גרסאות המעורבים – העלו סתירות ותמיהות.
4.לאחר דחיית הדרישה, ומשמאמציה של התובעת, באמצעות סוכן הביטוח, להביא לקבלת השיפוי בגין האירוע העלו חרס בידיה, היא ביקשה לקבל חזרה את החזקה ברכבה, ואולם הדבר נמנע הימנה משך תקופה ארוכה על ידי הנתבעת. ויובהר אך לאחר מאמצים כבירים שכללו אף משלוח מכתב התראה מטעם ב"כ התובעת, הודיעה הנתבעת היכן מצוי הרכב הניזוק. לשלמות התמונה יובהר כי בדיקת השמאי העלתה, כי אין כדאיות כלכלית בתיקון הרכב וזה הוכרז כאובדן להלכה. לתמיכה בטענותיה צרפה התובעת תצהירי עדות ראשית מטעם בן זוגה, מר איוון אלכסנדרוב (להלן- "איוון") ומטעם הנהג, טינקוב. לכתב התביעה צורף תצהיר התובעת עצמה.
עיקר טענות הנתבעת
5.בכתב הגנתה הנתבעת טענה כי לאחר קבלת ההודעה בדבר האירוע, היא הפעילה משרד חקירות. כן נטען כי במסגרת זו נגבו גרסאותיהם של מעורבים שונים באירוע, וכי בהינתן ממצאי החקירה היא גמרה אומר בדעתה לדחות את דרישת התובעת לקבלת תגמולי הביטוח וזאת "עקב חששות כבדים לאי מילוי הוראות הפוליסה והפרה בוטה של הוראות המפקח על הביטוח" (סעיף 3 סיפא לכתב ההגנה). כבר כעת אעיר וקודם אדרש לטענות לגופן, כי חקירתו הנגדית של החוקר מטעם הנתבעת בבית המשפט העלתה כי הוא זה שיזם באופן אישי את הפנייה לנתבעת וזאת על רקע מידע מודיעני שהתקבל בידיו, וכי החלטת הנתבעת להורות על פתיחה בחקירה באה כתולדה ופרי פנייתו האמורה של החוקר. (נעסוק בכך בהרחבה בהמשך).
6.הנתבעת הכחישה את אופן תיאור האירוע כפי שזה פורט בכתב התביעה (סעיף 3 לכתב התביעה; סעיף 3 לכתב ההגנה), תוך שהיא מצרפת את מכתב הדחיה ששלחה בשעתו לתובעת מיום 09.11.2015. לבקשת הנתבעת, ובהתאם להלכת סוויסה הידועה לכל, רע''א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב נה (1) 515, ניתנה החלטה בדבר חיסיון דו''ח החקירה עד לאחר תום פרשת ראיות התביעה. (החלטה מיום 5/2/17).
הערה מקדמית
7.טרם אמשיך בדרך הילוכי, בעודי צועד אך במבואה וקודם כניסתי לטרקלין, אבקש להקדים ולומר כי התקיימה ביום 20/4/17 לפניי ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו העדים מטעם שני הצדדים. האמת דינה להיאמר כי חקירת ב''כ הנתבעת הייתה חקירה נמרצת וסדורה ובמהלכה עלו וצפו מספר קושיות ואי דיוקים שנתגלו בגרסאות עדי התביעה. לא אכחד כי תחילה הייתי תחת הרושם הלכאורי שלנוכח אי הדיוקים והקושיות אליהם הנתבעת הפנתה, לא עלה בידי התובעת לכאורה לעמוד בנטל המוטל עליה, ומכאן שהצעתי עם תום הדיון לב''כ התובעת לשקול אם הוא עומד על מיצוי הדין עד תום, בחינת "ייקוב הדין את ההר". מכל מקום, וכך הבהרתי לצדדים, הצעתי זו הייתה בגדר הצעת פשרה של קניית סיכון מול סיכוי, באופן שאינה מחייבת ובוודאי שאין בה חריצת דין לכאן או לכאן, אך ב''כ התובעת לא שעה להצעתי.
לימים, הצדדים הגישו סיכומיהם, כאשר סיכומי התשובה הוגשו ביום 24/9/17. אודה ולא אבוש כי לאחר שהתיישבתי על המדוכה על מנת לעמול על מלאכת כתיבת פסק הדין, במיוחד לאחר שאדי הערפל של "הקרב המשפטי" באולם בית המשפט החלו מתפוגגים ועם "שוך הסערה", דומה כי התמונה הראייתית ברורה למדיי בשונה מזו שנחזתה לכאורה תחילה עם תום ישיבת ההוכחות. מסקנתי, הנסמכת על לימוד מעמיק ביותר של מכלול הראיות שהובאו לפניי, היא כי עלה גם עלה בידי התובעת להוכיח את האירוע מושא התביעה, וכי לדידי הייתה זו הנתבעת דווקא שלא צלחה את המשוכה הראייתית הגבוהה הניצבת בדרכה, גם בהינתן הקושיות שיפורטו בגדרי פסק הדין. בעקבות כך, הגם שלא הייתי מחויב לעשות כן, הזמנתי ביום 17/12/17 את ב''כ הצדדים לישיבת תזכורת במטרה להציע הצעת פשרה שתאזן כהלכה בין הטענות של שני הצדדים, אך הדבר לא הסתייע, מכאן פסק הדין. לא יכולתי להמשך בדרך הילוכי מבלי שאני נזקק לאמור, וכעת משהבהרתי את האמור, הבה נבחן את הדברים לעומקם. במאמר מוסגר, אבהיר שזו הסיבה גם מדוע ראיתי לערוך ניתוח ארוך ומפורט באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הרוח של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ''ד- 1984 לפיהן פסק דין בתביעה במסלול סדר דין מהיר ינומק אך באורח תמציתי.
הדין החל
8.הלכה היא כי מלאכת הוכחת האירוע הביטוחי מוטלת על שכמי התובעת, המבוטחת, ואילו הוכחת החריג לקיומו של הכיסוי הביטוחי מוטלת על המבטחת אשר מבקשת להתנער מתחולתו של הביטוח. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התקיימותו של האירוע ובדבר הנזק שנגרם בעטיו, והמחלוקת הניטשת בין הצדדים עניינה אך בשאלה אם האירוע התרחש בכוונה להביא להשבתת הרכב או האם מדובר במעשה מרמה. ושוב יובהר, משהנתבעת לא חלקה על עצם האירוע, הרי הנטל עובר אליה להוכיח את יסודות הכוונה או המרמה. ולשורה אחרונה בהקשר זה, יודגש כי טינקוב שיחזר את האירוע, והחוקר של הנתבעת אף תיעד את זירת האירוע וכן שרידי הנזק שנותרו במקום, כעדות חיה ונמשכת לאירוע שהתרחש בשעתו. כמו כן, ועל כך אין מחלוקת, הרכב נגרר ממקום אירוע התאונה על ידי חברת גרירה.
עיון בכתב הגנת הנתבעת מלמד כי כל כולו מושתת על מכתב הדחיה שלה מיום 09.11.2015 בגדרו נרשם כי הנתבעת מצאה אי התאמות בין גרסאות המעורבים, כך שהנתבעת הגיעה למסקנה, כי האירוע התרחש באופן שונה מזה שהוצג לה ע''י התובעת, כאמור. כמו כן, מסקנתה של הנתבעת הייתה כי מדובר במעשה מכוון שנועד הלכה למעשה להשבית את הרכב. בהינתן עמדת הנתבעת, כפי שזו באה לידי ביטוי במכתבה מיום 09.11.2015, כאמור, הרי הנידון דידן מהווה לכאורה אירוע אשר נגרם במתכוון. בכך עוסק סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1985 (להלן – חוק הביטוח), הקובע: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו."
עינינו הרואות איפוא כי ההפניה להפרתן של הוראות הפוליסה על ידי הנתבעת כמו גם הטענה בדבר הפרתן של הוראות המפקחת על הביטוח, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בכתב ההגנה, אינן מבוססת על אדנים עובדתיים כלשהם. לא ברור די הצורך אחר אלה הוראות מהפוליסה או הוראות המפקחת על הביטוח – לא מילאה התובעת. מכל מקום, הצדדים לא דקו פורתא ולא נדרשו להבחנה המתחייבת בין אירוע שיסודותיו נטועים במרמה ובין אירוע שיסודותיו נטועים ב"כוונה" ("נגרם במתכוון"). ויובהר, חרף הדמיון הרעיוני והתיאורטי שבין הוראות החוק (סעיף 26 העוסק, כאמור באירוע ביטוח שנגרם במתכוון; וסעיף 25 העוסק במרמה בקבלת תגמולי ביטוח), יושם אל לב כי מדובר בהסדרים נפרדים הכרוכים בדרכי ההוכחה שונות. על מנת להקל על הקורא, נבהיר כי דיוננו יערך באספקלריה של שני דברי החקיקה האמורים.
