת לפנות את המושכר.
-
מנגד טוענת הנתבעת כי היא שילמה את דמי השכירות באיחור, בשל טעות בהנהלת החשבונות שלה, ולאחר שכל ההתראות אותן שלחה לה התובעת בעניין זה, נשלחו ישירות למנהלת החשבונות שלה, אשר בינתיים גם פוטרה בשל מחדליה.
לטענתה שעה שהיא עצמה גילתה את הטעות (וזאת ביום 28/10/15), היא דאגה מיד (וביום 9/11/15), לתשלום דמי השכירות החסרים, כך שביחד עם התשלום מיום 7/9/15, היא שילמה לתובעת למעשה את מלוא דמי השכירות עד סוף חודש נובמבר 2015.
עוד טוענת היא, בהתייחס לחודש יולי 2015, כי בהסכמת התובעת היא לא הייתה צריכה לשלם דמי שכירות עבור המחצית הראשונה של חודש זה, בו שיפצה את המושכר, וכי היא שילמה לתובעת במזומן סך של 5,000 ₪ עבור המחצית השנייה של החודש, לפני יום 26/8/15 (בטענתה זו נסמכת הנתבעת על הודעות דואר אלקטרוני שהוחלפו בין הנתבעת למנהל החשבונות מטעם התובעת, ברוך נמר, מיום 26/8/15, עמ' 6 לנספח י' לכתב התביעה).
לטענתה בהסכמת התובעת ולבקשתה שולמו דמי השכירות בהעברה בנקאית, לכל המאוחר עד 20 לכל חודש (עבור אותו חודש), כפי שגם היה נהוג עם השוכר הקודם.
במקביל היא טוענת כי המציאה לתובעת גם את ההמחאות לביטחון.
-
הנתבעת מוסיפה על האמור כי על פי סעיף 16 להסכם השכירות, לא היה עליה להמציא את פוליסות הביטוח לתובעת ומשכך כי אין באי המצאתן לה משום הפרה יסודית של הסכם השכירות.
-
בתוך כך טוענת הנתבעת כי הסכם השכירות עם הילית הותנה בתשלום פיצוי בגין השקעותיה במושכר בסך של 400,000 ₪ בתוספת מע"מ וכי תנאי זה מהווה תנאי מתלה לקיומו (להלן: "התנאי המתלה").
-
לטענתה, לאחר שהיא עצמה התחייבה בפני התובעת לפנות את המושכר עד ליום 1/12/15, ולאחר שהתובעת חתמה על הסכם השכירות עם הילית, חזרה בה האחרונה מהסכמתה לתשלום הסך של 400,000 ₪ ומשכך הודיעה (הנתבעת) לה (להילית) ולתובעת על ביטול העסקה.
בעניין זה טוענת הנתבעת כי לאחר ביטול העסקה ניסו התובעת והילית לנשל אותה מזכויותיה במושכר, בחוסר תום לב, תוך שהתובעת מעלה כנגדה באותו מועד, לראשונה, טענות באשר להפרת הסכם השכירות בשל בצע כסף גרידא.
-
הנתבעת מדגישה בטענותיה כי אין להילית זכויות במושכר אלא מכוח העסקה, ועל כן כי כל עוד לא יצאה העסקה אל הפועל, אין תוקף להסכם השכירות עם הילית (בהקשר זה היא גם מפנה לסעיף 7.2 להסכם זה).
-
מכל מקום טוענת הנתבעת כי התובעת הודיעה לה על ביטול הסכם השכירות ביום 28/10/15, על אף שלשיטתה היא ידעה על קיומה של העילה לביטול עוד ביום 1/7/15, וכי משכך כי אין המדובר בהודעה בתוך פרק זמן סביר.
לטענתה תוצאת האמור ונוכח אינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבעת משום חלוף הזמן, חלה על התובעת החובה לאפשר לה לתקן את ההפרות בטרם ביטול ההסכם בתוך 14 ימים. בהקשר זה היא מוסיפה כי הודעת הביטול נשלחה בפקס, בניגוד להוראת בסעיף 19.1 להסכם השכירות, המחייבת משלוח הודעה בדואר רשום.
-
הנתבעת טוענת איפוא כי דין התביעה להידחות.
דיון
תוקף הסכם השכירות עם הילית
-
תנאי העסקה פורטו בהסכם שנחתם בין הילית לנתבעת וכללו את התנאי המתלה (כאמור נספח 5 לכתב ההגנה המתוקן).
