שמר מערכות תקשורת בע"מ נ' הנדרי ואח'

תביעה זו ראשיתה בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים על סך 9,844 ₪ בגין חוב נטען שטרם נפרע.

1. התובעת עוסקת, בין היתר, במכירת מוצרים ומכשירים בתחום התקשורת וכן בהרכבה ובניה של תשתיות תקשורת.

    

   הנתבעים מנהלים עסק לשיווק והתקנת ציוד ופתרונות תקשורת, התקנת רשתות ויצירת קשר בין-ארגוני בשם "חושן תקשורת".

    

2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ותמכו גרסתם בתצהיריהם. ביום 28.2.16 נחקר הנתבע 2 על תצהירו ובמעמד זה ניתנה לנתבעים רשות להתגונן מפני התביעה, בהסכמת הצדדים, בכפוף להפקדת סך של 4,496 ₪ בקופת בית המשפט. לאחר הפקדת הסכום הועברה התביעה לפסים של סדר דין מהיר.

    

3. לפי גרסת התובעת, במהלך ההתקשרות בין הצדדים רכשו הנתבעים ציוד במתכונת של "מעבר לדלפק" שמשמעה קבלת המוצר כנגד חשבונית מבלי שמופקת תעודת משלוח, ובגין כל תשלום שבוצע הוצאה לנתבעים קבלה. כך, שככל שהנתבעים לא שילמו במעמד קבלת הציוד את התמורה סכום הרכישה הוכנס לקבלה בה רוכזו מספר חשבוניות יחד. התובעת טוענת כי על יסוד החשבוניות והקבלות שהונפקו לנתבעים נערכת כרטסת הנהלת החשבונות (נספח 1), כאשר לפי גרסתה, ביום 6.9.09 איזנו הנתבעים את חובם וממועד זה נשלחו לנתבעים חשבוניות לתשלום.

    

   עוד עולה מגרסת התובעת כי בחודש אפריל 2011 הגיעה לסיומה ההתקשרות בין הצדדים. בשנת 2012, בעת עבר מנהל התובעת על הדוחות לצורך סגירת המאזן לשנת 2011, התברר לו לראשונה כי נותרה יתרת חוב לנתבעים בסך של 8,500 ₪ עקב אי-פירעון של ארבע חשבוניות וכמפורט להלן: חשבונית מס' 6833 מיום 24.11.09 ע"ס 2,866 ₪ חשבונית מס' 6875 מיום 3.12.09 ע"ס 653 ₪ חשבונית מס' 6917 מיום 23.12.09 ע"ס 2,884 ₪ וחשבונית מס' 6869 מיום 1.12.09 ע"ס 2,097 ₪ (להלן: החשבוניות נשוא התביעה).

    

   לטענת התובעת מאחר והנתבעים מודים ברכישת הציוד המפורט בחשבוניות ובקבלתו הנטל להוכיח כי התשלום עבור חשבוניות אלו בוצע רובץ על כתפיהם. לעמדתה, היה על הנתבעים להמציא מהבנק צילומי צ'קים התומכים בגרסתם ולמצער את פנייתם להצגת הצ'קים שפרטיהם מופיעים על גבי הקבלות ותשובתו הנטענת של הבנק כי הצ'קים לא אותרו.

    

4. הנתבעים, מנגד, מבקשים לדחות את התביעה מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. לפי טענה זו, הגשת התביעה כ- 6 שנים לאחר ביצוע העסקאות לכאורה על סמך חשבוניות שהתשלום בגינן נפרע בסוף שנת 2009 הרע את מצבם בשל הנזק הראייתי שנגרם להם באיתור סימוכין לתשלומים – ובפרט כאשר מדובר ברכישות המהוות 10% מכלל הפעילות העסקית. הנתבעים מוסיפים ומפרטים כי במועד ההתקשרות הם פעלו כעוסק מורשה ולכן היו מחויבים בהנהלת חשבונות במתכונת חד-צדדית, שלצרכיה אינם נדרשים לשמור על המסמכים החשבונאיים תקופה ממושכת, וזאת להבדיל מן התובעת שהינה חברה בע"מ ובשל כך מחויבת בהנהלת חשבונות כפולה.