9.מושכלות יסוד הן כי לשם הוכחת התקיימותו של סעיף 26 לחוק הביטוח – נדרש המבטח, ובנידון דידן הנתבעת, להוכיח, כי הנזק נגרם במתכוון, דבר אשר מחייב הוכחת יסוד נפשי של "כוונה", הווי אומר: ציפייה לתוצאה מסוימת ורצון בהתרחשותה של אותה תוצאה (ירון אליאס דיני ביטוח 1023 (מהדורה שלישית; 2016). למעשה, הוכחת תחולתו של סעיף זה תחייב את הנתבעת להוכיח, כי הנהג או התובעת – חפצו בהרס הרכב ממש ובדבר השבתתו, כפי שהיא עצמה רשמה בגדרי מכתב הדחיה (סעיף 3): "הרכב ניזוק במכוון במטרה להביא להשבתתו וכדי לקבל את מלוא תגמולי הביטוח". הוכחת יסוד זה היא משימה קשה מנשוא, באשר לא זו בלבד שנדרשת הוכחת יסוד נפשי של כוונה, אלא למעלה מכך הפסיקה העניקה פירוש צר ודווקני לסעיף זה במובן זה שאך פעולות שעולות כדי כוונת זדון ממש – תהוונה הוכחה להתקיימותו של סעיף 26 לחוק הביטוח (אליאס, לעיל, בעמוד 1025). כפי שהדברים יפורטו בהרחבה בהמשך, הנתבעת כשלה בעמידה במבחן מחמיר זה.
10.דברים דומים יש לומר ביחס להוכחת יסודותיו של סעיף 25 – שאף היא משימה לא קלה כלל, וזאת בלשון ההמעטה. סעיף זה אוצר בתוכו שלושה יסודות נדרשים: "מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות המובטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; והכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או כוזבות" (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים; 12.04.2011) בגדרו נקבע:
"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע, הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות... נשאלת השאלה מה דינה של טענת הגנה המבקשת לקעקע את גרסת התובע באשר לטענה שעליו להוכיח ובה בעת רומזת למעשה מרמה שביצע התובע... טענת הגנה המבקשת לשמוט את הבסיס מתחת לטענותיו העובדתיות של התובע תוך הצעת עובדות המלמדות על מעשה מרמה של התובע עשויה 'לחבוש' שני כובעים. בכובעה האחד, מתפקדת היא כטענת מרמה, טענה עובדתית שכדי שיקבע בה ממצא עובדתי על ידי בית המשפט על הנתבע לעמוד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו כפי שצוין לעיל. בכובעה השני, יתכן ומדובר בניסיון לעמוד בחובת הראייה הרובצת לפתחו של הנתבע לאחר שהתובע ביסס ראיות לכאורה לצורך עמידה בנטל השכנוע המוטל עליו. במסגרת ניסיון זה, יכול הנתבע להביא ראיות מטעמו או לעשות שימוש בראיות שהגיש התובע לצורך הפרכת גרסתו העובדתית של התובע תוך הצעת היפותזה של מרמה, וכך לגרום לתובע להיכשל בעמידה בנטל השכנוע הרובץ לפתחו... כך, בהחלט יתכנו מקרים בהם נתבע טוען טענת הגנה הכוללת טענת מרמה ואינו מצליח לעמוד בנטל השכנוע לצורך קביעת המרמה כממצא עובדתי, אך בה בעת מצליח לערער את הבסיס הראייתי שהציב התובע לביסוס טענותיו ובכך להביא לדחיית התביעה".
ויובהר, בעוד שהוכחת היסודות הראשון והשני – מוטלת כל כולה על המבטחת הטוענת להעדר הכיסוי הביטוחי – לנוכח טענת המרמה כאמור – הרי ככל שהיא צולחת את הוכחתם, חרף המשוכה הלא קלה ככל ועיקר מעליה עליה לדלג, או אז קמה חזקה להתקיימותו של היסוד השלישי. פשיטא: משהוכיחה המבטחת, כי מתקיימים שני היסודות הראשונים של המרמה, קמה חזקה בדבר קיומה של מרמה. עוד יובהר שככל שיעלה בידי המבטח להוכיח את המניע שעמד ביסוד מסירת הפרטים הכוזבים, ואגב כך יעלה בידו לגלות ולחשוף את העובדות הנכונות לאשורן (או שהן תתגלינה במהלך המשפט), יקבע בית המשפט בסופו של יום אם המניע למסירתן היווה כוונה להוציא במרמה כספים מחברת הביטוח (פרשת פלדמן, לעיל, שם). ראו: ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלכי אמנון (11.04.2013).
11.ויובהר, והדברים נכונים ביחס לשני דברי החקירה, הואיל ועסקינן בטענות אשר מייחסות למבוטחת, או מי מטעמה, מעשים חמורים, כאלה בהם דבק לכאורה יסוד של גוון פלילי, הרי מדובר במבחנים מחמירים, באופן שעל המבטחת הטוענת כנגד מבוטחה טענות חמורות ממין זה, להתכבד ולהביא ראיות כבדות משקל, ומשמעותיות אשר תעלינה בקנה אחד עם הנטל הכבד הכרוך בהוכחת היסודות האמורים (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ מ(1) 589 (1986)). כפי שיפורט בהמשך – לא עמדה הנתבעת באיזה מבין המבחנים המחמירים שפורטו לעיל. כך, לא הוכח שהתרחשות האירוע באה על רקע מעשה או מחדל שנעשו במתכוון במטרה להשמיד את הרכב או לגרום להשבתתו; וכך גם לא הוכחו היסודות של מרמת הביטוח.
היבטים שונים של ההכרעה הקשורים עם דו''ח החקירה עליו הנתבעת השתיתה את קו הגנתה
12.מבטחת המבקשת לנער את חוצנה מהכיסוי הביטוחי בטענה לקיומו של מעשה מכוון או מרמה מצד המבוטח עליה להתכבד ולהניח לפני בית המשפט תשתית ראייתית סדורה ויסודית כזו שתהלום את חומרת הטענות אותן היא מטיחה במבוטחה. עליה לעמוד בנטל הוכחה מוגבר, וכן לעמוד על כל תג ותו בהוכחת טיעוניה.
לא הרי טיעון שעניינו בשאלה נלווית/משנית לזכות עצמה, דוגמת מחלוקת סביב גובה הנזק למשל, כהרי טיעון היורד לליבה ולעצם חיותה וקיומה של הזכות. הטיעון האחרון המבקש לתקוף הלכה למעשה את עצם קיום הזכות, ואף ליטול הימנה את חיותה ולעקרה מכל תוכן ומשמעות תוך הטלת דופי במבוטח, הוא טיעון חמור וכזה יש להשקיף עליו. בגדרי טיעון חמור ממין זה, מצופה כי המבטחת תנקוט במלוא האמצעים העומדים לרשותה בניסיון להוכיח את טיעוניה, ותניח לפני בית המשפט יריעה עובדתית סדורה הנסמכת על ראיות מהימנות בדבר הטענות החמורות למעשה המרמה או המעשה המכוון, כאמור. הדברים מתחדדים בהינתן העובדה כי כל קו ההגנה של הנתבעת מושתת הלכה למעשה על האמור בדו''ח החקירה. כעת נידרש לשאלה מדוע הנתבעת כשלה בהוכחת טיעוניה?
13.עד במשפט אמור להעיד על עובדות המצויות אך בגדר ידיעתו האישית, הווי אומר אינו יכול להעיד על דברים הנופלים, בין היתר, לגדר עדות אסורה, דוגמת עדות מפי השמועה, או כל עדות אחרת שאינה קבילה (עדות שבמומחיות, הרחבת חזית, סברה וכיוצ''ב). עיון בדו''ח החקירה שהוגש מלמד כי החוקים מתייחסים לשיחות שונות אשר קיימו לכאורה עם הגב' אירנה טינקוב (להלן- "אירנה"), אשתו של טינקוב, הנהג. עדה זו לא באה למתן עדות במשפט, לפיכך, טענות החוקרים שעניינן אמירתה של הגב' אירנה כי רכבם מסוג פורד היה תקול במועדים הרלבנטיים, וכי זו הייתה הסיבה בעטיה פנו היא ובעלה, טינקוב, לתובעת לקבלת רכבה לתקופת זמן מוגבלת, אינן קבילות במשפט. טיעון המבוסס על תשובותיה של הגב' אירנה הוא בגדר טיעון לא קביל, ועדות החוקרים בהקשר זה מהווה עדות מפי השמועה. רצתה הנתבעת להוכיח את טיעונה, היה עליה לזמן את הגב' אירנה לעדות במשפט.
הנתבעת אינה יכולה להיבנות איפוא מהסתירה שנתגלתה לכאורה בדברי עדי התביעה בדבר המטרה בעטיה רכב התובעת נמסר לחזקתם של אירנה וטינקוב. כאמור, אירנה לא הובאה ע''י המבטחת למתן עדות במשפט, מהלך חיוני להגשת עדויותיה לעניין תוכן הדברים, ומשכך, החוקר אינו יכול להעיד על אודות אמיתות תוכן הדברים ששמע מפי אירנה. החוקר יכול להעיד אך על עצם אמירת הדברים להבדיל מאמיתות תוכנם. חמור מכך, תמלול השיחה בין החוקר ובין אירנה לא הוגש כלל לתיק בית המשפט. ויובהר, הנתבעת טענה כי התובעת כשלה באי זימון אירנה למתן עדות במשפט, ולעניין זה יושב כי הנתבעת היא זו שהייתה אמורה להזמין את אירנה, ככל שהיא חפצה להוכיח אמירות המיוחסות לאירנה כפי שהדברים פורטו בדו''ח החקירה. ועוד יוסף כי דו''ח החקירה נחשף לראשונה לעיני התביעה אך עם תום פרשת ראיות התביעה, כך שהתביעה לא יכלה להיערך מראש ולדעת תוכנו של הדו''ח, מכאן, לא ברורה די הצורך הטענה כי היה על התובעת לזמן לכתחילה את אירנה למתן עדות במשפט. שלושה עדים מטעם התביעה העידו במשפט, וסבורני כי בהינתן הטענות המיוחסות לאירנה, הנתבעת היא זו שכשלה בנושא זה, למצער ככל שחפצה בהוכחת אמירות אירנה לעניין תוכנן להבדיל מעצם אמירתן.