-
כעולה מעדות המתווכת (נ/1) היא אשר קישרה בין הנתבעת לבין הילית.
לדבריה:
"העדה , גב דמארי: או קיי. אה, אליזה פנתה אליי למשרד, בחטף, ואמרה לי שהיא מחפשת, אה, דייר חילופי לעיסוק שהיא מתעסקת בו. את הזוג הנחמד שהכרתי, הילית ויונתן, הם חיפשו נכס בגודל שיתאים לצרכים של הגברת, ויצרתי קשר עם יונתן ועם הילית, וסיפרתי להם שיש לי נכס שמאוד יכול להתאים, רק הוא מסעדה והוא לא מתאים להגשה, ונורא היה חשוב הגודל. אה, עשיתי פגישה בבית קפה מול המשרד, וחשוב לי לציין שאליזה דיברה על הנושא של דמי פינוי, שמבחינתי דמי פינוי זה יכול להיות רהיטים, זה יכול להיות אסלה, זה יכול להיות מרקיזות שהיא שמה, והיא אמרה להם שזה כנראה לא יתאים, מהסיבה שדמי פינוי לעסקים כאלה הוא גבוה. מניסיון שלי, 16 שנה בשכונה, מסעדות שמפנות או בתי קפה, התשלום הוא שונה מעסק להלבשה. והילית ובן זוגה החליטו שהם רוצים לחשוב על זה, הם יצרו איתי קשר אחרי משהו כמו שעתיים, ועשינו פגישה אצלי בעסק, וכמובן יונתן רשם את ההסכם, שאני לא מתפקידי לעשות את זה, אני משרד תיווך, ולחצו יד על 400,000 שקל פלוס מע"מ, מול חשבונית שבן זוגה של אליזה, זה מה שהיא שילמה לו על המקום שהיא לקחה, ומשמה יש את התצהיר, ואפשר לראות. אז זה בעצם הדברים שנאמרו ונעשו...".
(פרוטוקול הדיון מיום 7/2/16, עמ' 62).
-
רק אז ורק לאחר חתימת העסקה (ביום 19/10/15), הודיעה הנתבעת לתובעת (ביום 26/10/15) על פינוי המושכר, ובלשונה:
"אני החתומה מטה, אליזה זיבי... מעבירה בזאת את זכויותיי בהסכם השכירות שנחתם ביום 6/7/2015 לגברת הילית מור... וכל זאת באישור המשכיר.
...
אני מתחייבת למסור את המושכר... עד לתאריך 1/12/2015 וכפיצוי אני מתחייבת לשלם למשכיר חודש 1 דמי שכירות".
-
בהמשך ובו ביום נחתם גם הסכם השכירות עם הילית, לאחר שהנתבעת היא שהביאה אותה אל התובעת כשוכרת חלופית.
עם זאת בסעיף 7.2 להסכם זה נקבע מפורשות כי:
"השוכר מצהיר כי ידוע לו שמסירת החזקה במושכר לידיו כמו גם קיומו של הסכם זה מותנה בפינויו המושכר [כך במקור-כ.ה] על ידי השוכרת הקודמת הגב' אליזה זיבי. במידה והמושכר לא יימסר לידי השוכר עקב מחדלה של השוכרת הקודמת לפנותו, לא יהיה לשוכר כל עילה או דרישה או תביעה מכל סוג שהוא כנגד המשכיר. יחד עם זאת, מוסכם בין הצדדים כי הצדדים יפעלו במשותף לפינוי השוכרת הקודמת".
נציג התובעת, מר רונן זברקו (להלן: "נציג התובעת") אף הוסיף בעניין זה בתשובה לשאלה האם ביקש להגן על עצמו מפני מצב דברים בו בשל מחדל של הנתבעת החזקה לא תימסר להילית כי אכן כך (שם, עמ' 21), וכי לאחר שהילית שאלה אותו מספר פעמים מה יקרה אם הנתבעת לא תפנה את המושכר, הוסיף את הסעיף האמור (שם, עמ' 23).
כן אישר כי הנתבעת היא אשר הפגישה אותו עם הילית (שם, עמ' 17) וכי הילית הייתה צריכה להיכנס בנעליה כשוכרת חלופית (שם, 21).
