תא"מ 19368-03-14 בן אהרון נ' חברת דואר ישראל בע"מ ואח'

תביעה לתשלום סך של 30,022 ₪.

עניינה של התביעה בסכומים בסך כולל של כ-20,000 ₪, שהועברו לתובע באמצעות שירות "מזומן בזמן" המסופק על ידי הנתבעות – סכומים אשר לטענת התובע לא נתקבלו אצלו בשל מחדלי הנתבעות.

על פי נהלי הנתבעות, שהוגשו כנספח לתצהיריה, מדובר בשירות שבמסגרתו יכול אזרח ישראלי אחד להעביר כספים לאחר, בתוך תחומי מדינת ישראל, וזאת גם כאשר אין מדובר בלקוחות שהנם בעלי חשבון אצל הנתבעת 2. המעביר נדרש להפקיד את סכום ההעברה (בצירוף עמלה), במזומן, באחד מסניפי הנתבעות. הסכום המופקד אינו יכול לעלות על סך של 10,000 ₪ לכל העברה (ניתן לבצע, בכפוף לכללים הנוגעים לאיסור על הלבנת הון, מספר העברות בסמוך זו לזו, שסכומן המצטבר יעלה על הסך האמור). על מעביר הכספים למסור לאשנבאי בסניף, בעת ביצוע ההעברה, את תעודת זהותו, וכן שם מלא ומספר תעודת זהות של המוטב. עם ביצוע ההפקדה, מקבל המפקיד מספר אסמכתא. מיד (כמה דקות) לאחר הפקדת הכספים, יכול המוטב לגשת לכל אחד מסניפי הנתבעות, ולקבל, במזומן, את הכספים שהועברו לו, כנגד הצגת תעודת זהותו (דרישה זו היא בגדר חובה לצורך העברות בסך העולה על 1,000 ₪), מסירת שם המעביר, וציון סכום ההעברה המדויק ומספר האסמכתא (האשנבאי נדרש להקליד פרטים אלה, ובמקרה של טעות במספר הזהות, או במספר האסמכתא, תצוין הודעת שגיאה, ולא ניתן יהיה להמשיך בתהליך עד לתיקונם).

לטענת התובע, ביום 6.3.2012, העביר לו אדם בשם מר יוסף רביבו כספים בסך של כ-20,000 ₪, באמצעות שירות מזומן בזמן של הנתבעות (לדברי התובע, מטרת העברת הכספים הייתה מעין הלוואה לצורך רכישת רכב). הסכום האמור הועבר בשתי העברות נפרדות, בסך של מעט פחות מ-10,000 ₪ כל אחת מהן (9,999 ₪ כולל עמלת העברה, ו-10,000 ₪ כולל עמלת העברה). ההעברות האמורות בוצעו בהפרש של מספר דקות זו מזו (11:14 בבוקר ו- 11:20 בבוקר), מסניף הנתבעות בקרית י-ם. עם ביצוע ההעברות, קיבל המעביר "קוד" (מספרי האסמכתא האמורים), שאותו העביר לאחר מכן לתובע, לצורך משיכת הכספים. ואולם, כאשר הגיע התובע לסניף הנתבעות "הבוכרים" בירושלים, לצורך משיכת הכספים, נאמר לו כי לפי הרישום הקיים אצלן, הכספים כבר נמשכו, ובקשתו לקבלם סורבה. כשהתעקש התובע, הוצגו לו שני טפסי פירעון, שלפיהם הכספים האמורים נמשכו על ידו, בסניף הנתבעות בעיר חולון, בסמוך לאחר שהופקדו עבורו (סכום אחד נמשך בשעה 11:33 והאחר בשעה 11:40). ואולם, לטענתו, טפסים אלה אינם חתומים על ידו, ולא הוא שמשך את הכספים. כך, אחד הטפסים אינו חתום כלל, ועל האחר מופיע "קשקוש", שאינו חתימתו (טענה שאושרה בהמשך על ידי מומחה שמונה מטעם בית המשפט לצורך בחינת שאלה זו). התובע ציין, כי הוא אינו יודע מי משך את הכספים, וכיצד נמשכו, וכי ישנה אפשרות, כי ידן של הנתבעות, או של מי מעובדיהן בדבר. בנוסף, העלה התובע השערה, כי מדובר באדם בשם קניאס. אין חולק, כי נגד אותו קניאס הוגש כתב אישום חמור המייחס לו, בין היתר, עבירה של סחיטה באיומים, בכך שסחט באיומים סכומים של מאות אלפי שקלים מהתובע, ומאביו של התובע, בין החודשים מרץ למאי 2012 (בכתב האישום לא נזכר האירוע הספציפי מושא תביעה זו). לדברי התובע, יתכן שקניאס, שסביר שהחזיק צילום של תעודת הזהות שלו, ושאפשר שהאזין לשיחות הטלפון שלו, הוא שמשך, אולי תוך שיתוף פעולה עם הנתבעות, או מי מבין עובדיהן, את הכספים מושא התביעה. כך או כך, התובע, לטענתו, לא קיבל את הסכום שהופקד עבורו, ושאין חולק כי ממועד ההפקדה עבורו הופך לרכושו. דבר זה מהווה, לשיטת התובע, הפרה מצד הנתבעות – החבות בחובות המוגברים המוטלים על בנק – של חיוב תוצאה המוטל עליהן. התובע הוסיף לעניין זה, כי משאין חולק, כי הכסף אכן הופקד עבורו, עובר הנטל אל הנתבעות להראות כי הכספים אכן נמסרו לידיו. יצוין, כי תביעה דומה שהגיש התובע, בבית המשפט לתביעות קטנות – נמחקה.

