ברייתא שהובאה בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (לז, ע"ב):
"תנו רבנן: כיצד מאומד? אומר להן: שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם - לא ראיתם כלום. תניא אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה 'על פי שנים עדים יומת המת' היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת".
אמנם בענייננו, אין מדובר בחורבה (כמו בברייתא), אלא בדירה, שהיא גם משרדו של עורך דין, ובשניים שיצאו ממנה בחיים, חבולים מעט; אך הקושי שמעלה הברייתא בענין דיות הראיות במקרה של אירועים בעלי גוון פלילי המתרחשים "בחדר הסגור", מהדהד גם בענייננו. הסוגיה ליישום בענייננו היא: כיצד לקבוע ממצאים לגבי אירועים, שאין מחלוקת כי אירעו בחדר הסגור, במשפט אזרחי בו שני הצדדים, שטוענים הדדית לתקיפה ולחבלה, מציגים "עדות בעל דין יחידה" לגרסה הסותרת בעיקרה את גרסת הצד השני.
בענייננו, תחת המתנה לאות שייתן הנחש (התנין), נאחוז במטה המשפטי ונפסוק, כדלהלן.
שתי תביעות נוגדות – בטענה של תקיפה על ידי הצד השני
1.לפני שתי תביעות נוגדות, הנסמכות על הוראת סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), שעניינו עוולת התקיפה.
כל צד טוען, בתביעה נפרדת שהגיש, לנזק שנגרם לו בגין תקיפה על ידי הצד השני באותו אירוע. אלמוני, עורך דין, תובע לקוח שלו, פלוני, לפיצוי בסך 21,000 ₪; 20,000 ₪ בגין "כאב וסבל ועוגמת נפש, כתוצאה מהפגיעה הפיזית והמוראלית שביצע", לטענתו, פלוני בתקיפתו את אלמוני, וכן 1,000 ₪ - בגין שכר באובדן 4 ימי עבודה.
מנגד, בתובענה שכנגד, שהגיש בנפרד, תובע פלוני, הלקוח, את עורך הדין אלמוני, לפיצוי בסך 30,000 ₪, בגין "הנזק הגופני ובעיקר הנזק הנפשי שנגרם לי ופגיעה קשה ברזומה הרפואי שלי", שאירעו, לטענתו, בגין תקיפתו של אלמוני אותו.
2.כפי שיפורט להלן, מדובר במריבה שהתרחשה בד' אמותיה של דירת אלמוני, המשמשת גם למשרדו כעורך דין. כפי שעולה מהתביעות שלפני, הן הוגשו כהמשך של אותה התכתשות פיזית, כשכל צד מחזיק בעמדתו, שהצד השני תקף אותו, ושהוא זכאי לפיצוי על פי הוראת סעיף 23 לפקודה, כאמור.
3.כפי שיפורט להלן, אני מוצא כי עיקרה של מחלוקת זו בשאלה: האם עומדות למי מהצדדים עילות ההגנה שבסעיף 24 לפקודה, שהיא הגנה מיוחדת במקרה של תובענה על תקיפה (ס' 23 לפקודה). אקדים ואומר כי, בסופו של דבר, מצאתי כי דין התביעות הנדונות להתקבל הדדית; זאת - באשר לא ניתן להכריע שמי מהצדדים אכן זכאי – בנסיבות - להגנה המיוחדת לה הוא טוען. מאידך, עוד מצאתי, כי הפיצוי שלכאורה מגיע למי מהצדדים בגין הנזק שנגרם לו בגין התקיפה, שהוא נזק לא ממוני בגין כאב וסבל, מתקזז ומתאפס מול חיובו של הצד שכנגד בפיצוי כלפיו - כעולה מנסיבות האירוע (תקיפות הדדיות). כמדיניות משפטית נאותה, מצאתי כי, בנסיבות שמאפיינות את האירוע בענייננו, אין לעודד צדדים להמשיך את ההתאבקות ביניהם בצורה של מחלוקת משפטית אזרחית, ועל כן יש ליתן לניצים שלפניי ללכת כל אחד לדרכו בידיים ריקות; גם מתוך תקווה, שבזאת תחתם ותסתיים פרשת המאבק ביניהם.
4.זה היה מהלך הדברים. פלוני (להלן: "הלקוח") קיבל בעבר שירותים משפטיים מאת אלמוני, עו"ד (להלן: "עורך הדין"). אין מחלוקת כי ביום 3.9.08 התפתחה בין השניים מריבה (להלן: "אירוע המריבה" או "האירוע"); הצדדים חלוקים לגבי פרטיה, השתלשלותה, נסיבותיה, תוצאותיה מבחינת נזק, ככל שנגרם, והאחריות לגרימת אותו נזק. בתביעה שהגיש בנדון, מפנה עורך הדין להכרעת דין שניתנה בתיק פלילי נגד הלקוח בגין מעשיו באותה מריבה. הלקוח מצדו, מפנה לכתב אישום שהוצא נגד עורך הדין בגין מעשיו באותה מריבה; כתב אישום, שלפי המסמכים שהוצגו, כנראה בוטל על ידי הפרקליטות בהסכמה בסופו של יום; לא הובהר ולא הוכח בגין איזו עילה הסכימה הפרקליטות לביטול זה.
5.תביעת עורך הדין הוגשה ביום 1.9.15, היינו - יומיים טרם שהתיישנה. עורך הדין מסביר בחקירתו הנגדית, שלא התפנה להגיש את התביעה, באשר היה עסוק בדברים אחרים בשל בעיות בריאות. לעומתו, טוען הלקוח כי מדובר במעשה מכוון, שנועד להותירו ללא אפשרות תביעה שכנגד; ומכל מקום, מדובר בשיהוי שפגע בסיכויו בהגנה מול תביעת עורך הדין ובתביעה שנאלץ להגיש כנגד [כגון אובדן תמונות שהיו ברשותו של מצבו אחרי התקיפה – ש' 30-32 בעמ' 29 ו-ש' 1-2 בעמ' 30 לפרו']. מכל מקום, בענין ההתיישנות, ניתנה החלטתי בנדון מיום 29.12.2016, בה דחיתי את בקשת עורך הדין, וקבעתי כי התביעה שהגיש הלקוח כתובענה שכנגד לא התיישנה, וכן קבעתי, שיש לאחד את הדיון בתביעה שהגיש עורך הדין עם התביעה שהוגשה מטעם הלקוח - באשר מדובר באותה מריבה, ובאשר אין מקום להכרעה נפרדת בנסיבות.
6.כפי שיפורט להלן, לפנינו שתי גרסאות לתקיפה, שהן סותרות ונוגדות בעיקרן, שני כתבי אישום והכרעת דין אחת.
גרסאות סותרות לגבי מה אירע בחדר הסגור – גרסת עורך הדין
7.מטעם הצדדים הוגשו בתביעות אלה שהתנהלו בסדר דין מהיר - תצהירים ונספחים, ואף התרתי לעורך הדין להגיש תצהיר תשובה / משלים, באשר, כאמור, סדר הגשת התביעות שאוחדו היה כזה שעורך הדין הגיש את תביעתו ראשון, והלקוח - אחריו. לתצהירים צורפו נספחים רבים; וודאי רבים לעומת המשך הקצר שארכה המריבה הפיזית עצמה [לפי העדויות בין 5 ל-3 דקות, ואף פחות], והם מחזיקים בעיקרם עדויות והודעות במשטרה, מסמכים רפואיים, וכן מסמכים הנוגעים לשירות שנתן עורך הדין ללקוח טרם המריבה.