    

   לגופה של התביעה חולקים הנתבעים על עמדת התובעת לעניין הנטלים וטוענים כי היא שנושאת בנטל להוכחת תביעתה מתוקף הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". לדידם, התובעת כשלה בהוכחת קיומו של חוב בהעדר ניהול תיקון של הנהלת חשבונותיה. טענה זו מבוססת על שני אדנים: ראשית מצביעים הנתבעים על שני העתקים שונים מקבלה מס' 5057 שצורפו על ידי התובעת (בתצהיר עדותה הראשית ובתצהיר גילוי המסמכים) אשר בכותרתה נרשמו 3 מן החשבוניות נשוא התביעה אך מספריהן נמחקו ללא הסבר מניח את הדעת. שנית, העדר רישום של 3 חשבוניות שמספרם 6470, 6469, 6422 בדו"ח הנהלת החשבונות של התובעת.

    

   הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אין זה סביר שמתוך 32 חשבוניות שהופקו בין השנים 2009-2011 המתייחסות לפעילות בסדר גודל של כ- 83,061 ₪ "נעלמו" למעלה מ- 10% מהיקף הרכישות בסך של 8,500 ₪ ואלו לא התגלו בעת סגירת שנת 2009 ואף לא בראשית שנת 2010 בעת שהפעילות המשותפת הלכה ופחתה.

    

5. הנתבעים העלו כאמור טענת שיהוי כטעם לדחיית התביעה ומשעסקינן בטענת סף במהותה אדרש לה תחילה. הנתבעים טוענים כי השיהוי בהגשת תביעה המבוססת על חשבוניות שהוצאו בשנת 2009 הרע את מצבם בשל הנזק הראייתי שנגרם להם, ובפרט לנוכח קיומה של קבלה מס' 5057 ושלוש החשבוניות שאזכורם נעדר מדו"ח הנהלת החשבונות של התובעת המעידים על חוסר ניהול תקין שאינו מאפשר לסמוך על תוכן הכרטסת.

    

   התובעת מתנגדת לטענה ומטעימה את השיהוי בהגשת התביעה בכך שאי-התשלום עבור ארבע החשבוניות התגלה למנהל התובעת בשנת 2012 בעת סגירת מאזן 2011 עם סיום הקשר העסקי, ולאחר היוודע לו יתרת החוב ניסה להיפגש עם הנתבעים אך ללא הצלחה. התובעת משיגה על טרוניית הנתבעים בדבר הנזק הראייתי שנגרם להם ולגישתה היה על הנתבעים לשמור את המסמכים החשבונאיים במשך 7 שנים לאחר הוצאתם. זאת ועוד לטענת התובעת, ביום 14.7.15 נשלח לנתבעים מכתב התראה לכתובתם ומכתב זה חזר בציון "הנמען סירב לקבל".

    

6. היחס שבין ההתיישנות הסטטוטורית לטענת השיהוי כעילה לדחיית תביעה נדון בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445 (2003), שם נפסק כי "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" [ההדגשה אינה במקור].

    

   מטעמים אלו נקבע כי על המבקש לסלק תביעה מחמת שיהוי מוטל נטל כבד להוכיח קיומם של שלושה תנאים נוספים. הראשון כי השיהוי מבטא ויתור על זכויות התובע, השני כי מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה, והשלישי הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד התובע (ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (3.5.2016)).

    

7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין טענת השיהוי הגעתי לכלל מסקנה כי הנסיבות דידן אינן נמנות על המקרים החריגים בהם יש לדחות תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות מחמת שיהוי.

    

   ראשית, לא הוכח בפני קיומו של מצג ברור מצד התובעת כי היא זנחה את זכות התביעה העומדת לה. אין חולק כי מנהל התובעת פנה לנתבעים לאחר היוודע לו דבר החוב הנטען אך ניסיונותיהם של הצדדים להיפגש לא צלחו, וכפי שאישר זאת הנתבע 2 בחקירתו: "ניסינו להיפגש ביוזמת שנינו, זה לא הלך, אחרי הפעם השלישית הוא אמר שגמרנו עם הניסיונות הוא סירב להיפגש איתי. [...] זה 2014. נתבקשתי אז לפקסס את הכרטסת של הנה"ח שלי, רואים את התאריך 7.4.14. זו פעם ראשונה שנתבקשה התייחסות לחוב" (עמ' 2, שורות 12-18 לפרוטוקול).

    

   שנית, הנתבעים לא הציגו בפני בית המשפט את פנייתם לבנק בבקשה לקבלת תדפיסי החשבון ותצלומי צ'קים וכך גם לא הוגשה תשובתו של הבנק לפיה ישנם צ'קים נוספים שלא נמצאו והסטטוס שלהם 'לא אותר' או 'טרם נבדק'. גרסה זו היה על הנתבעים לתמוך בראיה כלשהי שבנקל ניתן היה להשיגה, מעבר לתצהיריהם, ולכן אני מוצא קושי לסמוך תוצאה של דחיית תביעה על יסודה.