-
עם זאת הילית היא אשר הודיעה לנתבעת כי היא חוזרת בה מהסכמתה לתנאי המתלה (וראו עדותה בפרוטוקול הדיון מיום 7/2/16 עמ' 41). משכך בטלה העסקה ובכלל כך בטלה העברת הזכויות במושכר מן הנתבעת להילית.
ודוק: אני ערה כמובן לכך שהילית הבהירה בעדותה כי היה על הנתבעת להבין לבדה שאין בכוונתה לשלם לה את הסך של 400,000 ₪. עם זאת ברי מתנאי העסקה כי היה על הילית להבין שתשלום זה מהווה תנאי מתלה, בלעדיו אין ולא תהיה עסקה, וכי הנתבעת לא תהיה נכונה להעביר לה את זכויותיה במושכר כשוכרת חליפית, אלא כנגד התשלום הנ"ל.
-
תוצאת האמור אין נפקות להסכם השכירות עליו חתמה התובעת עם הילית שכן הזכויות במושכר לא יצאו מחזקתה של הנתבעת, המחזיקה בהם עד לשנת 2020.
-
לשון אחר: הילית והתובעת יכולות היו לחתום על כל הסכם אשר עלה על דעתן. עם זאת הילית איננה יכולה לבוא בנעליה של הנתבעת אלא מכוח העסקה ולחילופין, באורח עצמאי, היה ויוכח כי כתוצאת התנהלות הנתבעת קמה לתובעת עילה לביטול הסכם השכירות, באופן שבתורו מותיר את הזכויות במושכר חופשיות להעברה.
-
על מנת לגבש עילה לפינוי הנתבעת מן המושכר על התובעת להוכיח כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות הפרה מהותית.
דמי השכירות
-
סעיף 9 להסכם השכירות קובע כי:
"דמי השכירות
9.1...
על השוכר לשלם את התשלומים של דמי השכירות כל תחילתו של חודש עד לראשון לאותו חודש ובמעמד חוזה זה תשלום מזומן לחודש הראשון. בכל תחילת שנת שכירות יימסרו 12 שיקים למועדי הפירעון של התשלום של אותה שנה. בגמר כל שנת שכירות ישולמו הפרשי הצמדה על אותה שנת שכירות.
9.2 תשלום דמי השכירות לרבות מס ערך מוסף עליהם והפרשי המדד, הם מעיקרי חוזה זה. הפרה של הוראת סעיף 9 לחוזה זה תחשב כהפרה יסודית של החוזה".
תשלום דמי שכירות עבור המחצית הראשונה של חודש יולי 2015
-
סעיף 7 להסכם השכירות קובע כי תקופת השכירות תחל ביום 1/7/15. אין בהסכם כל הוראה הקובעת פטור מתשלום בגין המחצית הראשונה של חודש זה.
-
לא למותר להוסיף בהקשר זה כי צודקת התובעת בטענתה לפיה הנתבעת העלתה את טענת הפטור לראשונה רק בכתב ההגנה המתוקן וכי קודם לכן טענה כי שילמה לתובעת את מלוא דמי השכירות.
-
עם זאת בעדותה השיבה הנתבעת כי להבנתה היה עליה לשלם את דמי השכירות רק החל מיום 15/7/15, משום שהסכם השכירות נחתם ביום 6/7/15 והיות שקיבלה פרק זמן של שבוע נוסף כדי לשפץ את המושכר.
לא רק זאת אלא שהשוכר הקודם אישר בעדותו את טענת הנתבעת, ואף הוסיף כי הוא עצמו החזיק במושכר עד ליום 5/7/15. לדבריו:
".. זאת אומרת, גם אתה שמעת שניתן גרייס של שבועיים?
מר זיתוני: כן, ... החוזה שלי הסתיים ב-5 לחודש, שלה התחיל ב- 7 לחודש, והוא [נציג התובעת] נתן לה שבוע ימים גרייס"
(וראו: פרוטוקול הדיון מיום 7/2/16 עמ' 80. עוד ראו: שם, עמ' 79).
-
בהינתן העובדה כי הסכם השכירות קובע את תחילת תקופת השכירות ביום 1/7/15, שעה שהמושכר כלל לא נמסר לנתבעת, ספק אם ניתן להישען על ההסכם בנקודה זו. לא כל שכן כאשר ההסכם נחתם ביום 6/7/15. במצב דברים זה טענה לתקופת "גרייס" בת שבוע ימים איננה מופרכת. משנתמכה הטענה הן בעדות הנתבעת והן בעדות השוכר הקודם (אשר רחוק היה מלעמוד לצד הנתבעת ואשר גם בעליל לא הוכן לשאלה זו, שבאה במפתיע במהלך הדיון), אני רואה לקבל את גרסתם וקובעת כי הנתבעת קיבלה פטור מתשלום דמי השכירות עד ליום 15/7/15.
