תביעה זו עניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב בבעלות התובעת בעת שהרכב היה מושכר לנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). הנתבע 2 חתם על התחייבות אישית כלפי התובעת ונתן אישורו לחיוב כרטיס האשראי שלו בגין חיובי הנתבעת.
על פי טענת התובעת, נחתם בין הצדדים ביום 1.3.11 הסכם מסגרת למתן שירותי השכרת רכבים, כאשר על פי תנאי ההסכם הושכרו לנתבעת רכבים שונים מעת לעת, לפי חוזים פרטניים, ונעשה בהם שימוש ע"י עובדי הנתבעת. בין היתר, הושכר לנתבעת רכב סוזוקי ספלאש מ"ר 5393613 (להלן: הרכב).
ביום 2.4.13 נמסרה למרכז התקלות של התובעת הודעה ע"י עובד הנתבעת על צורך בגרירת הרכב עקב כך שהמנוע נכבה ולא ניתן היה להתניע את הרכב מחדש.
בהמשך לכך נרשם ע"י מי מטעם התובעת דו"ח (נספח ד' לכתב התביעה) שכותרתו "דו"ח מרכב תחתון" ובו נכתב כי הלקוח התלונן לשירותי דרך על נורת שמן מנוע דולקת, סופק לו רכב חלופי, ולאחר גרירת הרכב התגלו הנזקים הבאים: פגוש קדמי שמאל - שפשוף, מכה במסנן שמן מנוע + נזילת שמן (מנוע תפוס). צויין כי הנהג, וצ'סלב אוסטבצב (להלן: הנהג), שולל כל אירוע תאונתי וטוען כי אין לו אחריות לנזק שנגרם לרכב.
התובעת טוענת, כי בהתאם לתנאי הסכמי ההשכרה ומאחר שהנזק הוא במרכב התחתון, הנתבעים חייבים לשלם את הנזק במלואו. זאת לפי סעיף 3.1.9 וסעיף 6.2.3 להסכם המסגרת, והערה בנוסח זהה בהסכם הפרטני, וכן סעיף 6.3 להצעת המחיר החתומה ע"י הנתבעים, המחריג נזקים למרכב התחתון מהכיסוי הביטוחי, ללא קשר לאחריות לתאונה, וקובע כי השוכר יישא במלוא הנזק.
הוצגה חשבונית ע"ס 25,545 ש"ח בגין תיקון הנזקים לרכב, ממנה עולה כי עיקר התיקונים שבוצעו הינם שיפוץ ראש מנוע, החלפת בלוק מנוע, החלפת מסנן שמן, וכן מספר תיקונים בפגוש הקדמי ובמרכב.
הנתבעת כפרה בגרימת הנזק הנטען לרכב. בתשובתה למכתב ההתראה שנשלח אליה, טענה הנתבעת כי הרכב קיבל מכה מקרית במסנן השמן שבגחון הרכב, כתוצאה מכך נזל שמן מנוע בלי שנהג הרכב הבחין בכך, עד שמנוע הרכב כבה.
כן טענה הנתבעת, כי אין מדובר בנזק למרכב התחתון של הרכב אלא למסנן השמן, שגרם לנזילת השמן וכתוצאה מכך נזק למנוע, ועל כן אין הנזק מוחרג בהתאם להסכמי השכירות בין הצדדים מן הכיסוי הביטוחי שעורכת התובעת לרכבים המושכרים על ידה. לפיכך, על הנתבעת לשלם את דמי ההשתתפות העצמית ותו לא.
הוגשו חוו"ד מומחים מטעם שני הצדדים לגבי הגורם לנזקים לרכב.
מטעם התובעת הוגשה חוו"ד השמאי עמית צמח אשר בדק את הרכב אחרי גרירתו למוסך וקבע כי הנזקים המתוארים לעיל למנוע ולמסנן נגרמו מהתנגשות של המסנן עם עצם הבולט מפני הדרך וכי מדובר בנזק למרכב התחתון של הרכב.
מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת המהנדס הרכב דוד נמרי אשר בדק את התמונות הצבעוניות שצולמו בעת בדיקת נזקי הרכב. המומחה ציין כי לא יכול היה לבדוק את הרכב או חלקיו המקוריים עקב כך שהפניה אליו נעשתה זמן רב לאחר האירוע. המומחה קבע כי הוא למד מהתמונות כי מסנן השמן, שבלט לעבר הקרקע מעבר לאגן השמן, קיבל מכה, ונוצר בו חור אשר גרם לשפיכת שמן בקצב מהיר. זו גרמה נזק למיסבי המנוע. לדבריו, מדובר במסנן לא מקורי הארוך יותר ב-2 ס"מ מהמסנן המקורי, ועל כן היה פגיע למהמורות בכביש. לדבריו בעדותו, הפגיעה היתה בחלק התחתון של המסנן, המצוי בגובה כ-20 ס"מ מהקרקע. הוא הפנה לתמונה המראה את פגיעת המעיכה במסנן, בחלקו התחתון שנמעך כלפי מעלה ופנימה. כן ציין המומחה בחוות דעתו כי מהנדס היבואן כתב, במכתב שצורף, כי שימוש במסנן שמן לא מקורי שמידותיו שונות עלול לחשוף את המסנן לפגיעות. כן ציין המומחה כי מסנן השמן אינו חלק של המרכב התחתון של הרכב ובמונח זה הכוונה לרצפת הרכב, שלדת הרכב, קורות רצפת הרכב, אך לא המנוע או מסנן השמן שהינו חלק ממנו.
מטעם התובעת הוגשה, בעקבות זאת, חוו"ד משלימה של השמאי עמית צמח אשר בדק את מסנן השמן שהיה מותקן ברכב והשווה אותו למסנן המקורי של היצרן. השמאי מצא הבדל באורכם של המסננים, באופן שהמסנן שהיה מותקן ברכב היה ארוך בכ-17 מ"מ מהמקורי, אך ציין כי בדיקת מיקום המכה שקיבל המסנן מראה כי הוא מעל גובה ההפרש בין שני המסננים, כך שגם אילו היה מותקן ברכב המסנן המקורי של היצרן, הפגיעה במסנן היתה נגרמת ומובילה לאותה תוצאה. השמאי ציין כי אחריות נהג הרכב אינה נובעת מעצם המכה במסנן, אלא מהמשך הנסיעה ברכב כשנורת השמן דולקת, היינו המשך פעולת המנוע כאשר לחץ השמן נפל, וכתוצאה מכך נגרם הנזק למנוע. השמאי ציין כי עולה מהנזק למיסבי המנוע וגל הארכובה כי המנוע המשיך לפעול זמן לא קצר לאחר איבוד לחץ השמן במנוע, היינו הנזק נגרם מהמשך הנסיעה ברכב ולא מהמכה בגחון.
הנהג העיד, כי מסר את הרכב לטיפול שוטף במוסך התובעת, לאחר שקיבל אותו נסע חזרה מהמוסך בנתניה לביתו בירושלים, והחנה את הרכב ליד ביתו. למחרת היום הניע את הרכב והחל בנסיעה, אך לאחר עשר דקות הרכב נכבה בהיותו במצב עמידה ברמזור. כשניסה להניע שוב, הרכב שב ונכבה. הוא יצא וראה שמן על הכביש. הוא התקשר לתובעת ונשלח אליו גרר. הנהג הכחיש כי עלה על עצם בולט בכביש או כי ארעה תאונה לרכב מאז הוצאת הרכב מהמוסך ועד לכבות המנוע. הוא טען בתוקף כי נורת השמן לא נדלקה במהלך הנסיעה, אך יתכן שנדלקה כשהמנוע כבה.
דיון
התביעה נגד הנתבעים מבוססת איפוא על שתי עילות חלופיות. אחת – הטענה כי מדובר בפגיעה במרכב התחתון של הרכב ועל כן היא מוחרגת מהכיסוי הביטוחי של הרכב בהתאם להסכמים בין הצדדים.
השניה – כי הנהג התרשל בכך שלא הפסיק לנהוג גם לאחר שנורת שמן המנוע נדלקה, וגרם את הנזק לרכב ברשלנותו החמורה.
לגבי העילה הראשונה, אני דוחה את הטענה כי מדובר בנזק למרכב התחתון של הרכב. קיימת פסיקה לא מעטה שעסקה במקרים דומים וקבעה כי המרכב התחתון אינו כולל את כל האלמנטים הנמצאים בצידו התחתון של הרכב, אלא רק את החלקים שציין מומחה הנתבעים בחוות דעתו, קרי: השלדה, רצפת הרכב וקורותיה. זאת, הן לאור הפירוש המקובל של מונח זה בלשון בני אדם, והן לנוכח הכלל של פירוש ההסכמים לרעת המנסח במקרה של מונח הניתן לפירושים שונים.
ראו לדוגמא ת"א (קריות) 1175/06 אליש נ' בדג'ט – דומיקאר בע"מ ואח' (נבו) בו נקבע: