1.בפני תביעה על סך 20,170 ₪ (כולל מע"מ כפי ערכו – 18% - בשעת הגשת התביעה) בגין תשלום שכר טירחה.
2.התובעת היא חברה בע"מ שהיא משרד עורכי דין שבנהול התובע.
אשר על כן תיקרא "התובע".
3.הנתבעות הן חברת שירותי כח אדם ומנהלתה ששכרו את שירותי התובע לייצג אותן בתביעה בפני בית משפט השלום/המפקח על רישום מקרקעין (באר שבע) ש. היזלר (להלן: כב' המפקח) ובערעור על פסק דינו של כב' המפקח.
נתבעת 1 חתומה על הסכם שכר הטירחה ונתבעת 2 חתומה כערבה לתשלום.
4.לטענת התובע בכתב התביעה - בתאריך 28.10.12 היה מאזן שכר טירחתו אצל הנתבעות 9,463.16 ₪ כולל מע"מ. באותו תאריך פוטר ועל כן תבע סכום זה, בסדר דין מקוצר, מהנתבעות.
5.התובע למד, מהודעה שהגישו הנתבעות לבית המשפט בתאריך 9.6.14, כי בשעת הגשת ההתנגדות לתובענה שהגיש נגדן, היה בידי הנתבעת פסק דין בערעור על פסק דינו של כב' המפקח.
6.היות וכך, לטענת התובע, נכנסו לפעולה סעיפים אחרים בהסכם שכר הטירחה שבין הצדדים, המקנים לו אחוזים מהסכום שיופחת בערעור (שהוא למעשה סכום שהנתבעת "זכתה" בו בערעור). על כן - במסגרת הגשת כתב התביעה בסדר דין מהיר, אותו הגיש משניתנה הרשות להתגונן לנתבעות, תיקן התובע את הסכום הנתבע כך שיעמוד על הסכום הנקוב בסעיף 1 לעיל.
7.על פי סעיף 1.3 להסכם שכר הטירחה זכאי התובע לקבל מהנתבעות, עם סיום טיפולו בתיק הערעור, 20%+מע"מ מכל סכום שיפסק בערעור לטובת הנתבעת (לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד) וכן 15% מכל סכום שיופחת מהסכום של 93,345 ₪.
8.ובמידה ויופסק טיפולו של התובע מכל סיבה שהיא לפני הגעה לתוצאת הערעור, כפי שאכן קרה, הוסכם, בסעיף 2 להסכם שכר הטירחה, כי ישולם לתובע 15% + מע"מ (במקום 20%).
9.לטענת התובע הופחתה בערעור הריבית שהושתה על הנתבעת בפסק דינו של כב' המפקח ב- 550,000 ₪ (במקום 700,000 ₪ נקבע כי על הנתבעות לשלם 150,000 ₪ בלבד) (למעשה סכומים אלה הוערכו ע"י כב' השופטת ברקאי כשני הסכומים שהיו מושתים לו היה מדובר בריבית דריבית של 3% לחודש מול ריבית נומינלית של 36% לשנה, בהתאמה – ולפי ההתחשבנות (סעיף 11 להלן) מדובר בהערכה מופרזת). אולם לא בגין הפחתה זו מוגשת תביעת התובע.
תביעתו מוגשת בגין כך שמהקרן הופחת בערעור, בהסכמת המשיבה, חברת הניהול ר.ס. סיטי בע"מ, סך של 6,371 ₪. אילמלא הופחת סכום זה היתה הריבית עומדת, לדבריו - לפי היחס בין הסך 6,371 ₪ ובין כלל הקרן - על סך 790,000 ₪ במקום 700,000 ש" ח (הפרש של עוד 90,000 ₪) - לפני הקטנתה לסך של 150,000 ₪ בלבד והקטנת הקרן בסכום של 6,371 ₪ הפחיתה בהתאמה את סכום הריבית ב-90,000 ₪. התובע לא הראה כיצד הגיע לתחשיב זה אך הנתבעות לא חלקו על תחשיבו.
על אותם 90,000 ₪ טוען התובע כי הוא זכאי לפי ההסכם ל-15% +מע"מ – שהם 13,500₪ + מע"מ - וכן הוא זכאי ל-15% + מע"מ מההוצאות שנפסקו לטובת הנתבעת בערעור, בסך 23,600 ₪ - שהם 3,540 ₪ +מע"מ. שני סכומים אלה מהווים ביחד את הסכום הנתבע (בכפוף לשינוי שיעורי המע"מ).
10.הנתבעות טענו כי מדובר בחוב של דמי ניהול בסך 54,697.43 ₪ (נומינלי) בגין השנים 2001-2003 - שתבעה בשנת 2004 חברת הניהול - בבניין בו נמצא משרד הנתבעת 1 – את הנתבעת 1.
המחלוקת בין הנתבעת 1 וחברת הניהול (כפי שבוטאה בכתב ההגנה שהגיש התובע בשמה) סבה סביב שיטת חלוקת ההוצאות בין הדיירים, שלא הלמה לדעתן את חוק המקרקעין, וכן היו להן טענות בדבר אי סבירות ההוצאות של חברת הניהול והריבית החריגה בה חוייבה הנתבעת 1 (לעניין הריבית ראה סעיף 11 לכתב ההגנה שהגישה הנתבעת בפני כב' המפקח).
11. בפועל קשה להבין מהו בדיוק החוב הנטען. בכתב הערעור שצרפו לכתב הגנתן צויין כי הנתבעת נתבעה בסך של 86,787 ₪ הכולל ריבית של 25,484 ₪. כן צויין כי שילמה בגין השנים הנ"ל 32,640 ₪. בהפחתת סך זה מסכום התביעה הכולל, שכולל כאמור ריבית, מתקבל הסכום 54,147 ₪ שכולל בחובו הן קרן והן ריבית. בפועל בתחשיב שנעשה על ידי חברת הניהול בגמר ההליכים בין הצדדים, נכון ל-30.4.13 - (נספח ט'1 לכתב ההגנה) (להלן ולעיל: "ההתחשבנות") חוייבה הנתבעת בסך של 49801 ₪ (קרן) (הפחתה של 200 ₪ מהסכום הנקוב בפסק דינו של כב' המפקח, ראה סעיף 12 להלן) ומסכום זה קוזז הסך 6,371 ₪ שהופחת בערעור, דהיינו 43,430 ₪. אותה התחשבנות נאמר כי הנתבעת שילמה על חשבון החוב סך של 27,661 ₪ בלבד.
מנגד - כב' השופטת ברקאי קבעה כי מדובר בקרן בסך 44,000 ₪ בלבד לאחר הפחתת הסכום עליו הצהירה הנתבעת בכתב הערעור כי שילמה (עמ' 3 שורה שורה 12 לפסק הדין). (הפרש של 570 ₪). כך או אחרת בשלב זה אין צורך להכריע בסוגיה זו.