8.גרסת עורך הדין היא שביום 2.9.2008, היינו - יום קודם למריבה, קיבל מאת הלקוח פקס [נספח 3 לתצהיר עורך הדין]. בפקס זה קובל הלקוח על כך שלאחר שעורך הדין קיבל בנאמנות 50,000 ₪ ביום 1.9.08 (יום קודם למשלוח הפקס), "לאחר השלמת הניירת הנדרשת העברת בתאריך 2/9/2008 לחשבון המוכר "[פלוני]" סך של 48,200 ₪ בטענה שמגיע לך סך של 1,800 ₪ במסגרת התחשבנות פרטית עם מוכר הדירה.". הלקוח ממשיך וטוען במכתב: "לידיעתך הכספים שמגיעים אליך בנאמנות אמורים לחזור למוכר לאחר השלמת כל המסמכים שעליך להמציא לקונים (סעיף 6.2 בחוזה המכירה)".
9.הלקוח מסכם את מכתבו, וטוען: "בצורה נבזית ועלובת נפש ניצלת כסף שנמצא בחשבונך בנאמנות כדי לקזז כספים שלטענתך מגיעים לך באופן פרטי מהמוכר. אבקשך להחזיר לחשבוני את יתרת החוב בסך 1,800 ₪, וזאת עד לתאריך 3.9.08, אחרת ינקטו נגדך צעדים משפטיים".
10.לפי גרסת עורך הדין, ביום 3.9.08, בסביבות השעה 21:30, נשמעה דפיקה על הדלת הכניסה לדירה, ומשום שהיה עסוק בשיחה טלפונית, וכן משום שבת-זוגו צפויה היתה להגיע בכל רגע, הוא לא בדק בעינית מי הוא המבקר ופתח את הדלת מעט, ואז הלקוח, שהיה בחוץ, דחף את הדלת בכוח והתפרץ לדירה. לגרסתו, הלקוח התקדם במהירות לחדר העבודה שלו, נעמד מול השולחן ודרש ממנו "כספים ובעיקר מסמכים" [סעיף 8 לתצהירו]. לפי תצהירו, התנגד עורך הדין לכניסה של הלקוח ודרש ממנו להסתלק ללא כל תנאי, ברם הנתבע אחז בו והחל לגרור אותו מחדר העבודה לכיוון המסדרון הצר שבשירותי האורחים. לדבריו, הנתבע אחז בו בלפיתה צווארית מאחור ודחף אותו לחדר השירותים תוך שעורך הדין נופל ארצה והנתבע מעליו. עורך הדין מצהיר, שהלקוח רכן מעליו וממש החל לחנוק אותו תוך לחץ איום על קנה הנשימה עם הזרוע הימנית שלו, עד שנחנק וחרחר והרגיש שהוא בסכנת חיים. הוא מפרט, שניסה להפנות את הלקוח למצבו הקשה "אפילו באמצעות כיסא קטנטן שאליו עלה בידי לנגוע בקצה ידי ושהיה בשירותים תוך הקשה ממש קלות על גבו של הנתבע" [סעיף 10 לתצהירו]; הכל תחת משאו של הנתבע, מכווץ וחסר אונים. עוד מצהיר עורך הדין, שניסה להתגונן ולאותת לנתבע אפילו בנשיכה בזרועו, ואולם הנתבע לא הרפה ממנו "ובמקום נשך אותי בחזרה באצבעי" [סעיף 10 לתצהירו]. עורך הדין מוסיף שבלית ברירה ומתוך ייאוש, איים על הלקוח שינסה אפילו להשיג סכין במטבח, הכל במטרה שיפסיק סוף סוף לחנוק אותו. בשלב זה שחרר אותו הלקוח מהחניקה ויצא מחדר השירותים חזרה לסלון, וחיכה לעורך הדין לא רחוק מדלת הכניסה, "ואז תקע לי הנתבע אגרוף חזק ביותר בלסת שמאל, והסתלק מהדירה במהירות ללא כל פגע ועם חיוך של ניצחון" [סעיף 11 לתצהירו].
גרסאות סותרות לגבי מה אירע בחדר הסגור – גרסת הלקוח
11.גרסת הלקוח היא, שלאחר שעורך הדין קיבל את הפקס מיום 2.9.2008, התקשר אליו עורך הדין ונוצר "בעינינו ויכוח טלפוני אשר נסב סביב כספי הנאמנות" [סעיף 7 לתצהירו], כשבעיקרו נסוב הוויכוח סביב הפרשת כספים מכספי הנאמנות לטובת שכר טרחה, וכן סביב הסיכון שהלקוח יפר את חוזה המכר, באשר התברר ללקוח, שלמרות שעורך הדין העביר ללקוח את מרבית כספי הנאמנות, הרי שעדיין לא העביר לרוכשי הדירה את המסמכים הדרושים על פי הסכם המכר. הלקוח מצהיר שבשלב מסוים בשיחה, סוכם שהוא יגיע למשרד עורך הדין ביום למחרת, על מנת לדון עמו בדברים. בתצהירו מסביר הלקוח שברצונו היה גם לקחת מעורך הדין את כל החומר הקשור בדירות (מספר דירות שעו"ד טיפל בעניינן עבור הלקוח בעבר), בין היתר, לצורך העברת המסכים הדרושים לקוני הדירה הראשונה להשלמת עסקת המכר, וכן לצורך השלמת הליכי רישום הבעלות בדירה השנייה.
12.הלקוח מצהיר, שהגיע למשרדו של עורך הדין (שהוא גם דירתו) ביום 3.9.08 בשעה 21:30 לערך, כשהוא מוסיף, שאלו שעות שבהן כבר פגש בעורך הדין בעבר, גם כאשר ייצג אותו בעניינים המשפטיים השונים. עורך הדין פתח לו את הדלת, ו"לאחר דין ודברים בקשר עם הכספים שלקח מכספי הנאמנות ולאחר שהבנתי כי אכן לא העביר את המסמכים לקונים כנדרש ובאופן שעלול "לעלות" לי בהפרת חוזה מכירת הדירה הראשונה, הודעתי לנתבע שכנגד כי הוא משוחרר מהמשך הייצוג שלי ודרשתי לקבל את כל המסכמים הקשורים בתיק בכדי להמשיך את הטיפול בעצמי ו/או על ידי עו"ד אחר מטעמי וכן לקבל את הכספים שנותרו אצל הנתבע שכנגד בנאמנות לזכותי." [בסעיף 9 לתצהירו].
13.הלקוח מצהיר עוד, שעורך הדין סירב לדרישתו ודרש שיעזוב את משרדו, ושהוא הבהיר לו בתשובה כי "אין בכוונתי לעזוב את משרדו אלא עם כל החומר שדרשתי וששייך לי" [סעיף 10 לתצהירו]. לפי גרסת הלקוח, לאחר שהוסיף הלקוח להתעקש על קבלת המסמכים ולא עזב את המשרד, כפי שדרש עו"ד, החל עורך הדין לנקוט נגדו באלימות פיזית "ולתדהמתי החל לדחוף אותי אל מחוץ לחדר המשרד בדירתו כשמעוצמת הדחיפות נפלתי בחצי גוף" [סעיף 12 לתצהירו]. ממשיך הלקוח ומצהיר: "המום מהתקיפה האמורה, ולאחר שהצלחתי להתייצב על רגליי, החל ביני לבין הנתבע שכנגד אימות (כך נכתב) גופני תוך שהנתבע שכנגד תוקף אותי במכות יבשות, סטירות ודחיפות נוספות באופן שאילץ אותי לאוחזו ואף להודפו ממני" [סעיף 13 לתצהירו]. הלקוח ממשיך: "משהנתבע שכנגד ראה שהאלימות בה הוא נוקט אינה גורמת לי לעזוב את משרדו, הוא החל לאיים עלי כי ידקור אותי והתחיל ללכת לכיוון המטבח בדירתו מתוך כוונה להביא סכין לצורך מימוש איומו, משכך נאלצתי לאחוז בנתבע שכנגד לכדי למנוע את מימוש איומו" [סעיף 14 לתצהירו]. מוסיף הלקוח כי תוך כדי שאחז בעורך הדין ושעורך הדין מנסה להשתחרר מאחיזתו, "הוא תפס כיסא מעץ שהיה בסמוך והחל הולם בראשי באמצעותו בתנועה סיבובית, וכן נשך את ידי" [סעיף 15 לתצהירו].
14.הלקוח מצהיר, שכשראה את עוצמת האלימות וחשש מאיומיו של עורך הדין, צעק לעורך הדין שהוא מרפה ועוזב את המקום. "אלא שכאשר שחררתי את אחיזתי מהנתבע שכנגד, ניצל זאת הנתבע שכנגד והלם בחוזקה בפני תוך שהוא מנסה לעשות זאת שוב במהלך מנוסתי מהמקום" [סעיף 16 לתצהיר הלקוח].
15.הצדדים מכחישים כל אחד את גרסת רעהו, וכפי שעולה מהדברים, מדובר בגרסאות קוטביות, כשכל צד מבקש לייחס לעצמו את תפקיד הקורבן ולמשנהו - את תפקיד התוקף.
16.עד כאן, הגרסאות כפי שהן עולות מהעדות הראשית שכל צד נתן בצורה של תצהירים בענייננו.
הפניות למשטרה וכתבי האישום
17.כל צד מהניצים פנה למשטרה בתלונה שנגבתה למחרת האירוע, בבוקר יום 4.9.08; הלקוח פנה בשעה 08:04 למשטרת מרחב דן, ואילו עורך הדין פנה בשעה 08:19 למשטרת מרחב איילון. בעקבות התלונות ההדדיות, גבתה המשטרה את הודעת הלקוח [נספח 6 לתצהירו של הלקוח], ולחוד – את הודעת עורך הדין [נספח 6 לתצהירו של עורך הדין]. כל צד נחקר על ידי המשטרה בגין התלונה הנגדית שהוגשה נגדו; הלקוח נחקר ביום 5.11.08 בשעה 14:57 על ידי מרחב איילון ת"א [נספח 4 לתצהירו], ואילו עורך הדין נחקר ביום 26.11.08 בשעה 09:55 על ידי מרחב איילון ת"א [נספח 13 לתצהיר הלקוח].
18.נגד כל אחד משני החשודים, מצאה הפרקליטות להגיש כתב אישום בגין מעשיו באירוע. כתב האישום נגד הלקוח הוביל להכרעת דין ולגזר דין, ואילו כתב האישום נגד עורך הדין לא הוביל לדיון לגופו, ולפי טענת עורך הדין, חזרה בה הפרקליטות מהאישום [נספח 5 לתצהירו של עורך הדין].
19.הלקוח הגיע לעסקת טיעון מול המדינה, לאחר שתוקן כתב האישום (להלן: "כתב האישום המתוקן"), לפיה הוא מודה בעובדות כתב האישום המתוקן נגדו, ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, וכן קנס בסך 1,000 ₪ או חודש מאסר תמורתו. יש לציין, שבא-כוחו בתיק הפלילי טען בטרם מתן גזר הדין, שתלוי ועומד כתב אישום נגד עורך הדין לאחר שהלקוח הגיש תלונה נגדו, וכי ללקוח נגרמו נזקים "לא קטנים" באירוע המריבה נשוא התיק הפלילי. עוד הוצגו מטעם הלקוח מסמכים רפואיים, שלטענת הלקוח הצביעו על חבלות שחבל במריבה.
20.נוסח כתב האישום המתוקן (שהוצג על ידי הלקוח, לאחר שעורך הדין צירף לתצהירו נוסח כתב אישום מקורי בלבד; שטרם צומצם בתיקונו...), הוא [נספח 12 לתצהיר הלקוח]:
"הנאשם מואשם בזאת כדלקמן:
כללי: 1. [אלמוני] (להלן: "המתלונן") הינו עורך דין במקצועו אשר סיפק שירות משפטי ללקוח אשר פרטיו מר [פלוני] (להלן: "הנאשם").
2. האירוע נשוא כתב האישום נסוב על רקע מחלוקת שבסיסה יחסי עו"ד - לקוח.
א. העובדות
1. ביום 03.09.08 בשעה 21:30 לערך, במשרדו של המתלונן ברחוב [X], תקף הנאשם שלא כדין וללא הסכמתו את המתלונן בכף שדחף אותו וכן אחז בראשו והחל להוריד את ראשו לעבר הרצפה.
2. בנסיבות המתוארות לעיל, הנאשם החל לחנוק את המתלונן וכן נשך אותו ביד את המתלונן (הוסף בכתב יד) בזרת יד שמאל.
3. בהמשך לנסיבות המתוארות לעיל, היכה הנאשם בחוזקה את המתלונן באמצעות מכת אגרוף ללסת צד שמאל.
4. כתוצאה מהתקיפה כמתואר בכתב האישום, נחבל המתלונן בזרת כף ידו וכן נוצר פצע ושטף דם מעל השפה וכן חלה נפיחות בלסת התחתונה שהינה חבלה של ממש.
ב. הוראות החיקוק
תקיפה חבלנית עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין- התשל"ז – 1977".
(הועתק מתוך המסמך, כשהמילים המחוקות מחוקות גם במסמך, בעט, וכן כפי שכתוב לעיל, הוספו באותו מסמך מתוקן - מספר מילים בכתב יד).
הלקוח, שהציג את כתב האישום המתוקן במסגרת הראיות מטעמו, טוען נגד עורך הדין, שכאמור בחר להציג בראיות מטעמו רק את כתב האישום המקורי נגד הלקוח, כי הטעה ביודעין את בית המשפט בענין זה.
21.מכל מקום, כאמור, הלקוח הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ועורך הדין טוען לתחולת הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות, לפיה הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט האזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם, אם אותו מורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. אציין כבר עתה, שבעדות מטעמו הלקוח ביקש להכחיש את העובדה שנשך ביד את הזרת שמאל של עורך הדין, וגם את העובדה שהכה את עורך הדין במכת אגרוף ללסת צד שמאל; אך, הפניתי את תשומת ליבו של הלקוח, לקושי שעולה מהעובדה שעדותו סותרת את האמור בהכרעת הדין הפלילית, כאמור, הן לעניין האגרוף והן לעניין הנשיכה בזרת [שורות 10 עד 17 בעמוד 27 לפרוטוקול]. אעיר בנוסף, כי עורך הדין צירף תמונות של הפגיעות בו שבהן הוא נראה כשהלסת שלו נפוחה [נספח 9 לתצהירו], וכן צירף תעודת רופא מיום 4.9.08 [נספח 4 לתצהירו], שבה מצוינים הנפיחות בלסת וכן סימני הנשיכה בזרת.
22.בעדותו הבהיר עורך הדין כי בשל חלוף השנים אין בידיו תמונות ברורות של סימני חניקה שהיו לו שנעלמו מהר [ש' 16-18 בעמ' 14 וש' 1 בעמ' 15 לפרו'], שאף שפנה לחדר מיון באותו ערב, עזב ללא בדיקה, באשר הגיע למסקנה ללא יכולים לעזור לו במיון; היתה פגיעה, אך זעזוע מוח לא היה לו [ש' 4-6 בעמ' 20 לפרו']; גם במיון לא נראו סימני החניקה [ש' 5 בעמ' 18 לפרו'].
23.אמנם טוען הלקוח בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי הוטעה על ידי בא-כוחו במשפט הפלילי, ואילו היה יודע על השלכות הסכמתו לעסקת הטיעון על המשפט בענייננו, לא היה מסכים לעסקה ומנהל את התיק [ש' 6-10 בעמ' 23 לפרו']; אך אינני מוצא לקבל טענה זו, שאין לה כל סיוע, ולעומת זאת קיים סיוע לפגיעות בעדות עורך הדין ובתמונות ובמסמכים הרפואיים שהציג, כאמור; בחירות הלקוח בעבר מחייבות אותו, והוא בחזקת מי שיודע את הדין, גם אם לידיעה זו נוסף נדבך של ייעוץ עורך דין (שהוא טוען שהיה רשלני).
אשר על כן, ובהסתמך על הוראות הדין, אני קובע כממצא, שבשל מכת אגרוף שהיכה הלקוח ונשיכה שנשך, נגרמו לעורך דין פגיעות גוף כפי שפורטו לעיל.
24.כאמור, כתב אישום הוגש גם נגד עורך הדין, וזו לשונו [נספח 14 לתצהיר הלקוח; מתיק פ [##] מדינת ישראל נגד [אלמוני]]:
"הנאשם מואשם בזאת כדלקמן:
כללי:
1. הנאשם הינו עורך דין במקצועו אשר סיפק שירות משפטי ללקוח אשר פרטיו מר [פלוני] (להלן: "המתלונן").
2. האירוע נשוא כתב האישום נסוב על רקע מחלוקת שבסיסה יחסי עו"ד – לקוח.
א. העובדות
1. ביום 03.09.08 בשעה 21:30 לערך, במשרדו של הנאשם ברחוב [X], תקף הנאשם שלא כדין וללא הסכמתו את המתלונן בכך שדחף אותו והכה בו באמצעות מכת אגרוף וכן סטר למתלונן.
2. בנסיבות המתוארות לעיל, הכה הנאשם את המתלונן בראשו באמצעות קרש של כיסא.
3. כתוצאה מהתקיפה נחבל המתלונן בראשו ונזקק לטיפול רפואי.
4. בהמשך לנסיבות המתוארות לעיל, איים הנאשם על המתלונן בפגיעה בגופו בכך שאמר לו: "אם לא תצא מהמשרד אני יביא סכין מהמטבח ואדקור אותך", כל זאת בכוונה להפחידו ו/או להקניטו.
ב.הוראות החיקוק
1. תקיפת סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
2. איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.".
25.כאמור, בסופו של דבר, כתב אישום זה – נגד עורך הדין - לא הניב הרשעה. יש לציין, כי עורך הדין הציג בראיות מטעמו פרוטוקול דיון מיוני 2012 בתיק פלילי בתל אביב [תיק משנת 2011; נספח 5 לתצהיר עורך הדין], שבו עורך הדין מצוין כ"נאשם", לפיו - התובעת "מבקשת לחזור בנו בכתב האישום", ובית המשפט מבטל בהחלטה לקונית את כתב האישום. דא עקא; כתב האישום נגד עורך הדין, שנוסחו הועתק לעיל, הוגש בתיק פלילי אחר [משנת 2009] - לבית משפט השלום במחוז מרכז, לא זה שנמחק בתל אביב, כאמור. כאמור, לא הוצג על ידי עורך הדין בתביעתו ובראיות מטעמו כתב האישום כלשהו, והלקוח - הוא שצירף את כתב האישום נגד עורך הדין (מהתיק שבמחוז מרכז) - לראיות מטעמו. כתב האישום בתיק של מחוז מרכז נמחק בזמנו, בשל אי איתור הנאשם, עורך הדין בכתובתו הרשומה. טוען הלקוח, שלא הוכח בענייננו שכתב האישום שנמחק בבית משפט השלום בתל אביב הוא בענין תקיפה זו או שהוא כתב האישום ממחוז מרכז, שנוסחו זהה לזה שהוצג לעיל. לפי עדות עורך הדין בחקירתו הנגדית, הוא חושב שמדובר באותו כתב אישום, וכי הוא נמחק כי "הגיעו למסקנה ברורה שהתלונה של [פלוני] נגדי היא עלילה." [ש' 18 בעמ' 19 לפרו']. לשאלה מסכמת של בית המשפט, "למה הפרקליטות ירדה מכתב האישום" (נגדו), היה עורך הדין נחרץ פחות בתשובתו, והתברר שעדותו בענין זה, היא עדות שמיעה, אם לא - סברה: "אני משיב כי יכול להיות שהם התבססו על ההרשעה שלו. הייתי באולם כשביטלו את כתב האישום, אני השגתי עו"ד שדיברה עם הפרקליטות והיא שכנעה את הפרקליטות." [ש' 11-13 בעמ' 42 לפרו']. אעיר כי, אינני מוצא שעצם ביטול כתב האישום בנסיבות שתוארו, ככל שאכן בוטל, יש בו כדי להצביע אוטומטית על כך שהמיוחס בכתב האישום לעורך הדין אכן "אין לו רגליים". אני כן מוצא, שעצם הגשת כתב האישום נגד עורך דין, כתב אישום שמכיל שתי עבירות שמתן פסק דין מרשיע בגינן עלול לעמוד לו לרועץ גם במישור הפרנסה, מלמד שלפחות על פי הראיות לכאורה, בתחילת הדרך, הפרקליטות לא שללה את האפשרות של התקיימות העבירות המיוחסות; מה שאומר דרשני, כאשר עורך הדין בוחר שלא להביא נימוק רשמי מדוע כתב האישום בוטל, כגרסתו, וגם לא - ראיה חותכת לעילת הביטול; זאת, לאחר שהיתה לו הזדמנות לעשות כן בתצהיר תשובה שהגיש בנדון.