14.דברים דומים יש לומר ביחס לטענת המבטחת כאילו השמאי העונה על שם דויד ממשרד שמאים מיאן לבדוק את הרכב. בכל הכבוד הראוי, אומנם, תמליל השיחה בין החוקר ובין השמאי הוגש לתיק בית המשפט, עם זאת, השמאי עצמו, דויד, לא זומן למתן עדות במשפט. לא ניתן להכשיר את האמור בדו''ח החקירה אך על ידי הגשתו הפיזית לתיק בית המשפט. הגשה פיזית של תמליל שיחה אינה מהווה תחליף להגשה עפ''י דיני הראיות, ועל מנת להכשיר את האמור בתמליל השיחה ביחס לסירובו של השמאי לבדוק את הרכב, מצופה היה כי הנתבעת תזמין את השמאי, דויד, כעד מטעמה, על מנת להעיד על אודות נסיבות סירובו לבדוק את הרכב. זכותם של התובעים לחקור את השמאי בחקירה נגדית וזאת על מנת לבחון אם אכן נסיבות סירובו לבדוק את הרכב קשורות במעשה מכוון או מעשה מרמה לכאורה מצד התובעת או מי מטעמה. זו התכלית שלשמה נועד הכלי המהותי של החקירה הנגדית. לו הנתבעת הייתה טורחת לזמן את השמאי לעדות בבית המשפט, ניתן היה להפנות אליו שאלות על אודות סירובו הנטען לבדוק את הרכב. אפשר שממצאי החקירה היו מעלים תמונה אחרת מזו אשר הנתבעת בקשה להציג לפני בית המשפט. בבחינת למעלה מהצורך, והגם שאין המדובר בראיה קבילה במשפט, אבהיר כי עיינתי בתמליל השיחה ולא התרשמתי מקיומם של ממצאים מרעישים במיוחד כפי שהנתבעת ביקשה להציג את פני הדברים לפני בית המשפט. אדרבה, בל נשכח כי דרישת הפיצוי של התובעת בגין התאונה הקודמת בה הרכב נפגע ע''י רכב אחר בו דניס נהג (חברת השכרת רכב "אלבר") – התקבלה במלואה ורכבה של התובעת תוקן.
15.ככל שלא די באמור, הרי הנתבעת גם מנועה להעלות את הטענה כאילו איוון, בעלה של התובעת, אישר באוזני החוקר מטעמה, כי מר דניס איצקוביץ (להל- "דניס"), שהיה מעורב באירוע תאונתי קודם בו הרכב מושא תיק זה נפגע, היה למעשה עובדו השכיר של איוון. מעבר לעובדה כי בחקירתו הנגדית בבית המשפט, איוון שלל מניה וביה את הטענה כאילו דניס עבד בשרותו במועדים כלשהם, הרי הנתבעת לא טרחה להגיש לתיק בית המשפט את תמליל השיחה בין החוקר ובין איוון במהלכה איוון אישר עפ''י הנטען כי דניס עבד בשרותו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, החוקר, לאונרדו, אישר כי אומנם לא נגבתה הודעה מפיו של איוון אך הוא הודה כי השיחה עמו הוקלטה. ושוב נשאלת השאלה היכן התמליל או היכן הקלטת בה נשמע איוון מאשר את הדברים. (עמ' 21 שורות 29-30). ויובהר, מצופה היה, ואף מתחייב, כי הנתבעת תגיש את תמלול השיחה הרלבנטי על מנת להפריך את טענת איוון, שהועלתה במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, אשר שלל קטיגורית כי אי פעם דניס עבד בשרותו. גם התובעת, נטליה, שללה מכל וכל, את הטענה כאילו דניס עבד אי פעם בשרות או יחד עם בעלה, איוון. אי הגשת תמליל השיחה בין החוקר ובין איוון מוקשית בעיניי והיא בעוכרי הנתבעת, באופן שמעורר לא מעט תמיהות. כאמור, בהינתן המחלוקת העובדתית שנוצרה ביחס לשאלה חשובה אם דניס עבד אי פעם בשרותו של איוון, מה קל או פשוט היה מלהגיש את תמלול השיחה, ולמצער, להשמיע בפני בית המשפט את הקלטת הרלבנטית בה נשמע לכאורה איוון מאשר את הדברים.
16. בכך לא תמו הסתייגויותיי מדו''ח החקירה שהיווה הבסיס הבלעדי עליו נשען קו הגנת הנתבעת. באורח תמוה הנתבעת לא טרחה לצרף לתיק בית המשפט את התמונות אשר אין מחלוקת כי החוקר מטעמה צילם מזירת האירוע והמתעדות את העץ בו הרכב פגע כמו גם את שרידי הנזק שנותרו בזירת האירוע, חרף הזמן הרב שחלף. לא הובא לפניי כל הסבר, ובוודאי לא הסבר המניח את הדעת, מדוע התמונות לא הוגשו לתיק בית המשפט. מנגד, האמת דינה להיאמר כי בהקשר זה אפשר להבין מדוע הנתבעת לא טרחה להציג לעיני בית המשפט את התמונות מזירת האירוע, שכן תמונות אלה היו תומכות ומאששות, ללא כל ספק, את גרסת התביעה ביחס לאירוע מושא המחלוקת.
17.כהמשך ישיר לאשר פורט עד כה, יושם אל לב כי גם טענות הנתבעת המושתתות על פלט השיחות הימנו עולה כי טינקוב, הנהג, התקשר, לכאורה, תחילה, לחבר/מכר העונה לשם אלכנסדר לויגינופולו (להלן- "לויגינופולו"), וכי אך מאוחר יותר התקשר לתובעת ודיווח על קרות האירוע, מעוררות קושי, וזאת בהינתן העובדה כי פלט השיחות לא הוגש כראיה במשפט, לפיכך, הטענות המועלות בהקשר זה ואשר נשענות על פלט השיחות, אינן קבילות במשפט. מצופה היה כי פלט השיחות יוגש כראיה במשפט, והעובדה שלא הוגש שוקלת לחובת הנתבעת. כיצד איפוא הנתבעת מצפה כי בית המשפט יכול לקבוע ממצא המבוסס כל כולו על ראיה שלא עמדה לנגד עיני בית המשפט. בבחינת למעלה מן הצורך, כפי שהדברים יפורטו בהמשך, אבהיר כי לא נעלמה מעיניי טענה זו, ואף אם אצא מנקודת הנחה לטובת הנתבעת כי אכן פלט השיחה העלום שלא הוגש לעיוני, כאמור, מלמד על אותה שיחה למר לויגינופולו , עדיין טינקוב העיד כי לא זכר את השיחה הנטענת וכי מייד לאחר התרחשות האירוע הוא היה בסערת רגשות, אחוז בהלה ונתון בתנאי לחץ קשים, בהינתן הפגיעה ברכב שאינו שלו. לא אכחד, לא ניתן לומר שהסבר זה מרחיק לכת או לא הגיוני. אך טבעי ואנושי להניח כי אדם המעורב באירוע תאונתי, ייקלע למצוקה ותנאי לחץ מקום שהוא גורם לרכב נזק כבד כפי שאירע, במיוחד משמדובר ברכב שאינו בבעלותו, כאמור. המצוקה בה היה טינקוב נתון מובנת והיא אך טבעית ואנושית.
18.ודוק, מצופה היה כי הנתבעת לא תותיר אבן אלא תהפוך אותה, וזאת על מנת להוכיח באותות ובמופתים את צדקת טיעוניה, במיוחד לנוכח חומרת הטענות שהיא ביכרה להטיח במבוטחתה, התובעת. כך מצופה היה כי הנתבעת תזמן את דניס ככל שהיא עומדת על הטענה בדבר מרמה גם בתאונת קודמת שאינה נוגעת לתאונה מושא תיק זה. אילו הייתה הנתבעת מזמינה את דניס, ניתן היה להפנות אליו שאלות לגבי התאונה הקודמת ונסיבות התרחשותה, כפי שגם ניתן היה להפנות אליו שאלות ביחס לקשריו החבריים עם התובעת ואיוון לרבות ביחס לשאלה מתי אותם קשרים נוצרו. כן אפשר היה להפנות אליו שאלות רבות וחשובות, והדבר נמנע מבית המשפט. זאת ועוד, החוקר מטעם הנתבעת אף לא טרח לחקור בשעתו את דניס ולקבל את התייחסותו לטענות השנויות במחלוקת.
כן מצופה היה כי הנתבעת תזמן את מר לויגינופולו, עמו טינקוב שוחח לכאורה ראשון מייד לאחר אירוע התאונה. היא גם לא טרחה לחוקרו ע''י החוקר מטעמה. עדותו של מר לויגינופולו חיונית בנסיבות העניין שכן ניתן היה להבין מדוע טינקוב התקשר אליו לכאורה ראשון, מה היה תוכן ומטרת השיחה, טיב קשריו עם איוון ועוד. כאמור, לא זו בלבד שהחוקר מטעם הנתבעת לא טרח לחקור את ה''ה מר דניס ומר לויגינופולו על מנת לקבל את התייחסויותיהם לטענות שהנתבעת מטיחה בתובעת, אלא למעלה מכך, הם גם לא זומנו למתן עדות במשפט.
דברים דומים יש לומר ביחס לנהג הגרר שהגיע לזירה וגרר את הרכב ממקום אירוע התאונה. מצופה היה כי עד זה יוזמן למתן עדות במשפט, אך הדבר לא נעשה. ושוב יובהר, עדויות החוקרים יכולות לשמש אך לעניין עצם אמירת הדברים, להבדיל מתוכנם. אי הזמנת נהג הגרר מקפלת בתוכה מעין הודיה בדבר עצם האירוע, וגרירת הרכב ממקום אירוע התאונה. נהג הגרר יכול היה לשפוך אור על מועד הזמנתו, מועד הגעתו ואת אשר התרחש בסביבה הבלתי אמצעית של מקום האירוע. כמובן, איש מלבד טנקוב, לא יכול להעיד על הנסיבות עצמן, עם זאת, עדותו הישירה והבלתי אמצעית של איש הגרר, אשר קלט בחושיו את אשר אירע קודם לכך בזירה – יכלה להוסיף נופך אובייקטיבי לתיאור האירוע והרגעים הסמוכים שבאו אחריו, אולם הנתבעת נמנעה לחוקרו על ידי חוקריה, ונמנעה מלביאו לעדות. כל אשר השכילה הנתבעת היה לצרף אך תמלול שיחה בין החוקר ובין מוקדן טלפוני של חברת הגרירה, מבלי לשוחח במישרין עם איש הגרר שהגיע לשטח וגרר את הרכב. כאמור, הימנעות מהבאת איש הגרר – מחזקת את עדויות התובעת והעדים מטעמה לעניין אשר ארע במקום לאחר התרחשות האירוע. במאמר מוסגר, יוער כי בחינת תמלול החקירה בין החוקר לבין המוקדן הטלפוני של חברת הגרירה מלמדת כי שיחת הטלפון הראשונה שהתקבלה מטעם התובעת במוקד היתה 20:30 בערב, דבר שעולה בקנה אחד עם עדויות התביעה ביחס לשעת האירוע. ולשורה אחרונה בנושא זה, לא מצאתי טעם בטענות אשר הנתבעת העלתה ביחס לגרירת הרכב למוסך הונדה בראשון לציון דווקא, שכן אך טבעי להניח כי הרכב ייגרר למוסך הקרוב למקום מושבם של התובעת ובן זוגה, איוון. כן לא היה טעם בטענה כי הרכב מצא בסופו של יום את מקומו במוסך של איוון, שכן הוסבר כי התובעת העדיפה תחילה כי הרכב יתוקן במוסך מורשה של הונדה, וזאת בהינתן קיומה של מערכת המחשוב המותקנת ברכב.
19. לו רצתה המבטחת להוכיח את אמיתות הדברים ותוכנם, היה עליה לזמן שורה של עדים, בין היתר, הגב' אירנה, השמאי דויד, מר דניס, ומר לויגינופולו, וכן להגיש את תמלול השיחה בין החוקר ובין איוון, בעלה של התובעת, כמו גם פלט השיחות והתמונות שהחוקר מטעמה צילם מזיקת האירוע. המבטחת אינה יכולה להכשיר את עצם הגשת העדויות בדלת האחורית, באמצעות החוקר ששמע את הדברים. זאת ועוד, החוקר אף לא הגיש לתיק בית המשפט את קלטת השמע המתעדת את תוכן השיחות עם אירנה ועם איוון כפי שגם לא הגיש תמלולי השיחות, כאמור. המבטחת כשלה איפוא במלאכת הוכחת טענותיה שכן לו חפצה בהוכחת האמור בדו''ח החקירה לעניין אמיתות התוכן, להבדיל מעצם אמירת הדברים, היה עליה לזמן את רשימת העדים שמניתי לעיל. משלא עשתה כן, הרי עדותו של החוקר לעניין השיחות שקיים עם אותם גורמים מהווה הלכה למעשה עדות מפי השמועה וכזו אינה בגדר עדות קבילה במשפט. ויובהר, למען הדיוק כי החוקר כלל לא חקר או שוחח עם דניס כפי שגם לא חקר שוחח עם מר לויגינופולו.
הכלל האוסר עדות מפי השמועה הוא כלל בסיסי בשיטתנו המשפטית. ביסודו העובדה שהמוסר עדות שהגיעה אליו "מפי השמועה" אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים אשר הוא מעיד עליהם, וממילא אין טעם לחקור אותו בעניין זה בחקירה נגדית (ע"פ 7253/14 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ז' (16.11.2015); ע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 31 (10.9.2006) (להלן: עניין חליפה); ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(5) 460, 469-468 (1998); . ראו בספרו של י. קדמי "על הראיות" חלק שני מהודרת תש"ע – 2009 בעמ' 567.
20.זאת ועוד, הימנעותה של המבטחת מהזמנת אותם עדים אמורה להיזקף לחובת המבטחת. מדובר בעדים אקוטיים למשפט, והעובדה שהמבטחת לא פעלה לזמנם למתן עדות במשפט, ובעניין זה הסתפקה אך בהגשת דו''ח החקירה אשר האמור בו מהווה עדות מפי השמועה, אמורה להישקל לחובתה. אין טעם להכביר מלים לגבי החזקה הידועה כי הימנעות מהבאת עד או ראיה אמורה להיזקף לחובת הצד שנמנע לעשות כן. ראו בעניין האמור בע''א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף [פורסם בנבו]:
"זאת ועוד. לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. --- באשר להתנהגות היריב במהלך הדיון, כמו למשל, הימנעות מהבאת ראיה, עמד בית משפט זה לא אחת וכך קבע:...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980). מצוטט בע"א 2275/90 באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993))". .
21.ולשורה אחרונה בנושא זה, לא יכולתי לחתום פרק זה מבלי להידרש לעובדה כי בחקירתו הנגדית בבית המשפט, מר לאונרדו לאנצ'בסקי, החוקר, אישר הלכה למעשה, כי החלטת הנתבעת להורות על פתיחה בחקירה, הייתה פרי יוזמה שלו, וזאת בעקבות מידע מודיעני, אשר נתקבל בידו בדבר מרמה לכאורה מצד התובעת, על בסיסו הוא פנה לנתבעת, ולא ההפך, ודיווח לה על אודות אותו מידע מודיעיני הימנו עלה כי בדעת התובעת להערים על הנתבעת ולהוציא הימנה כספים במרמה. (ראו בעניין זה האמור בעמ' 18, שורות 9-15). הנה כי כן, החקירה היא תולדה של פנייה אישית וישירה של החוקר לנתבעת, וזאת בניגוד גמור לאשר נטען בגדרי כתב ההגנה כאילו הייתה זו יוזמה של הנתבעת דווקא (ראו המבוא של כתב ההגנה).
במסד נתונים זה, לא ניתן להקל ראש בטענות אשר ב''כ התביעה העלה כי אפשר שהחוקר היה חדור מוטיבציה לאשש בכל דרך או מחיר את החששות אשר המקור המודיעני העלה לפניו, בעיקר אמורים הדברים, משהצורך בחקירה עלה אך בעקבות פנייתו, כאמור. מכל מקום, איני נוטע מסמרות בעניין, ואין צורך בקביעה פוזיטיבית בכגון דא, ודי לציין כי הטענות אשר ב''כ התובעת העלה כי החוקר היה מונחה מטרה מראש, באופן שכל אשר עמד לנגד עיניו הוא הוכחת המרמה או יסוד הכוונה תוך התעלמות גסה מראיות שאינן עולות בקנה אחד עם התוצאה לה קיווה בעיני רוחו, אינן נטולות כל הגיון ובוודאי שהן ראויות להישמע ולהיבחן. החוקר לא ביצע החקירה בנפש חפצה ולב פתוח, שכן החקירה נגועה לכתחילה, בדעה קדומה כך שהיא נסובה סביב הרצון לאשש ולהצדיק אותה דעה קודמה, כאמור. לראיה, החוקר עצמו אישר את הדברים מפורשות: "חוקר צריך להתייחס למבוטח/ לנחקר בכבוד אבל להבדיל מבית המשפט צריך להסתכל עליו כשקרן כל עוד לא הוכיח ההפך מבלי לפגעו בכבודו" (שורות 20-22 לפרוטוקול, עמוד 22). ברור איפוא, כי אם זו הרוח המנחה את החוקר בדרך פועלו, הדבר מחייב בחינת עדותו במשנה זהירות. מכל מקום, לצורכי הכרעתי, האמור אינו העיקר, ודי למעשה באשר פורט כדי להביאני לתוצאה הסופית של פסק הדין.
עוד מן הראוי לחדד כי החוקר, לאונרדו, סירב בכל תוקף לחשוף את פרטי המודיע, הגם שעלו רמזים, ואיני קובע מסמרות בעניין, כי מדובר בשותף לשעבר של איוון, בעלה של התובעת, אשר היחסים העסקיים ביניהם עלו לימים על שרטון באופן שדרכם המשותפת באה אל קצה, ואיוון הקים עסק חדש משלו. (עמ' 17, שורות 8- 17). אסתפק באמור שכן עובדה זו אינה נצרכת להכרעה. מכל מקום, ייתכן שזה היה המניע שעמד ברקע הדברים וביסוד רצונו של המקור המודיעני לבוא עם איוון חשבון, ואיני קובע מסמרות, בפרט, משמניעיו של המקור המודיעיני לא נבחנו כלל ע''י החוקרים. (עמ' 20, שורות 16-17). עוד יובהר כי לא ברור מדוע מניעיו של המקור לא נבחנו כלל ע''י החוקרים, ואפשר כי לו הדבר היה נעשה, ממצאי החקירה היו שונים. הגם שהחוקרים מחזיקים – ככל הנראה – תיעוד נוסף על אודות ממצאי חקירתם, הדבר לא הובא לבית המשפט: נבואני העיד כי צילם תמונות מזירת האירוע, כאמור, ואולם לא טרח להגישן לבית המשפט (שורות 8-12 לפרוטוקול, עמוד 24), ולאנצ'בסקי הקליט עדים – ואולם לא טרח להביא ההקלטות (שורות 29-30 לפרוטוקול, עמוד 21).
22.בהגיעי עד הלום, יכולתי לעצור את המשך דרך הילוכי, שכן די באשר פורט לעיל כדי להביא לדחיית טיעוניה של המבטחת, אולם הואיל ואין בדעתי לעשות את מלאכתי קלה, אפנה כעת לבחינה עניינית של הדברים ולגופן של הטענות שבפי הנתבעת. הדיון בפרקים הבאים ייערך באופן שתחילה אסקור את האירועים שקדמו להתרחשות התאונה, עבור בניתוח נסיבות האירוע עצמו, וכלה בהתרחשות שבאה לאחר האירוע.
ההשתלשלות העובדתית שקדמה להתרחשות התאונה
23.נפנה כעת לבחינת האירועים שקדמו לנטילת הרכב על ידי טינקוב, להיערכות לקראת היציאה למקום האירוע, להתרחשות האירוע עצמו, וכן לאירועים שבאו מייד לאחר מכן. קודם אבחן את כלל הנסיבות, לא אכחד, כי הנתבעת הצביעה על קושיות, ותהיות שעלו מעדויות התביעה, בעיקר עדותו של טינקוב, ואולם, ככל שנבחן את הדברים לעומקם, ניתן להתגבר על נקלה על הקשיים עליהם הצביעה הנתבעת. ושוב יובהר, התהיות אשר הנתבעת העלתה ראויות היו להישמע ולהיבחן בכובד ראש, עם זאת, דומני כי בחינת הדברים לעומקם ובצורה יסודית, ובהינתן הרף הראייתי הגבוה אשר היה על הנתבעת לצלוח בטיעוניה בהוכחת הטענה בדבר מרמה או מעשה המכוון, ניכר שלא עלה בידי הנתבעת לעמוד ברף האמור.
24.הנהג, טינקוב, העיד כי הצורך בנטילת רכבה של התובעת, בא על רקע רצונם, שלו ושל נטליה, להסיע את ילדם, רך בשנים, אשר באותה עת לא היה בקו הבריאות, לגן ובדרך חזרה. כן הוסבר כי גם אמו של טינקוב, אשר טיפלה באותה עת בבנם, לא הייתה בקו הבריאות, מכאן עלה הצורך ברכב נוסף שיעמוד לשימוש בני המשפחה. לשם כך, ביקש טינקוב מהתובעת את הרכב על מנת להקל על התנהלותם היומיומית והשוטפת של בני הזוג במיוחד בכל הקשור להסעת בנם, כאמור. התובעת הביאה לטנקוב את הרכב יום לפני האירוע (שורות 16-20 לפרוטוקול, עמוד 1). טנקוב הוסיף וציין כי רכבו הפרטי מסוג פורד, לא היה תקול (שורות 26-29 לפרוטוקול, עמוד 3), ואולם נדרשו לטינקוב ולרעייתו אירנה, שני רכבים על מנת להקל על התנהלותם באותם ימים קשים.
עדותה של התובעת מאששת ומחזקת את עדותו של טינקוב, שכן היא העידה, כי מסרה את הרכב לשימושם של טינקוב וזוגתו, אירנה שהיא למעשה אחותה של התובעת, בשים לב לקשיים עמם התמודדו בני הזוג טינקוב. (שורות 1-5 לפרוטוקול, עמוד 9). התובעת עמדה על עדותה, כי היא זו שהחליטה למסור לתקופה מסוימת בידי טינקוב את הרכב (שורות 25-29 לפרוטוקול, עמוד 9). גם איוון, בעלה של התובעת, אישר את הדברים, שכן העיד, כי טינקוב ואשתו, אירנה, שוחחו עמם על אודות האפשרות להשתמש ברכבם, למצער, לזמן מוגבל, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה מסרו את הרכב לטנקוב ואשתו (שורות 19-23 לפרוטוקול, עמוד 12). אף שלא ידע להעיד במדויק מה היו הנסיבות שעמדו ביסוד הבקשה, הוא הטעים כי לבני הזוג טינקוב תינוק רך בגיל, והדבר הקשה על התנהלותם היומיומית והצריך רכב נוסף (שורות 26-27 לפרוטוקול, עמוד 12).
25.דברים דומים נמסרו לחוקר של הנתבעת. לא נעלמה מעיניי העובדה כי קיימות אי-התאמות כאלה או אחרות, ואולם, האמת דינה להיאמר כי המדובר על אי התאמות שוליות שאינן יורדות לשורשם של דברים, ובוודאי שאין בהן לקעקע את הגרסה הבסיסית ואשר לא נסתרה ביחס לנסיבות האירוע מושא המחלוקת, כפי שגם אין בהן כדי להפריך את הנסיבות העובדתיות שקדמו להתרחשות האירוע ולמסירת הרכב לחזקה של בני הזוג טינקוב. עוד יש להוסיף כי טינקוב מסר לחוקר כי נטל את הרכב לשימושו לזמן מוגבל על רקע צרכים משפחתיים (סעיף 5.3 לדו"ח החקירה). ער אני לעובדה כי טינקוב מסר תחילה לחוקר – כי התובעת ובן זוגה, איוון, התארחו אצלם במוצאי השבת – מועד האירוע, אך בשלב מאוחר יותר הוא יצר מיוזמתו קשר עם החוקר והסביר כי מדובר בטעות שכן התובעת ובן זוגה, איוון, התארחו בביתם, יום לפני, ביום שישי (21.08.2015). גרסה דומה ניתנה לחוקר על ידי התובעת (סעיף 8.2 לדו"ח), וכך גם הייתה גרסתו של איוון (סעיף 13.3 לדו"ח).
טינקוב גם הסביר כי הסיבה בעטיה טעה אשר למועד בו התארחו התובעת ובעלה, איוון, נעוצה בכך כי חמו, ועל כך אין מחלוקת, התארח אכן ביום שבת, ולא ביום שישי, וזאת על מנת להסיע בחזרה את איוון והתובעת לביתם שבמרכב הארץ. (ראו תמלול השיחה הנוספת עם טינקוב). אי הדיוק האמור אינו יורד לשורשם של דברים, ובוודאי שאין בו כדי לקעקע את הטענה כי הרכב נמסר לחזקת בני הזוג טינקוב למשך פרק זמן מסוים. במאמר מוסגר, יוער כי לעניין טענת הנתבעת כאילו אירנה אישרה כי רכבם היה תקול, ומכאן התעורר הצורך בנטילת רכבה של התובעת, יושב, כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל, כי חקירתה של אירנה כלל לא הוגשה לתיק בית המשפט, ואמירותיו של החוקר בעניין זה נופלות אך לגדר עדות מפי השמועה. אין בדעתי לחזור על הניתוח המפורט לעיל. בבחינת למעלה מן הצורך, יובהר כי עיון בתמלול השיחה בין החוקר ובין טינקוב מלמד שהאחרון הסביר כי ככל הנראה אירנה, אשתו, נקלעה לכלל טעות בהקשר זה, וכוונתה אולי להעדר הביטוח. ושוב יובהר, אילו הנתבעת הייתה מגישה לתיק בית המשפט את חקירת אירנה, הדבר היה מסייע בידי בית המשפט לבחון את טיב ההסברים שניתנו, ואולם, בהעדר הגשה כאמור, מחדל זה אמור להיזקף לחובת הנתבעת. גם איוון אישר בעדותו בבית המשפט כי רכבם של בני הזוג, טינקוב, לא היה תקול, וכי אפשר שהוא עמד לפני טיפול שוטף. (עמ' 17 שורה 5). לראיה, לאחר התרחשות התאונה, התובעת ואיוון נסעו ברכבו של טינקוב לזירת האירוע.