תשלום יתרת דמי השכירות
-
אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שילמה דמי שכירות בסך מצטבר של 61,112 ₪, במועדים כדלקמן:
-
סך של 10,100 ₪ ביום 7/9/15;
-
סך של 31,000 ₪ ביום 9/11/15;
-
סך של 9,950 ₪ ביום 21/12/15;
-
סך של 10,062 ₪ ביום 22/1/16;
(ראו עדות נציג התובעת מיום 7/2/16 עמ' 35).
-
הנתבעת טוענת כי בנוסף לתשלומים הנזכרים היא שילמה לתובעת סך נוסף של 5,000 ₪ במזומן עבור דמי שכירות למחצית השנייה של חודש יולי 2015 (וראו: פרוטוקול הדיון מיום 7/2/16, עמ' 80).
-
עיון בכרטסת הנהלת חשבונות שהגישה התובעת (נספח ט' לכתב התביעה) מעלה כי על פי הרישום שילמה הנתבעת לתובעת דמי שכירות לראשונה ביום 7/9/15. עם זאת בדרישה לתשלום מיום 15/10/15 נכתב כי על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות בגין חודש אוגוסט 2015 באופן חלקי בלבד ובסך של 5,747 ₪ בתוספת מע"מ (וזאת להבדיל מן החיוב אשר נדרש בגין החודשים ספטמבר ואוקטובר בסך של 8,558 ₪ בתוספת מע"מ).
משנשאל נציג התובעת מדוע באה דרישה לתשלום מופחת, התקשה להשיב לגופו של עניין (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 7/2/16 עמ' 12-14).
-
לא רק זאת אלא שעיון בעמ' 6 לנספח י' לכתב התביעה – התכתבות בדואר אלקטרוני בין הנתבעת לבין ברוך נמר, מנהל החשבונות אצל התובעת, מיום 26/8/15 – מעלה כי באותו מועד ביקשה הנתבעת מהתובעת חשבונית על תשלום קודם אותו שילמה לה בגין דמי השכירות.
-
נוכח האמור ובשים לב לעובדה כי ההתכתבויות האמורות קדמו לתשלום ביום 7/9/15 ברי כי הנתבעת לא שילמה לראשונה דמי שכירות במועד זה (7/9/15) שאם לא תאמר כן מדוע מצאה הנתבעת לבקש חשבונית על תשלום שכבר שולם.
ודוק: מובן כי לא נעלם מעיניי שהנתבעת היא המבקשת את החשבונית. עם זאת וחרף תשובת מר נמר, הכופר בתשובתו לדרישתה זו, בתשלום כנטען (תשלום קודם ליום 7/9/15), לא הביאה התובעת את מר נמר לעדות. הימנעות זו פועלת לחובתה (וראו: פרוטוקול הדיון מיום 7/2/16 עמ' 36; עוד ראו ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539, 549).
-
משכך אני מעדיפה בעניין זה את עדותה של הנתבעת על פני גרסת התובעת וקובעת כי הנתבעת שילמה לה גם סך במזומן של 5,000 ₪.
-
עולה מן האמור כי עד ליום 22/1/16 שילמה הנתבעת לתובעת דמי שכירות בסך כולל של 66,112 המהווים תשלום מלא (ואף עודף בכ- 1,000 ₪) עבור דמי השכירות עד לסוף חודש ינואר 2016.
-
נכון ליום 22/1/16 אין הנתבעת חייבת איפוא דמי שכירות לתובעת.
איחור בתשלום
-
עם זאת אין חולק כי לפחות על פי לשון הסכם השכירות שולמו דמי השכירות באיחור.