26.כתוצאה מהמאבק שבאירוע המריבה, הצהיר הלקוח שמהטחת כיסא בראשו, נגרם לו כאב ראש, שהוביל אותו לכך שבסופו של דבר יומיים לאחר האירוע, פנה למיון, פנייה שבעקבותיה אף עבר בדיקת סי טי [נספח 8 לתצהירו]. בפנייתו למיון נרשם "לפני יומיים נחבל בראשו על ידי כיסא". עורך הדין מפנה לכך שהפנייה למיון היתה רק יומיים לאחר האירוע בשעות אחרי הצהרים, לטענתו זאת פעולת גיוס של מסמכים מחשש לתביעה הפלילית. בחקירתו הנגדית מסביר הלקוח את התמשכות הזמנים עד לבדיקת ה-סי טי [ש'11-16 בעמ' 30 לפרו']. הלקוח טוען כי עבר ארבעה טיפולים אצל פסיכולוגית, על מנת להשתחרר מהטראומה שנגרמה לו בתקיפתו, והציג מספר מסמכים רפואיים שאיתר - בתמיכה לכך.
27.עורך הדין חולק על הטענה שהלקוח נחבט בראשו על ידי כיסא, ועומד על עדותו, שאכן ניסה להרים כיסא על מנת להפסיק את החניקה שלו, אך לא הצליח להגיע עם הכיסא אל הלקוח, וודאי שלא בחבטה לראשו [ש' 30-31 בעמ' 3 לפרו']. עיון בהודעתו של עורך הדין למשטרה [נספח 6 לתצהירו] מעלה כי עורך הדין מאשר שהוא ניסה להשתחרר מהחניקה שלפי דבריו חנק אותו הלקוח, בשתי פעולות. אחת מהן "...שכב כיסא קטן מתקפל, הנפתי אותו לאחור, אבל לא עזר", והפעולה השניה "אני נשכתי אותו בזרוע יד ימין שלו כדי להשתחרר מהחניקה" [מצוטט משורות 18 עד 21 לפרוטוקול ההודעה נספח 6 לתצהירו]. בחקירתו של עורך הדין במשטרה בעקבות תלונת הלקוח [נספח 13 לתצהיר הלקוח] חוזר עורך הדין על העדות, שכדי להפסיק את החניקה "תפסתי את הכיסא המתקפל כאשר אני מתחתיו והכיסא מעלי ואני מנסה מאחורי הגב שלו לטפוח לו על הגב – שיפסיק.". בחקירה הנגדית בבית המשפט, מאשר עורך הדין כי הניף כסא לאחור, אך טען כי לא היתה בזה עוצמה ותועלת [ש' 19-21 בעמ' 15 ו-ש' 8 בעמ' 16 לפרו']. בחקירה הנגדית של הלקוח, מבקש עורך הדין לאשש כי הלקוח לא קיבל מכה ממנו, וכי זו היתה התגוננות ולא תקיפה; אך עדויות הלקוח מלמדות על מכה שקיבל בראשו מכסא [ש' 28 בעמ' 28 ו-ש' 29-30 בעמ' 31 לפרו']. מאמץ רב הושקע בחקירת עורך הדין את הלקוח לדייק באופן הנפת הכסא, האם זה היה בתנועה סיבובית, מה שלא נטען כך בעבר, לטענתו [ש' 9-10 ו-20-25 בעמ' 32 לפרו']. עורך הדין מנסה להפנות בסיכומיו לכך, שהלקוח משתמש בביטויים מגוונים לגבי הכיסא שהונף אליו ולגבי אופן ההנפה, ובכך מנסה להטיל ספק באמינות גרסתו שהוכה בראשו על ידי הכיסא ונחבל.
28.אם כן, אין מחלוקת בין הצדדים שהיה כיסא והונף על ידי העורך דין לאחור בניסיון לפגוע בלקוח "לטפוח לו על גבו"; המחלוקת היחידה שנותרה היא, האם הכיסא אכן פגע בראשו של הלקוח ובאיזה עוצמה. עברתי על פרוטוקול העדות, ולעניין זה אני קובע כממצא כי הכיסא פגע בראשו של הלקוח. זאת, על פי העדויות לעיל, וכן, בין היתר, הואיל והעורך דין לא היה יכול להיות עד ראיה לפגיעת הכיסא בלקוח, באשר, לגרסתו, היה לפות מאחור על ידי הלקוח, כורע על הרצפה, והכיסא הונף על ידו לאחור על מנת למנוע המשך החניקה שלו. לטענתו, שאיננה מגובה בראייה, אלא בהשערה, הכיסא כוון אל גבו של הלקוח ולא אל ראשו. לגבי עוצמת הפגיעה, הואיל ואין מדובר בנזק גוף מתמשך, אינני יודע לקבוע מסמרות; אך אין לשלול שהפגיעה בראשו של הלקוח על ידי הכסא שהטיח עורך הדין לאחור, אכן הכאיבה לו וגרמה לכאבי ראש, שאולי הדאיגו אותו. הלקוח מכל מקום, מספר בחקירתו הנגדית על תקיפה מפחידה מצד עורך הדין [ש' 21-23 בעמ' 29 לפרו'].
29.כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים שעורך הדין נשך בזרועו של הלקוח, וכן אין מחלוקת בין הצדדים שעורך הדין איים על הלקוח שיש לו סכין במטבח [ש' 1-6 בעמ' 17 לפרו']; לפי גרסת עורך הדין - מתוך כוונה להפחיד את הלקוח, ולגרום לכך שיפסיק לחנוק אותו ויסתלק מהמקום.
30.הנה כי כן, נערך מאבק בין עורך דין ולקוח, שבסופו יצאו הצדדים חבולים, מי פחות מי יותר, ועתה, שבע שנים ויותר אחרי המקרה, באים הצדדים בטענות הדדיות של תקיפה ובדרישה למתן סעד בגין נזקיהם. יש לציין כי שנים קודם להגשת התביעה הנדונה, הגיש עורך הדין בדצמבר 2008 תביעה לבית משפט לתביעות קטנות בהרצליה בהרצליה בה תבע תשלום שכר טרחה בסך 12,619 ₪ מאת הלקוח; זאת – לאחר שהשיב לו את הסכום 1,800 ₪, שלטענתו "הקפיא" אצלו, כפי שפורט לעיל; החזיר - כדי להיות בטוח בתביעתו. תוצאת אותה תביעה היתה פסק דין מנומק מספטמבר 2009 שזיכה את עורך הדין בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ [נספח 10 לתצהיר הלקוח].