נסיבות הנסיעה ליער לאיתור מקום ישיבה נוח ושקט
26.התובעת טענה כי טינקוב נטל את הרכב ונסע לבדו ליער שבקרבת מקום וזאת על מנת לתור אחר מקום ישיבה נוח ושקט בחיק הטבע, בו יוכלו בני המשפחה ליהנות מבילוי משפחתי לרבות מארוחת ערב בדמות צליית בשר במקום. ראו עדותו של טינקוב (שורה 27 לפרוטוקול, עמוד 1). טינקוב ציין כי יצא מהבית בשעה 18:00 לערך, ואולם הוא הוסיף וסייג, במספר מקומות ובצורה מפורשת, כי אינו זוכר את השעה המדויקת. הנתבעת ביקשה להיבנות מאי הדיוקים שנתגלו בעדויות ביחס לשעה בה האירוע קרה, ואכן היו לא מעט אי דיוקים, עם זאת, מן הראוי להפנות לטופס ההודעה (צורף כנספח לכתב התביעה), ואשר נערך יממה אחת בלבד לאחר מועד האירוע (23/8/15), בגדרו נרשם ברחל בתך הקטנה כי התאונה אירעה בשעה 20:00. ויובהר, טופס ההודעה נערך בסמוך ממש לאחר האירוע, ומכאן שחזקה שהוא משקף נכוחה את מצב הדברים, במיוחד משלא היה עוד סיפק בידי התובעת או מי מטעמה, ככל שחפצו בכך ואיני קובע שזה היה מצב הדברים, לטכס עצה ביחס לאירוע ונסיבותיו ולערוך את השינויים המתחייבים.
לשאלות ב"כ הנתבעת – מדוע ביקשו לערוך את הבילוי החברתי ביער דווקא, תחת ביתם השוכן בקומת קרקע, טינקוב השיב כי חשש פן יווצר רעש דבר שהיה מטריד את מנוחתם השכנים ופוגם בשלוותם, שלא להידרש לבנם, הרך גיל, ומכאן ביכרו לערוך את המפגש במקום שקט ונוח בחיק הטבע, כאמור. (שורות 4-20 לפרוטוקול, עמוד 3). טינקוב הוסיף וציין כי נסע לבדו ברכב, באשר אשתו, אירנה, נותרה בביתם על מנת לטפל בבנם התינוק, כאשר התוכנית הייתה שחמו, אביה של אירנה, ישמור בשלב מאוחר יותר על התינוק (שורות 5-8 לפרוטוקול, עמוד 4).
27.לשאלה – מדוע בחר להשתמש ברכב התובעת דווקא, ולא ברכבו שלו אשר חנה אותה עת בחצרי הבית, בפרט בהינתן עדותו כי הרכב היה תקין לחלוטין (שורות 2-4 לפרוטוקול, עמוד 4), השיב, כי בחר לנהוג ברכבה של התובעת, כיוון שמעולם לא נהג ברכב שכזה, וראה בו "רכב יוקרה" (שורות 12-17 לפרוטוקול, עמוד 4). כן הוסיף והדגיש כי קודם לכך לא התאפשר לו לנהוג ברכב באשר לא שהה בבית (הזוג הגיע יום לפני האירוע עם רכבם, כזכור, ביום שישי; שורות 12-13 לפרוטוקול, עמוד 4). עדותו של טינקוב קיבלה תנא דמסייע בהינתן עדותה של התובעת (שורה 9 לפרוטוקול, עמוד 9). עדותה של התובעת – תמכה באופן מלא גם בתיאור העובדתי ביחס להכנות שקדמו למפגש החברתי בחיק הטבע.
כך לדוגמא, התובעת העידה, כי טינקוב נסע ליער על מנת לתור אחר מקום ישיבה נוח, כאשר התוכנית הייתה כי יתר בני המשפחה יחברו מאוחר יותר לטינקוב (שורות 11-14 לפרוטוקול, עמוד 9). התובעת העידה, כי טינקוב יצא מהבית בשעה 19:30 לערך, אך לא זכרה האם בשעת יציאתו ירדה כבר החשכה אם לאו (שורה 15, לפרוטוקול, עמוד 9). משנדרשה התובעת להשיב על שאלה מפתיעה כאילו ברכב לא הונח המנגל ויתר הציוד שהיה אמור לשמש בידי טינקוב, היא השיבה בצורה חד משמעית, לא מהוססת ומשכנעת ביותר כי : "היה בטח שהיה" (שורה 1 לפרוטוקול, עמוד 10). בהמשך התובעת ציינה כי ככל שהדברים אמורים בבשר שהיה מיועד לצלייה, הרי זה נותר בביתו של טינקוב (שורות 2-3 לפרוטוקול, עמוד 10). גם בחינת עדותו של איוון, בעלה של התובעת, מלמדת שהוא אישר את הדברים הן ביחס לעובדה כי מתקן הצלייה (המנגל) הונח ברכב, והן ביחס לעובדה כי הבשר נותר בביתו של טינקוב באופן שאך בשלב מאוחר יותר הם אמורים היו לחבור לטינקוב, מצוידים בבשר. (שורות 16-21 לפרוטוקול, עמוד 13). איוון הדגיש כי אינו זוכר את השעה המדויקת שבה יצא טינקוב מהבית עם הרכב, אך נקב בשעה 19:00 (שורה 30 לפרוטוקול, עמוד 12). עוד חזר איוון על ההסבר כי הם נמנעו מקיום המפגש בחצר ביתו של טינקוב, וזאת פן יווצר רעש שעלול לפגוע בשלוותם של השכנים וכן של בנם התינוק של טינקוב ואירנה (שורות 29-32 לפרוטוקול, עמוד 16).
28.לא נעלמו מעיניי טענות ההגנה ביחס לאי דיוקים שנפלו בציון השעה בה טינקוב שם פעמיו לכיוון היער, כאמור, ואולם, לא מצאתי לייחס לאי דיוקים אלה משקל יתר, שכן עדויותיהם של כל הנוגעים בדבר, למצער אלה שנדרשו להתייחס לסוגיית השעה, היו במנעד זמנים הגיוני וסביר – בין השעה 19:00 ועד השעה 20:00, כאשר גם בטופס ההודעה מיום 23.08.2015, החתום על ידי התובעת עצמה, נקובה השעה 20:00 כשעת התרחשות האירוע, כאמור. כל העדים העידו, כי דובר בשעת ערב, בסמוך לרדת החשכה. בנוסף, חוקרי הנתבעת פעלו שבועות רבים, אם לא חודשים, לאחר האירוע (לא הוברר מה פרק הזמן המדויק שחלף בין הדיווח על האירוע והתעוררות חשדה של הנתבעת בדבר האותנטיות שלו, ובין המועד בו החלו חוקרי הנתבעת לשקוד בפועל על מלאכת החקירה. מכל מקום, ער אני לכך כי דו"ח החוקר הוא מיום 08.11.2015, כאשר האירוע הוא מיום 22.08.2015), ואין זה בלתי סביר להעריך כי בחלוף הזמנים, יתגלו אי אלו דיוקים בגרסאות השונות של העדים ביחס לשעה המדויקת בה טינקוב שם פעמיו לכיוון היער. וישאל השואל, האם יש באי דיוקים אלה, כדי לצבוע את הגרסה הבסיסית ביחס לאירוע בצבע של אי אמינות? דומני, שהתשובה המתחייבת כי הגם שנתגלו אי אלו דיוקים, עדיין אין בכך כדי להפריך את הגרסה הבסיסית ביחס לאירוע. ויובהר, אך טבעי כי יתגלו אי אלו אי דיוקים, במיוחד בהינתן ריבוי העדים, שלושה במספר, שהעידו בהקשר זה. אין המדובר באי דיוקים שיורדם לשורשם של דברים, או לגרעין הבסיסי של ליבת המחלוקת הניטשת בין הצדדים. מדובר באי דיוקים שנוגעים לכל היותר במעטפת, הווי אומר, בנושאים שוליים, אך לא בליבה, כאמור. הגרסה הבסיסית ביחס לנסיבות האירוע נשמרה לאורך כל המשפט ולא הופרכה כלל ועיקר, חרף החקירות הנגדיות היסודיות והמעמיקות של עדי התביעה.
הנסיבות האופפות את התרחשות האירוע
29.טנקוב העיד, כי ביקש למצוא מקום נוח ושקט, רחוק מהמולה ותנועה ערה של מבקרים אחרים ששהו אותה עת במקום, ומשכך התרחק מעט מהסביבה המידית והקרובה של היער (שורות 21-23 לפרוטוקול, עמוד 1). טינקוב העיד עוד, כי הגיע למקום שלא מצא חן בעיניו, ומשכך ביצע פניית פרסה על מנת לתור אחר מקום ישיבה אחר, או אז במורד השביל בו נסע קפץ, לפתע, לפניו, בעל חיים, שהתפרץ אל תוך הכביש, וכתוצאה מכך הוא נאלץ להסיט בחדות את רכבו שמאלה ופגע בעץ שהיה נטוע בקרבת מקום (שורות 23-26 לפרוטוקול, עמוד 1). כל ההתרחשות – מעת הכניסה ליער ועד להתרחשות התאונה לא ארכה – לפי טינקוב – יותר מעשר דקות (שורה 8 לפרוטוקול, עמוד 2). בשלב מאוחר יותר בעדותו הראשית ציין טינקוב – כי אומנם איתר מקום נוח, שלא נכחו בו באותה עת מבקרים רבים, ואולם המקום היה נטול שולחנות ומקומות ישיבה, ומשכך המשיך במסע חיפושיו. טינקוב עמד על גרסתו, כי לא חפץ לשבת במקום בו ישנה המולה ותנועה ערה של מבקרים רבים, וכל שרצה – הוא מקום נוח ושקט בחיק הטבע (שורות 28-30 לפרוטוקול, עמוד 2).