    

   לצד האמור לא אכחד כי השתהות התובעת בהגשת תביעתה בחלוף כ- 6 שנים ממועד הפקת החשבוניות והקבלות בשנת 2009, הקשתה על הנתבעים בהתחקות אחר העסקאות הנטענות והסימוכין לתשלומים שבוצעו. כל זאת ובפרט לאור גרסת הנתבעים כי ניסיונם לאתר את הצ'קים שנמסרו כנגד החשבוניות נשוא התביעה העלה חרס על רקע הזמן הרב שחלף כאשר מדובר במסמכים שיש בהם כדי להשפיע על השאלות שבמוקד המחלוקת. לאור האמור דין הטענה להידחות כאשר אייחס את המשקל הראוי לשיהוי בהגשת התביעה במסגרת בחינת והערכת המכלול הראייתי.

    

8. ולעיצומה של התביעה. ככלל, תובע בהתדיינות אזרחית נדרש להוכיח את העובדות שבבסיס תביעתו מעל למאזן הסתברויות מתוקף היותו "המוציא מחברו". כל אימת שהסתברות טענותיו עולה על הסתברות הטענות שכנגד נדרש הנתבע להביא ראיות נגדיות וככל שלא יעלה בידו – יזכה התובע בתביעתו. בעוד שאם כפות המאזניים מעויינות תהא ידו של התובע על התחתונה ותביעתו תדחה (ראו: "הנאה-מן-הספק" במישור האזרחי משמעה "הנאה-מן-השקילות" בספרו של המלומד יעקב קדמי, על הראיות חלק רביעי [מהדורה משולבת ומעודכנת] תש"ע-2009, עמ' 1767). מכאן כי התובעת היא שנושאת בנטל הוכחת תביעתה מעל למאזן ההסתברויות.

    

   לטענת התובעת מאחר והנתבעים אינם מכחישים כי רכשו את הציוד המפורט בחשבוניות ואת קבלתו הרי שהנטל להוכיח כי התשלום כנגד חשבוניות אלו בוצע רובץ על כתפיהם. עמדה זו איננה מקובלת עלי. על התובעת להוכיח את כל יסודות עילת התביעה ואין היא יכולה לצאת ידי חובתה בהוכחת היסודות החיוביים בלבד ובמיוחד כאשר המסמכים עליהם תולה התובעת יהבה נערכו על ידה ותוכנם לא אושר על ידי הנתבעים. לפיכך, ככל שנוגע לטענה בדבר אי-תשלום החוב שהינה טענה בעלת יסוד שלילי הרי שעל התובעת הנטל להוכחתה, כאשר ככלל כמות הראיות הנדרשת להוכחתה היא פחותה. אולם בנסיבות העניין אני סבור כי בהתחשב בשיהוי הניכר של הגשת התביעה יהא על התובעת להציג ראיות של ממש לביסוס טענת העדר פירעון, ומנגד ניתן יהיה להסתפק בכמות פחותה של ראיות מצד הנתבעים לצורך הטיית כפות המאזניים (השוו: יעקב קדמי, על הראיות חלק רביעי [מהדורה משולבת ומעודכנת] תש"ע-2009, עמ' 1814; תא"ח (שלום ת"א) 28525-09-10 חניון גרוזנברג בע"מ נ' אברהם ספיר (14.12.2011)).

    

9. במקרה דנן מדובר בגרסה מול גרסה – בעוד שלפי טענת התובעת סכום החשבוניות לא שולם, טוענים הנתבעים כי חובם לשנת 2009 נפרע במלואו. כפי שאבאר להלן, בשקלי את גרסת התובעת אל מול גרסת הנתבעים עדיפה בעיני גרסת הנתבעים ואף לו סברתי כי כפות המאזניים מעוינות משמע כי דין התביעה להידחות מבחינת הנטלים.

    

   התובעת מבססת את תביעתה לקיומה של יתרת חוב כלפי הנתבעים על כרטסת הנהלת החשבונות שנערכה על ידה, על החשבוניות וכן על הקבלות שהוצאו עבור התשלום כנגדן. כפי שעולה מעיון בכרטסת "יתרת הפתיחה" עד ליום 5.7.09 עמדה על "0" וממועד זה הוצאו לנתבעים חשבוניות שמספרם הסידורי החל ממספר 6513 (אך לא עוקב בסדר רץ) ומנגד הופקו לנתבעים קבלות בגין תשלומים שהראשונה מביניהן הינה 4749.