31.בסיכום ביניים, לאחר שמצאתי מספר ממצאים כמפורט בסעיפים 23 ו-28 לעיל, נותרנו עם עדויות הצדדים, שהן "עדות בעל דין יחידה", שמקימות מספר נקודות מחלוקות מרכזיות. ראשית מחלוקת, בעניין אופן הכניסה של הלקוח לדירתו של עורך הדין, שבה ממוקם משרדו. עורך הדין טוען שהדבר נעשה בפריצה אלימה תוך התנגדות שלו, ואילו הלקוח טוען כי הפגישה תואמה טלפונית, עורך הדין פתח את הדלת מרצונו, והמחלוקת החלה להתלהט רק כאשר הלקוח הודיע, שאיננו מוכן לעזוב את המקום ללא המסמכים והכסף שעורך הדין קיזז שלא כדין מכספי. אין מחלוקת בין הצדדים, שהלקוח דרש מסמכים וכסף, ושעיקר המחלוקת נסובה סביב דרישתו לקבל את המסמכים. מחלוקת מרכזית נוספת קיימת לגבי מי החל בפעולה האלימה ומי הפעיל אלימות שאיננה סבירה בנסיבות; עורך הדין טוען, שהלקוח גרר אותו מהמשרד וחנק אותו, וכי כל פעולותיו נגד הלקוח נעשו רק כהתגוננות קלושה למול כוחו העדיף, חניקתו והחבלות שגרם לו; ואילו הלקוח טוען, שעורך הדין הוא זה שהחל בעימות גופני של אגרופים וסטירות, מה שהוביל לחיבוק פיזי שלו את עורך הדין, על מנת למתן, וכאן חטף חבטה בראשו בכיסא ונשיכתו ביד, ועורך הדין גם איים להביא סכין מהמטבח.
הוראות הדין למול הנסיבות
32.עיון בהוראות סעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מעלה, שדי בנקודות לגביהן הצבעתי על ממצאים לעיל בשרשרת המאבק - כדי להכריע ולקבוע שבענייננו ארעה תקיפה הדדית של כל צד נגד משנהו, אם בפגיעה פיזית ואם באיום. מאידך, כל צד דבק לגרסתו, שבעצם עומדת לו הגנת הסבירות שבמעשיו, שנעשו על מנת להגן על עצמו מפני פגיעה בחיים או בגוף, וכי היחס בין הנזק שסביר היה שיגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שימנע על ידיו, היה סביר [הוראת סעיף 24(1) לפקודה]. עורך הדין מבקש לגייס להגנתו גם את הוראת סעיף 24(2) לפקודה, לפיה השתמש במידה סבירה של כוח על מנת למנוע את הלקוח להיכנס שלא כדין לדירתו/משרדו או כדי להרחיק אותו משם אחרי שנכנס. הלקוח מבקש לגייס להגנתו את הוראת סעיף 24(3) לפקודה, בטענה שהשתמש במידה סבירה של כוח כדי להשיב מעורך הדין את המסמכים והכספים שלקח ממנו או עיכב בידיו שלא כדין. הלקוח מבהיר בחקירתו הנגדית, ואישוש לגרסה זו גם נשמע מעדות עורך הדין, שבעצם עמד על נטילת המסמכים, ופחות על עניין השבת הכסף, שחשב להשאיר למועד אחר (באמצעות הגשת תביעה כזו או אחרת).
33.הלקוח הפנה בסיכומים מטעמו גם לתחולתו של סעיף 5 לפקודה, הסתכנות מרצון. אינני סבור שהוראת סעיף זה רלוונטית לענייננו, באשר הואיל ומצאתי כי היתה תקיפה הדדית בענייננו, הרי שמדובר בעוולה שנובעת מאי-מילוי חובה המוטלת על התוקף מכוח חיקוק (פלילי), מה שלפי הוראת ס' 5(ב) לפקודה מחריג את תחולת ס' 5 בענייננו.
34.אם כן, לבד מהממצאים שקבעתי לעיל, מה אירע שם באותן דקות קריטיות שבהן נכנסו עו"ד ולקוח למאבק גופני בגין מסמכים שהלקוח דורש מבא כוחו? כפי שעולה מהמפורט לעיל, בענייננו "עדות בעל דין יחידה" מטעם כל צד, המעלה גרסאות סותרות לגבי אותו אירוע, שדי בהן, כאמור, על מנת להכריע, כפי שקבעתי, שתקיפה הדדית היתה גם היתה. השאלה היא אם יש בגרסאות סותרות אלה די על מנת לבחון את היקף התקיפה ההדדית כאמור, וכן על מנת לבחון את היקף ההגנה שבפועל יושמה בשטח על ידי כל אחד מהניצים ואת סבירותה בנסיבות.
35.שמעתי את עדויות עורך הדין והלקוח, ונראה שכל צד מתבצר בעמדתו, עד שהסיפור נראה כ"רשומון", שבו כל צד גם מאמין לגרסה כפי שבחר שתיחרט בזיכרונו. לצורך ההכרעה, אין לי אלא לבחון את אותות האמת הנגלים בשולי הדברים, ולבחון את העמידה בנטלים שהדין מכתיב.
36.כאמור, מחלוקת מרכזית היא, האם הלקוח נכנס לדירה בהסכמת עורך הדין. כפי שיפורט להלן, מצאתי לקבל בעניין זה את גרסת הלקוח. הוצג מטעם עורך הדין הפקס שנשלח אליו יום קודם לאירוע, שמתוכנו עולה שבשלב משלוח הפקס, לא ידע הלקוח שהמסמכים טרם הועברו לקונים של הדירה; נהפוך הוא, מעיון בפקס עולה, שהלקוח מפנה את עורך הדין לכך שברגע שהמסמכים כבר נמסרו, זכותו לקבל את כל כספי הנאמנות, לרבות יתרת הכסף שעורך הדין קיזז לו "בצורה נבזית ועלובת נפש". כאמור, הלקוח העיד על כך, שהיתה שיחה טלפונית בינו לבין עורך הדין לאחר משלוח הפקס, שהובילה לכך שהוא הגיע למשרדו של עורך הדין. עורך הדין מכחיש שהיתה שיחה, כאמור, וטוען שהיה על הלקוח להביא פלט שיחות להוכחת התקיימותה של שיחה זו. עורך הדין מאשר בעדותו הראשית ש"קדמו לאירוע החמור מיום 3/9/08 שיחה / שיחות טלפון ימים לפני כן, וביום לפני כן ה-2/9/08 שלח לי הנתבע בפקס, מכתב חסר בסיס ומשמיץ.". בחקירתו לא זכר עורך הדין מתי התקיימו שיחות טרם הפקס, אך ביקש לעמוד על עמדתו, שלא היתה שיחת טלפון אחרי הפקס "עד כמה שאני זוכר" [ש' 14-15 בעמ' 7 לפרו']. אני מוצא כי חידוד זה, שלא היתה שיחה אחרי הפקס, אינו עולה מעדותו הראשית כאמור, וכי עמידתו של עורך הדין על האבחנה הזאת, היא עדות כבושה, שאין ליתן לה משקל. בהתאם, גם אינני מקבל את טענת עורך הדין, כי היה על הלקוח היה להביא פלט שיחות מהטלפונים שלו ושל חברתו, על מנת להוכיח שהתנהלה שיחת טלפון ביניהם לאחר קבלת הפקס.