30.תנא דמסייע לגרסתו של טינקוב ביחס לנסיבות האירוע ניתן למצוא בטופס ההודעה מיום 23.08.2015. ושוב יובהר, טופס ההודעה נערך אך יממה אחת בלבד לאחר התרחשות האירוע, ומכאן, שחזקה שהוא משקף נכוחה ובאורח מדויק את אשר אירע. עדותו של טינקוב בהקשר זה תואמת את הגרסה שמסר בשעתו לחוקר מטעם הנתבעת בעניין הפגיעה בעץ והרגעים שקדמו לכך, בעיקר אמורים הדברים משד''וח החקירה לא עמד לנגד עיני התביעה שעה שטינקוב העיד במשפט, והוא גולה לראשונה אך עם תום פרשת ראיות התביעה, כאמור. (ראו טופס הודעה בכתב היד, אשר צורף לדו"ח החקירה; סעיף 5.6 לדו"ח החוקר).
31.טנקוב הוסיף והעיד כי הרכב לא נשאר סמוך לעץ בו פגע, וכי הוא הזיזו למרחק קצר במורד השביל בו האירוע התרחש. למקום האירוע הגיעו התובעת ובן זוגה, איוון, ובשלב מאוחר יותר – איש הגרר. הנתבעת לא הזמינה את איש הגרר, אף שאין מחלוקת שגרירת הרכב התבצעה ממקום האירוע.
המאורעות לאחר הפגיעה בעץ בזירת האירוע
32.טינקוב העיד כי לאחר קרות האירוע, יצא מהרכב על מנת להיווכח אשר לנזק שאונה לרכב, והבחין בממדי הפגיעה. כאמור, הוא הסביר כי הסיע את הרכב במורד השביל בו נסע וכן התקשר לאיוון (שורות 14-16 לפרוטוקול, עמוד 2). בדומה לסוגיית שעת ההתרחשות המדויקת של האירוע, הרי גם בהקשר זה, הנתבעת העלתה, בצדק, השגות שונות ביחס לשעה בה התבצעה השיחה הטלפונית וכן ביחס לזהות הגורם אליו טינקוב התקשר תחילה, כאמור. בחקירתו הנגדית עומת טינקוב עם הטענה כי על פי פלט השיחות, אשר לא הוגש כראיה במשפט וראו בעניין זה דיון מפורט שערכתי בשאלה זו, התקשר טינקוב לכאורה לאיוון (טנקוב התקשר לטלפון הסלולרי של התובעת, אולם זו מסרה את הטלפון לאיוון, בעלה) בשעה 20:13. ואולם, כפי שכבר ציינתי איני מייחס משקל רב לשעת האירוע, מהטעמים שהובאו בהרחבה לעיל. בהינתן שהתאונה התרחשה בין השעה 19:00 עד 20:00, הרי שביצוע השיחה בשעה 20:13 הולם בהחלט פגיעה של הרכב בעץ לקראת השעה 20:00. כאמור, בטופס ההודעה נקובה השעה 20:00. טופס ההודעה הוא אותנטי, במיוחד משהוא נערך יממה אחת בלבד לאחר התרחשות האירוע ונמסר לנתבעת זמן ארוך עוד לפני שעלו וצפו החשדות ביחס לאירוע וקודם שפעלה הנתבעת והורתה על פתיחה בחקירה. בשעה שטופס ההודעה נערך ונרשם, התובעת או מי מטעמה לא יכולים היו לשער בנפשם כי זו תהא התפתחות הדברים, ובוודאי שלא עמד לנגד עיניהם פלט השיחות בו נרשמה השעה המדויקת בה בוצעה שיחת הטלפון לתובעת.
33.ויובהר, אף בהינתן מכלול אי הדיוקים להם הנתבעת טוענת בסיכומיה, הרי עדיין אין באותם אי דיוקים כדי לעלות לרף הנדרש להוכיח מעשה מרמה או מעשה מכוון. ודוק, הוכח לפניי כי האירוע התרחש ביער, ומשכך, הנטל מוטל על שכמי הנתבעת להוכיח כי מדובר במעשה מכוון או במעשה מרמה.
34.אשר להשגות אשר הנתבעת העלתה ביחס למשך הזמן הקצר לכאורה של השיחה (43 שניות בלבד) שנערכה בין טינקוב ובין איוון, וכיצד במשך זמן כה קצר, עלה בידי טינקוב להסביר לאיוון כיצד להגיע למקום, יושב כי ליאונרדו, החוקר מטעם הנתבעת, הודה בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי הגם שמדובר בשיחה קצרה עדיין אין בכך כדי לשלול גרסאותיהם של טינקוב או של איוון. (עמ' 20 שורות, 22-30). טינקוב עצמו העיד כי לא נסע אל תככי היער, וכי זמן קצר זה הספיק לו על מנת להסביר היכן הוא נמצא, במיוחד משהרכב עמד בסמוך לכניסה ליער.
35.לאמור יש להוסיף כי הועלתה האפשרות שמא ואירנה, אשתו של טינקוב, היא זו שהסבירה לאיוון ולאחותה, התובעת, כיצד להגיע למקום. ככל שלא די באמור, הרי טינקוב ציין מיוזמתו במסגרת חקירתו הנגדית כי דובר בשיחה קצרה : "ש. אמרת לו שעשית תאונה מה שקרה? ת. לא. אמרתי לו עשיתי תאונה ותבוא ליער. אמרתי שאשתי תסביר לכם. שיחה קצרה אשתי תסביר לכם איפה אני נמצא. הייתי בשוק" (עמ' 7 שורות 24-26). גם התובעת איששה את דבריו של טינקוב שעה שהעידה כי השיחה ארכה זמן קצר ביותר, וכי אפשר שאירנה היא זו שהסבירה כיצד מגיעים למקום האירוע, אך אינה זוכרת זאת בוודאות. (עמ' 12 שורות 3 ו- 10-11). איוון אישר בעדותו כי זו הייתה אירנה שהסבירה להם כיצד להגיע למקום (עמ' 13 שורות 13-14). מכל מקום, אף אם נקבל את השגת הנתבעת, אין המדובר בקושי היורד לשורשם של דברים.
הערות אחדות וכלליות קודם נעילה
36.כאמור – טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי האירוע ארע במתכוון. אחזור ואדגיש כי הנתבעת העלתה בצדק השגות ביחס לאי דיוקים שנתגלו בעדויות התביעה, כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל, ואולם, סבורני כי בהינתן המשוכה הגבוהה שעל הנתבעת לצלוח להוכחת טיעוניה בדבר האירוע המכוון, הדבר לא עלה בידיה. הדברים מתחדדים, נוכח העובדה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי האירוע התרחש במקום בו התרחש, והמחלוקת היא איפוא עניינה אך ביסודות הנפשיים, הווי אומר, האם הייתה לתובעת או לנהג, טנקוב, כוונה או רצון מכוונים להביא להשבתת הרכב. הוכחת יסוד זו אינה מלאכה קלה, ורשימת אי הדיוקים והתהיות אשר הנתבעת, העלתה, בצדק מבחינתה, אין בהם די כדי להביא למסקנה כי הוכח כי האירוע נגרם בכוונה או מחמת הרצון להערים על הנתבעת ולהוציא הימנה כספים שלא כדין.
37.לא נעלמה מעיניי העובדה כי ההלכה הפסוקה לא חייבה הוכחתו של מניע לכוונתו של אדם לגרום להתרחשותו של אירוע ביטוחי (או נזיקי), עם זאת, ליתן מאן דפליג כי הוכחת המניע יכולה לתרום לביסוס התשתית הראייתית הדרושה להוכחת כוונתו של אותו אדם, כמו גם לביסוס היסוד הנפשי של הרצון לגרום נזק מכוון לרכב. ודוק, אין לכך כל תימוכין בראיות, ולמעשה לא הועלתה כל טענה בדבר המניע שעמד לכאורה מאחור האירוע מושא תיק זה. הרכב תוקן כאמור בעקבות האירוע הראשון, ולא הוברר מה היה המניע האפשרי מאחורי השבתת הרכב. אומנם, מעל התיק ריחפה העננה כי איוון, בעלה של התובעת, הוא בעל מוסך פחחות, אך לא הובאה כל ראיה, אף לא אפס קצה של ראיה, שהאירוע קשור בעיסוקו המקצועי של איוון, כאמור. לא הובאה כל ראיה המלמדת כי טינקוב התכוון להביא לפגיעה מכוונת ברכב.
38.פלט השיחות נמסר ע''י טנקוב לנתבעת, הגם שהוא לא הוגש כאיה במשפט, כאמור, ומכאן, שהוא עמד לנגד עיני טינקוב קודם מסירת עדותו בבית המשפט. יתרה מכך, טופס ההודעה נערך יממה אחת בלבד לאחר האירוע, והתיאור העובדתית שנרשם בגדרי טופס ההודעה תואם הלכה למעשה את עדויות עדי התביעה בבית המשפט. ועוד יובהר כי התכלית מאחורי ההחלטה שניתנה, בדבר חסיון דו"ח החקירה מעיני עדי התביעה עד תום פרשת ראיות התביעה, הייתה למנוע אפשרות של תיאום עדויות בין המעורבים השונים. תכלית זו אכן הושגה, ודווקא אי-ההתאמות שנתגלו בעדותו של טינקוב (ביחס לשעת האירוע וביחס לאדם אליו התקשר ראשון לאחר האירוע, ולאופן שבו הסביר לתובעת ולאיוון כיצד להגיע למקום האירוע) – מובילים למסקנה כי מדובר על עדות אותנטית, חרף הקשיים שנתגלו בה.