-
הנתבעת העידה בעניין זה כי מקור האיחור נעוץ ברשלנות של מנהלת החשבונות שלה וכדבריה:
"ת: ... העובדת שלי פנתה ל , לעובד של זברקו , לקבל על זה חשבונית , ולא נענה שום דבר . אני יודעת שעשיתי טעות , שהתשלום של השכירות , הייתה לי טעות , בעיה עם המנהלת חשבונות שלי , שמהרגע שגיליתי את העניין הזה , סידרתי את כל התשלומים , ועד היום אני משלמת הכל בזמן , כפי שסוכם וכפי שהתבקש. העובדת שלי פוטרה לאחר המקרה הזה, באותה, באותו שבוע, אני לא ידעתי שלא שולם, ואני בן אדם שמשלם הכל בזמן, אף פעם לא הייתה לי בעיות של תשלומים ושכירויות ודברים כאלה, אין לי שום סיבה, וזהו..." (פרוטוקול הדיון מיום 7/2/16 עמ' 78).
-
עוד העידה כי סברה שחרף האמור בהסכם השכירות וכפי שהיה נהוג עם השוכר הקודם, היא רשאית לשלם את דמי השכירות לכל המאוחר עד ה-20 בכל חודש וכי התובעת הסכימה לכך (וראו: סעיף 4.4 לנ/3)
על האמור אף הוסיפה כי:
"ת: והיה לי יותר קל אם הייתי נותנת לו שיקים, הוא פשוט לא רצה שיקים, זה היה חוסך ממני את כל ה, את כל ההפקדות שהוא ביקש שאני אעשה..." (פרוטוקול הדיון
מיום 7/2/16 עמ' 78).
-
כך או אחרת, ברי כי גם לשיטת הנתבעת היא איחרה בתשלום דמי השכירות, וזאת אף אם אני מתעלמת מן האיחור כתוצאה מן הרשלנות הנטענת של מנהלת החשבונות.
-
עם זאת אין באיחור זה, בין שהיה על הנתבעת לשלם את דמי השכירות בראשון לכל חודש ובין שיכולה הייתה לשלמם עד ל- 20 בחודש, כדי לגבש הפרה מהותית של הסכם השכירות העולה כדי ביטולו.
בעניין זה לא למותר להדגיש כי אין להסיק שאף התובעת חשבה אחרת, לאחר שגם היא נזעקה לטעון להפרה מהותית של הסכם השכירות, לראשונה, רק לאחר חתימת הסכם השכירות עם הילית, בו אף לא הסתירה את כוונתה לפעול במשותף עם הילית לפינוי הנתבעת מן המושכר (וראו שוב סעיף 7.2 להסכם הנזכר).
מכל מקום יפים לעניין זה (בשינויים המחויבים) דברי כב' השופט מ' בייסקי בע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה, פ"ד לו(4), 793, 815 לפיהם:
"בדרך-כלל, אי-תשלום סכום כסף במועדו על חשבון המחיר של קניית נכס, ייחשב כהפרה יסודית של החוזה מצד הקונה המצדיקה את ביטולו המידי גם אם לא הותנה על כך במפורש בחוזה שבין הצדדים; ועל המפר, המבקש למנוע זאת, להראות כי בנסיבות המקרה האיחור היה קל יחסית ושהיו נסיבות מיוחדות שגרמו לכך ושיש בהן כדי להצדיקו."
-
אני קובעת איפוא כי חרף האיחור בתשלום דמי השכירות, לא עלתה ההפרה כדי הפרה מהותית של הסכם השכירות המקנה את העילה לביטולו.
פוליסות הביטוח והמחאות לביטחון
-
טענת התובעת באשר להפרת הסכם השכירות נוכח אי המצאה פוליסות הביטוח ואי המצאת ההמחאות לביטחון, נזנחו על ידם בסיכומים.
-
ממילא הוכח בפניי כי ההמחאות לביטחון הועברו לתובעת במועד (וראו בעניין זה נספח 3 לכתב ההגנה המתוקן, שהוא צילום של המחאות אלו, על גביו חתמה התובעת כי היא מאשרת קבלתן; עוד ראו: עדות נציג התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 7/2/16 עמ' 8).
-
בדומה ובהתאם לסעיף 16 להסכם השכירות אין הנתבעת מחויבת להמציא לתובעת העתק של פוליסות הביטוח.
-
טענות אלה של התובעת, נדחות אם כן.