    

10. לטענת הנתבעים, כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת אינה משקפת נאמנה את כל התנועות בחשבון הנתבעים ולכן היתרה לתשלום לפי הכרטסת איננה נכונה. טענה זו מבוססת בעיקרה על קבלה מס' 5057 (בכרטסת מופיע תחת המספר 7057) ע"ס 16,095 ₪ מיום 4.10.10. בשורת הכותרת של העתק הקבלה שצורפה לתצהיר התובעת נרשמו לצד המילה "ח-ן" ארבעה מספרי חשבוניות 6833, 6869, 6875 ו- 6876 ואלו נמחקו תוך שרבוט קו מסולסל על גבי הכתב. לצד צילום הקבלה הוספו בכתב שלושה מספרי חשבוניות אחרות 6904, 6919 ו- 6930. זאת בעוד שבהעתק הקבלה שנשלחה לנתבעים במסגרת גילוי המסמכים נמחקו מספרי החשבוניות באמצעות טיפקס ועל גביו נרשמו שלושת מספרי החשבוניות האחרות.

     

    ויובהר כי אין בעובדה כי הנתבעים הם שהעלו את טענת הזיוף לכאורה של קבלה מס' 5057 כדי להעביר את נטל השכנוע בנקודה זו לפתחם, שכן טענת הזיוף נטענה על מנת להזים את אמיתות המסמך עליו סומכת התובעת לביסוס יתרת החוב המופיעה בכרטסת מתוך אסופת המסמכים החשבונאיים שצורפה לתצהיריה (ראו: ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (01.02.09).

     

    מנהל התובעת עומת בחקירתו עם שני העתקיה של קבלה מס' 5057 והתבקש להסביר את פשר השוני בין שני העתקים, ולכך השיב "איני ידוע מה זה הצילום הזה, אבל בסך הכול אותו סך הכול, יש פירוט השיקים שלכם. איני יודע מי מחק את זה" (עמ' 13, שורות 26-27 לפרוטוקול). בחקירתו החוזרת נשאל מנהל התובעת מהם המספרים המופיעים בצד ימין של הקבלה ובמענה לשאלה זו השיב כי אינו זוכר וכי ייתכן שמדובר במספרי חשבוניות כאשר לדבריו "הרישום לא רלוונטי, מה שרלוונטי הוא הסך הכל" (עמ' 14, שורות 10-11 לפרוטוקול). גישה זו משתקפת לאורך עדותו של מנהל התובעת אשר חזר וטען כי הרישום אינו רלוונטי (עמ' 13, שורה 33 לפרוטוקול) ובלשון אחרת "הכיתוב למעלה הוא סמנטי לגמרי" (עמ' 12, שורות 6-7 לפרוטוקול).

     

    אין חולק כי סכימת שלושת החשבוניות האחרות 6904, 6919 ו- 6930 תואם את סכום הקבלה בסך 16,095 ₪, בעוד שסכום ארבע החשבוניות שמספריהן נמחקו הינו 6,024 ₪ בלבד. אולם בכך אין כדי לספק הסבר הולם לקיומם של שני ההעתקים ולפשר המחיקה של מספרי החשבוניות נשוא התביעה מן הקבלה, מעבר להסבר הדחוק כי "הרישום אינו רלוונטי". כל זאת כאשר מדובר בתובעת שהינה חברה בע"מ אשר צריכה לנהל רישום מסודר של ההזמנות הנעשות אצלה לפי דרישות החוק והתקנים.

     

    התובעת לא ביקשה לזמן לעדות את גב' "שרה" שאישרה בחתימה את קבלה מס' 5057 על מנת לשכנע באמינות, או למצער ברצינות גרסתה, וכך גם נמנעה התובעת מלהעיד מטעמה את עורך הדו"ח של הנהלת החשבונות. אי העדתם של עורך כרטסת הנהלת החשבונות והגורם שחתם על הקבלה, שהינם עדים רלוונטיים, ואי בירור כדבעי של נסיבות ביצוע השינויים בקבלה מס' 5057 ומחיקת מספרי החשבוניות נשוא התביעה, ללא הסבר סביר לכך, מעמידה את התובעת בחזקה שאילו הובאו העדים לבית המשפט הייתה חקירתם פועלת נגדה (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659).

     

    בהקשר זה אציין כי כרטסת הנהלת החשבונות שהוגשה איננה חתומה, להבדיל מן הקבלות, אולם גם אלו וגם אלו הנם מסמכים חד צדדיים שנערכו על ידי התובעת אשר לא הוגשו באמצעות עורכיהם, וממילא שלא הובהר זהות עורך הכרטסת.