39.ויובהר, פלט השיחות וטופס ההודעה עמדו לנגד עיני העדים קודם אירוע התאונה, ומה היה פשוט יותר להיערך מראש ולתאם עדויות הן ביחס לשעת האירוע, לה הנתבעת הקדישה לא מעט מקום בטיעוניה, והן ביחס לגורם אליו טנקוב טלפן לכאורה ראשון לאחר התרחשות האירוע. עובדה זו מלמדת שעדי התביעה לא תיאמו ביניהם גרסאות ביחס לאירוע בכללותו, ולמצער, ביחס לשעת האירוע המדויקת והשיחה הראשונה אשר טנקוב קיים לכאורה.
40.הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן עדותה המהימנה ביותר של התובעת אשר הותירה עליי רושם מהימן וחיובי ביותר שכן הגם שהיא נשאלה שאלות קשות במסגרת חקירתה הנגדית, היא נתנה תשובות מהימנות ביותר, וכוונתי בעיקר לשאלות שהופנו אליה ביחס לאירוע הקודם ומעורבותו של דניס, אשר לימים הפך לחבר של התובעת ובעלה, איוון. לו היה מדובר בעדה לא מהימנה, מצופה היה כי תכחיש כל קשר עם דניס כפי שגם מצופה היה כי תכחיש כי לימים נוצרו יחסי חברות וידידות ביניהם, בעיקר אמורים הדברים, משהאמור בדו''ח החקירה ביחס למערכת היחסים עם דניס לא היו ידועים אותה עת לעדי התביעה, ומטבע הדברים לא עמדו לנגד עיני התובעת שעה שנשאלה שאלות קשות בהקשר זה.
כאמור, התובעת אישרה כי רכבה היה מעורב באירוע קודם עת עמד בחנייה, כי הפוגע היה דניס, כי אשתו של דניס עבדה עמה בשנים עברו באותו מקום עבודה וכי לימים ובעקבות האירוע נוצרה ביניהם מערכת יחסים חברית, וכי אף הזדמן להם לבלות יחדיו באירועים חברתיים. (עמ' 10 שורות 4- 30).
מהימנות עדותה של התובעת הייתה כה בולטת וניכרת, ולא בכדי ב''כ הנתבעת העיר עם תום חקירתה הנגדית בבית המשפט כי אפשר כי התובעת שוחחה עם טינקוב, שהעיד לפניה, במהלך הפסקה שהתקיימה במהלך יום הדיונים, לאחר שעדותו של טינקוב כבר נשמעה והוא נחשף לקו ההגנה של הנתבעת וממצאי דו''ח החקירה. (ראו עמ' 12 שורה 13). אלא מאי, טינקוב, שהעיד ראשון ואשר עם תום חקירתו נערכה אומנם הפסקה, לא נשאל כלל בחקירתו הנגדית על אודות התאונה הקודמת, ובוודאי, לא ביחס למעורבותו של דניס וקשריו החבריים עם התובעת ובעלה, מכאן, החשש אותו ב''כ הנתבעת העלה ביחס לתיאום אפשרי של עדויות אינו רלבנטי כלל ועיקר. גם תשובתה הכה חד משמעית וכה מהימנה לשאלה מפתיעה של ב''כ הנתבעת כאילו מתקן הצלייה (המנגל) לא הונח ברכב, היא השיבה בלשון קטיגורית וחד משמעית: "היה בטוח שהיה". (עמ' 10 שורה 1). דברים דומים יש לומר ביחס לעדותה החד משמעית והקטיגורית כי דניס מעולם לא עבד בשרות או עם בעלה, איוון (עמ' 11). היא הוסיפה וציינה כי דניס עבד בשעתו כפקיד בנק (עמ' 11 שורות 4-5). בעניין זה, לא הוגש לפניי תמלול השיחה בין החוקר ובין איוון המתעד לכאורה אמירה של איוון כאילו דניס עבד בשרותו.
41.ככל שהדברים אמורים בטענה לקיומה של מרמה, הרי הגם שהטענה לא נטענה מפורשת וברחל בתך הקטנה בגדרי כתב ההגנה וכן בגדרי מכתב הדחייה של הנתבעת, והיה מקום לטענה בדבר הרחבת חזית, אייחד מלים אחדות לטענה בפרט משהצדדים הרחיבו לעניין זה בטיעוניהם, בסיכומיהם ואף במהלך ישיבת ההוכחות. בהקשר זה על הנתבעת להוכיח את התקיימותם של שני היסודות הראשונים: מסירת עובדות כוזבות ומודעות לכזב שבהן. לא ברור כלל – מה הן אותן עובדות כוזבות, אשר יש בהן כדי לבסס את היסוד הראשון של סעיף המרמה. אי-ההתאמות והסתירות שאכן נתגלו, ועל כך אין חולק, בעדות טינקוב והעדים האחרים – אין בהן כדי ללמד כי אירוע הביטוח לא התרחש. לא הובאו ראיות מהותיות כדי לבסס את הטענה בדבר מרמה. בל נשכח, הנטל הוא כבד, ונדרשות ראיות מהימנות ומשמעותיות שתלמדנה על דבר קיומה של מרמה, במיוחד משבצד טענה חמורה ממין זה קיימים היבטים פליליים. אי הדיוקים שנתגלו, ואשר נסקרו בהרחבה בגדרי פסק הדין, אין בהם כדי ללמד על קיומה של מרמה. מדובר באי דיוקים שאינם יורדים לשורשם של דברים ולגרעין הבסיסי של העדות אשר נשמר לאורך כל הדרך. זאת ועוד, הסתירות עניינן בהיבטים טכניים הנוגעים למעטפת, אך לא למהות, והאמת דינה להיאמר כי מקום שמעידים מספר עדים במשפט, אך טבעי והגיוני כי יתגלו אי אלו דיוקים בעדויות ביחס לנתונים שונים. הדבר אינו מלמד על קיומה של מרמה.
42.בסופו של דבר, ועל כך אין מחלוקת, טינקוב שחזר את האירוע. חרף הטענות אשר החוקר העלה בדבר קשיים שהתעוררו במהלך השחזור באיתור מקום האירוע, אין חולק כי בסופו של יום המקום אותר, ואף נתגלו במקום שרידי או שיירי הנזק המלמדים על פגיעת הרכב בעץ. זאת ועוד, השחזור נערך מספר שבועות לאחר אירוע התאונה, כאשר טינקוב העיד כי בוצעו במקום עבודות תשתית בדמות סלילת דרך באופן שהקשה עליו תחילה לאתר מידית את המקום. (שורות 1-5 לפרוטוקול, עמוד 24, בעדותו של מר נבואני). הנה כי כן, היסודות העובדתיים של האירוע הוכחו איפוא, וטענות הנתבעת עניינן אך במישור של הכוונה, כאמור, באופן שלא הוכחו כלל ועיקר.
סוגיית הנזק
43.התובעת הגישה חוות דעת של שמאי מטעמה, מר ירון תורתי, אשר שם את הנזק בסכום של 73,553 ₪. עלות שכ"ט השמאי היא בסכום של 2,340 ₪. הנתבעת לא חקרה את העדים על הנזק, ולא ביקשה לחקור את שמאי התובעת, על כן יש לקבל במלואה את חוות דעתו של מר תורתי. בגדרי התביעה נתבע גם סך של 1,500 ₪ בגין נסיעות ושכירת רכב חילופי, ואולם בסופו של דבר – ועל מנת להגיש את התביעה במסלול של סדר דין מהיר – סכום התביעה הועמד על סך 75,000 ₪.
סיכום ומסקנות
44.עם תום מסענו, אני מגיע למסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי האירוע נגרם בכוונה או מחמת מרימה, לפיכך, אני מורה על קבלת התביעה במלואה. על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 75,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה מיום האירוע (22.08.2015) ועד מועד התשלום בפועל.
כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה בסכום של 1,700 ₪ (סכום זה כולל שכר העדים), את האגרה כפי ששולמה, וכן שכ"ט עוה"ד התובעת בסכום של 12,000 ₪. (למען הסר ספק מובהר כי בהינתן הוראת סעיף 85 א (א) של חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ''ד-1984 הרי הגם שהסכום הנפסק 75,000 ש''ח, מהווה גבול סמכותי כרשם בכיר, לסכום זה יש להוסיף את הרכיבים הנוספים-הוצאות משפט, שכ''ט עו''ד וכיוצ''ב).
ויובהר, אומנם בכתב ההגנה, הנתבעת טענה כי על הרכב רובץ שעבוד, באופן שגם אם בית המשפט יקבל את התביעה, עדיין לא ניתן לשלם לתובעת את סכום פסק הדין, ואולם, הנתבעת לא חזרה על טענה זו בגדרי סיכומיה. כמו כן, לא ראיתי לפסוק ריבית עונשית או ריבית חריגה, שכן לא ניתן לומר כי הנתבעת נקטה עמדה שרירותית בדבר הימנעותה מביצוע התשלום. הנתבעת העלתה, בצדק, השגות שהיו ראויות להישמע, הגם שהן נדחו בסופו של יום על ידי בית המשפט.
45.המזכירות תסגור את התיק ותמציא לצדדים בדואר רשום את פסק הדין.
ניתן היום, י"ז שבט תשע"ח, 02 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.