37.בנסיבות כאלה, בהן מתייצב לקוח בדלת משרד עורך דין שביקר בו בעבר, לקוח שכבר שנים מקבל מעורך הדין שירותים משפטיים בכמה עסקאות, לפי עדותו של הלקוח - גם בשעות מאוחרות, והדלת נפתחת - בלא שהוא פורץ אותה, עובר הנטל לעורך הדין להוכיח שכבר בפתח הדלת, דרש מהלקוח שלא יכנס. לעניין זה, יש להפנות לכך, שעורך הדין מתאר בתצהיר עדותו, שהוא היה בשיחת טלפון עם לקוח לשעבר בשם [מ.ל.], ושבזמן השיחה היתה דפיקה בדלת, שבחוסר זהירות, לשיטתו, פתח, ואז נכנס הלקוח והתפרץ לדירה בניגוד להסכמתו. בחקירתו הנגדית, אף הובהר שהטלפון נותר פתוח (כשבצד השני של הקו ממתין מאזין מר [מ.ל.]) בעת שהלקוח, לטענת עורך הדין, התפרץ לדירה [ש' 3-5 בעמ' 12 לפרו']. דא עקא, עורך הדין לא מצא לנכון להביא לעדות את מר [מ.ל.], ורק בדיון ההוכחות עצמו, לשאלת בית המשפט, הודיע שבעצם מדובר בעד שהוא נכה מאה אחוז על כיסא גלגלים; ועוד, שלפי בירור עם העד, העד איננו זוכר שהתובע התקשר אתו [ש' 10-13 בעמ' 36 לפרו'].
38.יש מקום להדגיש, כי מעבר לעובדה שמדובר בחסר ראייתי שנכון היה להציגו כבר בשלב כתב התביעה ותצהיר העדות הראשית, קיימת בענייננו בחירה בעייתית של בעל דין, שבוחר להגיש תביעה אחרי שבע שנים מעת האירוע (פחות יום), ועדיין מבקש לשכנע את בית המשפט לקבל את גרסתו, בהעדר עדים שמעדותו הראשית עולה שהיו עדים רלוונטיים למה אירע אותו לילה או שיש להם ידיעה בענין. כך, גם בת זוגו של התובע, שתצהיר שלה הוגש בנדון לאימות התמונות שצילמה שהגיש התובע, סירבה להגיע לעדות, לטענתו [ש' 15-21 בעמ' 2 לפרו']. מדובר במי שמקצועו הוא עורך דין, ועל כן לבחירה הזאת, שיש בה גם שיהוי וגם חסר ראייתי מובנה, יש לייחס משקל יתר בבחינת הראיות.
39.אם כן, אינני מקבל את גרסת עורך הדין לפיה הלקוח נכנס ופרץ בכוח לדירה; הלקוח נכנס לדירה ברשות עורך הדין, ופסע פנימה עד לפתח משרדו של עורך הדין (חדר המוקצה לכך בדירה). בשלב זה, הניצים עומדים טרם "תחילת המכות" [ש' 30 בעמ' 8 לפרו'] בפתח משרדו של עורך הדין, כשהלקוח דורש את המסמכים, שלטענתו הם קניינו; עורך הדין מסרב, כעדותו בחקירתו: "הוא אמר שהוא מחפש את הכסף והמסמכים ואמרתי לו שאני לא נותן לו את זה. הוא נכנס לחדר, אני נעמד בחדר העבודה שלי, אני דוחף אותו קלות, אז הוא חונק אותי. אתה יודע מה, זה לא חמש דקות." [ש' 24-26 בעמ' 12 לפרו']. לא למותר לציין כי גם בכתב האישום נגד הלקוח, אין עבירה או תיאור של התפרצות לדירתו/ משרדו של עורך הדין.
40.ומכאן - מתפצלות הגרסאות לגבי מה אירע בהמשך הדברים; מי תקף ראשון, מי היה אגרסיבי ומי התגונן; מה מידת הפגיעה וסדר השתלשלות הדברים. אין מחלוקת, כי הדרישה של הלקוח לקבלת המסמכים לידיו, הועלתה טרם שהחל המגע הפיזי. בחקירתו הנגדית נשאל עורך הדין: "ש. הוא דרש את המסמכים וישר תקף, הוא לא חיכה לתשובה שלך?" והוא השיב: "ת. הוא חיכה לתשובה שלי ואז תקף. אמרתי לו שאני לא נותן לו את המסמכים." [ש' 11-12 בעמ' 13 לפרו']. ועוד: "... בתוך 30 שניות מהרגע שהוא נכנס החלה האלימות" [ש' 4-5 בעמ' 14 לפרו'].
41.לבד ממצאים ברורים שקבעתי בענין התקיפה ההדדית, בסעיפים 23 ו-28 לעיל, לא מצאתי סיוע לטענות אחרות – סותרות - מצד הצדדים; כך, שלא הוכחו באופן שיקנה למי מהם הגנה מיוחדת כהוראת ס' 24 לפקודה. כן מצאתי זוויות מבט שונות לאותו מעשה. כך, לענין טענת החניקה מטעם עורך הדין. בהודעתו במשטרה ובתצהירו לבית משפט זה קובל עורך הדין על חניקה "בלפיתת צווארי" "תוך לחץ איום על קנה הנשימה שלי". אך, בחקירתו הנגדית של עורך הדין, מתברר כי מדובר בלפיתת/חניקת נלסון [ש' 11-14 בעמ' 3 לפרו'], ושהסימן לחניקה היה בגב ולא בצוואר [ש' 23-25 בעמ' 14 לפרו']. גרסה זו תואמת את עדות הלקוח כי נאלץ לתפוס ולאחוז, ואולי נכון לומר 'ללפות', את עורך הדין על מנת שלא ימשיך להכות בו [ש' 30-32 בעמ' 28 לפרו']. ודוק. מדובר בתיאור של מאבק שלא ראוי היה שבכלל יתחיל, אך בחביקה זו, ובהיעדר עדים, לא ניתן לקבוע את תחולת ההגנה המיוחדת לטובת מי מהצדדים.
42.טוען הלקוח, שבכל מקרה, בנסיבות כאלה "המבוגר האחראי" הוא עורך הדין, שהיה צריך לפעול למניעת ההסלמה; למשל, על ידי פניה למשטרה או על ידי מסירת המסמכים ללקוח. הקשיתי מול הלקוח והפניתי אותו לכך, שלעורך הדין קיימת חובה כנאמן כלפי הקונים, שהיא נפרדת מחובת הלקוח שלו, המוכר, למסירת המסמכים שעכשיו הלקוח דורש ממנו לתת בידיו. טוען הלקוח, שלאחר סידרה של מחדלים בטיפול של עורך הדין בענייניו, איבד לחלוטין אימון בעורך הדין [ש' 21-24 בעמ' 25 לפרו'], ושמכל מקום, עניין זה, של מילוי חובת עורך הדין כלפי צד שלישי כנאמן, ניתן היה, להבנתו, לסדר בהסכמה של הלקוח לנטילת אחריות בעניין; ניתן היה להחתים אותו על מסמך שככל שיהיו טענות נגד עורך הדין, אלה יופנו אליו [ש' 5-7 בעמ' 26 לפרו']. ואכן, בשל היקף המחלוקת וטיבה, אני מוצא לתמוה בתיק זה כיצד התגלגלו הדברים לאפיק של מריבה כזאת, ולא לאפיק של הסכמות שהיו משהות את החיכוך או מונעות אותו לחלוטין.