תום לב בקיום חוזה
-
לא אוכל לסיים את הדיון בתיק זה מבלי להתייחס לחובה החלה על שני הצדדים לקיים את החוזה שנכרת ביניהם בתום לב.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת א' חיות בע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה [פורסם בנבו] (19/2/12), פסקה 11 ואילך, לפיהם:
"עקרון תום הלב מעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ומכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק נפרש עקרון זה על פני החקיקה האזרחית כולה. על החובה לפעול בתום-לב ועל היקף פרישתה במשפט הישראלי, עמד בית המשפט לא אחת בציינו כי זוהי "אחת מאותן דוקטרינות כלליות החלות בכל תחומי המשפט ... על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב" ...
....
חשוב להדגיש בהקשר זה כי הצורך בהחלת עקרון תום הלב על מקרה נתון נבחן באמת מידה אובייקטיבית. לכן, "אין נדרש כי בעל הזכות יפעל מתוך זדון או רוע-לב. די בכך שפעולתו אינה עולה בקנה אחד עם 'הסטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת'"
....
אכן, נוכח השיקולים השונים הניצבים אלה מול אלה בסוגיה שבפנינו, הובעו גישות שונות באשר להיקף שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו להגן על זכות הקניין. עם זאת, גרעין ההלכה לפיה ההגנה על זכות הקניין כפופה לעקרונות של צדק, הגינות ותום לב, קנתה אחיזה איתנה בפסיקה ואין עליה עוררין ..".
-
התובעת שכחה חובתה זו וכפי האמור מצאה לפעול כנגד הנתבעת, בכל הכוח, רק לאחר חתימת הסכם השכירות עם הילית, וזאת הגם שידעה היטב כי העסקה שנרקמה בין הנתבעת להילית הייתה כרוכה בתנאי מתלה וכי הילית החליטה שלא לקיים תנאי זה, כך שהעסקה לא יצאה אל הפועל.
התובעת עשתה כן ביודעה כי בהינתן האמור הנתבעת חוזרת בה מבקשתה לראות בהילית שוכרת חלופית, ומשכך כי זכותה להחזיק במושכר עד לשנת 2020.
תוצאת האמור ולמרבה הצער, אני סבורה כי התובעת, בזדון, החליטה לפעול בצוותא חדא עם הילית, כדי לנשל את הנתבעת מזכויותיה על פי הסכם השכירות, שלא כדין, וזאת לאחר שמטעמיה שלה (ובעניין זה אני מתקשה להאמין כי סך של 12,000 ₪ שהוא, בחישוב שנתי, ההפרש בדמי השכירות אותם אמורה לשלם הילית, יכול להוליך להתנהלות חסרת תום לב זו) היא ככל הנראה מבכרת את הילית (אותה הציגה בפניה הנתבעת) על פני הנתבעת.
ודוק: שימת הלב לכך שהעסקה נחתמה בין הנתבעת להילית ביום 19/10/15 (נספח 5 לכתב ההגנה המתוקן); כי ביום 26/10/15 הודיעה הנתבעת לתובעת על העברת זכויותיה במושכר להילית (נספח 6 לכתב ההגנה המתוקן); כי באותו מועד נחתם גם הסכם השכירות עם הילית (נספח 7 לכתב ההגנה המתוקן); וכי באותו מועד – 26/10/15 – הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול העסקה (נספח 8 לכתב ההגנה המתוקן).
בתשובה העלתה התובעת – במכתב מיום 28/10/15 (נספח 9 לכתב ההגנה המתוקן) – לראשונה את טענותיה כאילו הפרה הנתבעת את הסכם השכירות, הפרה יסודית.
טענות אלו של התובעת לא באו מן החלל הריק, אלא מכוח החלטתה לפעול במשותף עם הילית לפינוי הנתבעת מן המושכר.
-
טוב תעשה התובעת אם תתנצל מעומק הלב בפני הנתבעת על מעשיה.
סוף דבר
-
התביעה נדחית.
-
הסכם השכירות עומד בתוקפו.
-
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
הערה אחרונה
-
אני מתארת לעצמי כי התובעת תופתע מפסק הדין לאחר שהבעתי את דעתי במהלך הדיון כי יש מקום להורות על פינוי הנתבעת מן המושכר בשל הפרה מהותית של הסכם השכירות.
-
אודה ולא אבוש כי טעיתי וכי לאחר שנפרשה בפני מלוא התמונה ובכלל כך העדות בדבר חוסר תום הלב בו נהגה התובעת בנתבעת, אני סבורה כי טוב עשתה הנתבעת עת בחרה לנהל את ההליך עד תומו.
מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ח אדר א' תשע"ו, 08 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.