     

    עוד יצוין כי הגנת הנתבעים התמקדה בהשגה על אמינות כרטסת הנהלת החשבונות והמסמכים החשבונאיים, ולפיכך הדעת נותנת כי העדים הרלוונטיים שהיה על התובעת לזמן לעדות הינם עורכי הכרטסת והקבלה אשר היה בידם להסביר את תוכנם. משבחרה התובעת שלא להעידם השמיטה מידיה ראיה חיונית לתמיכת גרסתה, ובדרך זו נותרו כפות המאזניים מעויינות במאזן הראייתי ככל שנוגע לאמינות הנתונים המופיעים בכרטסת ונכונות יתרת החוב המהווים את הבסיס לתביעה.

     

11. למען שלמות התמונה אעיר כי לטענת הנתבעים בכרטסת התובעת רישום חסר של 3 חשבוניות שמספרם 6470, 6469, 6422. אולם הנתבעים אינם מבהירים מדוע אזכור חשבוניות אלו היה צריך למצוא ביטוי בכרטסת כאשר המספר הסידורי של החשבוניות (64) קודם למספר החשבונית הראשונה המופיע בכרטסת בהתייחס לחודש יולי 2009 (65), ומשכך אפוא אין להלום את הטענה.

     

12. לאור האמור ומשלא ניתן לקבוע כי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת משקפת את כל התנועות בחשבון הנתבעים כהווייתם, אני קובע כי כפות המאזניים נותרו מעויינות, ומאחר ונטל השכנוע מוטל על התובעת והיא לא עמדה בו, דין התביעה להידחות.

     

13. אשר לטענת הנתבעים בדבר התחשבנות בין הצדדים אשר הביאה לסגירת החשבון לשנת 2009 בקבלה מס' 5057. הנתבעים הדגימו גרסתם בהצגת סיכום חשבון שנמסר להם על ידי התובעת בסוף שנת 2009, עליו חתומה גב' שרה סלוצקי, הכולל לשיטתם את התשלומים עבור חלק מהצ'קים שתצלומם צורף לבקשת רשות להתגונן. כמו כן טוענים הנתבעים כי מלבד תשלומים בפועל ביצעו עבור התובעת עבודות אצל לקוחותיה בשנים הרלוונטיות לתביעה בדרך של freelance, אשר התמורה בעדן גולמה בהתחשבנות בין הצדדים כאשר סכום העבודות לא הוברר בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה. כתימוכין לשם המחשת גרסתם הציגו הנתבעים תצלומים מיומנו של הנתבע מן המחצית הראשונה של שנת 2009 בו מתועדות העבודות שביצעו הנתבעים עבור התובעת בתאריכים 1 וה- 26 לחודש פברואר.

     

    התובעת מצדה טוענת כי הנתבעים לא הוכיחו את מקום העבודה שתמורתה מתבקש הקיזוז, מהותה והתשלום בגינה, ומעבר לכך לפי גרסתה, התמורה עבור העבודות שביצעו הנתבעים שולמה להם עוד ביום 24.5.09 במסגרת קיזוז הסך של 4,360 ₪ (חשבונית מס' 6422) וזאת כנגד דו"ח העבודה לתאריכים 12/08 עד 01/09 של הנתבעים שצורף לתצהיר מנהל התובעת.

     

14. כפי שעולה מעיון בדו"ח העבודה אכן מאוזכרות בו עבודות שבוצעו בתאריך 1.2.09 וכן ביום 26.2.09. עם זאת, אין במסמך זה משום מענה לטענת הנתבעים בדבר קיומה של התחשבנות בין הצדדים אשר "סגרה" למעשה את שנת 2009 בקבלה מס' 5057. התובעת טוענת כי מעבר לעבודות שבאו לידי ביטוי בדו"ח העבודה לא בוצעו על ידי הנתבעים עבודות נוספות. הנתבעים לא התמודדו עם טענה זו ודומה כי הקושי עליו הם מלינים מפאת השתהות התובעת בהגשת התביעה הכביד עליהם בכך, ובפרט כאשר לא הוכח כי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת מקיפה את מלוא ההתחשבנות בין הצדדים.

     

    על כן אני קובע כי משקל טענה זו אין בו כדי לשנות מכפות המאזניים המעויינות באופן שיש בו כדי להפר את האיזון.

     

15. בנסיבות אלה, וממכלול הטעמים המפורטים לעיל, ומשלא עמדה התובעת בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיה – התביעה נדחית.

     

    נוכח סכום התביעה אני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים ושכ"ט ועו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

     

    ניתן היום, י"ב אדר תשע"ח, 27 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.