43.כאן יש לזכור, שגם ללקוח היו אופציות לוותר ולסגת. מדובר במצב בו בידיו של הלקוח, קיימת האפשרות להשיג את המסמכים בדרכים חוקיות, אם בצורה של פנייה חוזרת לרשויות מסוימות בגיוס המסמכים מחדש ואם בצורה של מתן צו בית משפט לעורך הדין למסור את המסמכים לידיו. אף שאלתי את הלקוח, מדוע - בכל שלב שהוא בזמן שהיה בדירה – לא מצא לסגת ולצאת מהדירה, כפי שנדרש; והלקוח השיב, שאכן, בדיעבד, זה מעשה שנכון היה לעשותו, אך באותו שלב עמד על זכותו לקבל את המסמכים, שהם קניינו, ושהבין שחיוני שיועברו לעו"ד אחר שיבצע את התחייבויותיו מול הקונים מחשש להפרה [ש' 8-10 ו-22-24 בעמ' 24 לפרו'], והדברים התלהטו [ש' 21-25 בעמ' 34 לפרו'], ואף הודה שהאגו, שלא לעזוב ללא המסמכים לאחר שהוכה, שיחק תפקיד [ש' 29-30 בעמ' 34 לפרו'].
44.האם הלקוח זכאי לחבוט באגרוף בפרצופו של עורך הדין בנסיבות אלה? וודאי שלא!
האם עורך הדין או הלקוח זכאים לנשוך האחד את השני בנסיבות אלה? וודאי שלא!
האם עורך הדין זכאי לחבוט בראשו של הלקוח בכיסא? וודאי שלא! וכך גם, כמובן, בעניין איומי עורך הדין בעניין קיומן של סכינים במטבח.
אם כן, אם נבחן מה מצאתי שהוכח, נותרנו במצב שבו מה שניתן לומר בבירור הוא שהלקוח דרש את המסמכים, עורך הדין סירב ובסופו של יום אחרי נשיכות הדדיות, חיבוקים ולפיתות הנתונים לפרשנויות סותרות (הגנה מול אגרסיביות), נותרנו עם אגרוף בודד אחד שחטף עורך הדין מלקוחו, וכן מכה בראשו של הלקוח שהיא תוצאה של הנפת כיסא לאחור על ידי עורך הדין. מבחינת איומים, מצאתי שעורך הדין, שיכול שחש מאוים מלפיתתו של הלקוח, איים על הלקוח שבכוונתו לגשת לקחת סכין מהמטבח, ובנסיבות מדובר באיום משמעותי.
45.אני מוצא כי כשם שיש לדרוש מעורך דין לשאוף להיות "המבוגר האחראי" בסיטואציות של סכסוך הקשור למתן שירות על ידיו, הרי שיש כמדיניות משפטית להרתיע לקוחות של עורכי דין מלהפוך אותם לשק חבטות. התרשמתי מחזותם של הצדדים, שבפני שהלקוח נחזה להיות בעל הכוח הפיזי הגדול יותר, ואני מוצא שעצם נוכחותו במשרדו של עורך הדין, החל משלב מסוים - כנגד הסכמתו של עורך הדין, היוותה איום מסוים כלפי עורך הדין. מאידך, מצאתי את התנהלותו של עורך הדין בנקודות מסוימות, לאחר שהרשה ללקוח להיכנס למשרדו, וסירב לדרישתו למסור לו את המסמכים, מגיעה כדי תקיפה; כאמור, לגרסת הלקוח, מדובר בהתנהלות תוקפנית ואגרסיבית מצד עורך הדין.
46.עוד אני מוצא כי מדיניות משפטית נאותה, בנסיבות בהן לא הוכח כי מי מהצדדים היה קורבן בלבד, ולא הוכח כי רק אחד הצדדים אשם בהסלמת המצב ובאלימות שהתלוותה לו, אין ליתן למי מהצדדים פרס בצורה של פרישת ההגנה המיוחדת על מעשיו באירוע המריבה.
47.אם כן, כאמור בפתח הדברים, מצאתי כי היתה תקיפה הדדית. לאור מה שפורט לעיל, מצאתי כי לשני הצדדים - לא עומדת הגנת סעיף 24 לפקודה; היינו - לא עומדת למי מהם ההגנה המיוחדת שקיימת בנסיבות מסוימות של תקיפות מסוימות.
48.לשלמות התמונה, אעיר כי עורך הדין לא הוכיח את הפסד השכר הנטען מטעמו, ברמה שהדין דורש לענין הוכחת נזק מיוחד. באשר לנזק הכללי או הלא ממוני שנטען בענייננו, כאמור, לא הוכח – מטעם שני הצדדים - נזק של קבע; אזכיר כי לפי הדין שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל הוא לשיקול דעת בית המשפט.
49.הואיל ובענייננו תיק אזרחי ולא פלילי, שתי תביעות בגין אותו אירוע, שהדיון בהם אוחד, הרי שגם אם אקבל, שהוכח בענייננו כי נגרם נזק לכל אחד משני הצדדים בגין התקיפה על ידי הצד השני, הרי שיש לקזז את הפיצוי שלו זכאי כל צד ממשנהו [כעולה מהוראת הדין, לרבות: הוראת תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]; מבחינה זו, יש לראות בתביעות אלו כתביעה ותביעה שכנגד.
בנסיבות של תיק זה, בהן אין מחלוקת כי החבלות הפיזיות חלפו מהר, ולענין החבלות הנפשיות - גם הן חלפו, אינני מוצא לזכות מי מהצדדים בפיצוי בגין כאב וסבל שונה בהיקפו מרעהו, שהוא - יריבו. עם זאת, מדובר בכאב וסבל חריגים בנוף הנורמטיבי, ועל כן סך הפיצוי שאני קובע, שבנסיבות, זכאי לקבל כל צד בנדון מאת הצד השני - הוא 15,000 ₪.
50.בשל קיזוז החיובים, כאמור, וכן, כמסר נכון - לשני הצדדים, אני מוצא לשלוח את הצדדים לדרכם - ריקם, ללא פיצוי בפועל; תוך הבעת מורת רוח מכך ששנים אחרי שאירוע התקיפה הפיזי התרחש, עדיין מוצאים הצדדים, על חשבון זמנו של בית המשפט, לערבב בקלחת המריבה ביניהם, במקום לקוברה ולהמשיך את חייהם.
51.בנסיבות, התביעות מתקבלות – הדדית וחלקית, כאמור.
משמצאתי כי שיעור הפיצוי לו זכאי כל צד בגין תביעתו מקזז את חיובו כלפי הצד השני, אין חיוב בתשלום, וגם אין צו להוצאות.
זכות ערעור – כדין.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין אל כל אחד מהצדדים - בדואר רשום.
ניתן היום, כ"א אב תשע"ז, 13 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