מנגד, לטענת הנתבעות, הוכח שהתובע הוא שהגיע ונטל את הסכום שהועבר לידיו. כך, מנהלת הסניף, שמסרה את הכספים לידי התובע, אמנם העידה כי אינה זוכרת את האירוע הספציפי, אך העידה גם על הקפדתה על קיום הוראות הנוהל. על פי הוראות אלה, רק מי שמצויד בתעודת הזהות של המוטב (התובע) ובכל הפרטים האמורים – פרטים שרק המעביר והמוטב (התובע) יכולים לדעתם – יכול לקבל לידיו את הכספים שהועברו. עדה זו ציינה גם, כי רק אחד מטפסי הפירעון נחתם, שכן התייחסה לשתי ההעברות, לעניין זה, כאל פעולה אחת, ולכן, לטענת הנתבעות, אין לייחס משמעות להעדר החתימה על הטופס האחר. ואשר לטופס החתום, אין לייחס משמעות לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שכן המומחה עצמו ציין, לטענת הנתבעות, כי לא יכול היה לבסס מסקנה ממשית לעניין זה. הנתבעות הפנו את תשומת הלב לכך שהתובע עצמו טען, בתביעה הקטנה שהגיש באותו עניין, ובדיון שהתקיים בה, כי הגיע למשוך את הכספים רק כעבור חודש, התנהלות האומרת דרשני, וכי רק בהמשך, במהלך הדיון בתביעה הנוכחית, שינה את גרסתו לעניין זה, וטען כי הגיע לראשונה בשלב מוקדם יותר. כמו כן, הפנו הנתבעות את תשומת הלב לכך שהתובע אישר, בחקירה נגדית, כי נהג לבקר בעיר חולון, לרבות לצורך מסירת כספים לקניאס. הנתבעות הוסיפו, כי במשך אותה תקופה, העביר התובע לקניאס כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים, לרבות כספים שלווה לצורך זה, וכי בעדותו במשטרה, כפי שנמסרה לידי המומחה מטעם בית המשפט, חסר בדיוק העמוד המתייחס לנסיבות העברות הכספים לקניאס, אשר אפשר שכללו העברות באמצעות שירות מזומן בזמן (לדברי התובע העמוד האמור אינו מצוי בידיו). כמו כן, לטענת הנתבעות, אין זה סביר, כי אדם שהיה נתון לסחיטה בהיקף של מאות אלפי שקלים, לווה במקביל סך נוסף של 20,000 ₪, לצורך רכישת רכב. הנתבעות הדגישו גם, כי מעביר הכספים, שהגיש תצהיר מטעם התובע, לא התייצב בסופו של יום להעיד על נסיבות העברת הכספים. כמו כן, התובע בחר שלא לתבוע את קניאס. עוד טענו הנתבעות, כי גם אם אכן הכספים נמשכו על ידי קניאס, במעין מעשה רמאות מתוחכם, הרי שהן אינן אחראיות לגילוי ומניעת מעשים מעין אלה, וכי וכל עוד הן פועלות בהתאם לנהלים, אין לייחס להן אחריות בכל הנוגע לכך. כמו כן, גם אם היה זה אדם אחר, דוגמת קניאס, שמשך את הכספים, הרי שאותו אדם ידע את כל הפרטים המוכמנים האמורים, כך שברי כי זכה לשיתוף פעולה מהתובע. לעניין זה הוסיפו הנתבעות, כי אין זה סביר שקניאס, שממילא קיבל כספים בסכומים גבוהים מהתובע, גם האזין לטלפון של התובע, והגיע למשוך את הכספים מסניף הדואר, כשהוא מצויד בתעודת הזהות של התובע ובמידע הנדרש, דקות ספורות לאחר שהופקדו.

לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.