תא"מ 39683-06-12 סימון נ' פלורנטין

תביעה לדמי תיווך בגין מכירת דירתה של הנתבעת, ברח' זלמן שזר 3/54 בנתניה. לאחר הדיון כמפורט להלן, החלטתי לקבל את התביעה במלואה.

א.העובדות הצריכות לענין:

1.התובע הינו מתווך מקרקעין במקצועו ובעל רישיון כדין. הנתבעת היתה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, שכנתו של התובע באותו בניין, ולשניהם כלבים. אין חולק, כי התובע והנתבעת היו נפגשים מדי פעם, כשטיילו עם כלביהם בסביבת הבניין, ושוחחו על מכירת דירות בסביבה, מחיריהן ומצב השוק, ואף על מכירת דירת הנתבעת.

2.ביום 21.3.2011, לאחר משא ומתן, חתמה הנתבעת על שני הסכמי תווך עם הנתבע:

א.הסכם לבלעדיות בתווך מכירת הדירה שתוקפו עד 21.9.2011 (להלן: "הסכם הבלעדיות").

ב.הסכם לתווך מכירת הדירה (להלן: "הסכם התיווך").

בשני ההסכמים הועמד שיעור דמי התווך על 2% מהתמורה בתוספת מע"מ. התמורה המבוקשת הועמדה על סך 2,250,000 ₪.

3.הדירה נמכרה ביום 17.2.2012 עבור 2,150,000 ₪. עמלת התווך כולל מע"מ, היא 50,725 ₪. התובע העמיד התביעה על סך 50,000 ₪ (כגובה הסמכות בסדר דין מהיר ד'אז).

ב.טענות הצדדים:

1.התובע טוען כי פעל בהתאם להסכמי התווך במשך חודשים, אף לאחר שהסתיימה תקופת הבלעדיות, והוא שהפגיש בין הצדדים לעסקת המכר. לטענתו, סייע במו"מ בינם לבין הנתבעת, עד להשלמת העסקה. לשיטתו, עמד בכל התנאים הקבועים בחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996 (להלן "החוק"), לנוכח היותו מתווך בעל רישיון כדין, לאור קיומו של הסכם תיווך, וכיוון שהיה הגורם היעיל בעסקה.

2.הנתבעת סבורה שיש לדחות את התביעה. לטענתה, התובע שכנע אותה לחתום על ההסכמים והסביר שהם דרושים לצרכי המשרד בלבד.

הנתבעת טוענת שהודיעה לתובע באופן חד משמעי על דרישתה לקבל בעסקה 2,200,000 ₪ ולא פחות. התובע התחייב למכור הדירה בסך 2,250,000 ₪, כך שהיא תקבל את מבוקשה. הנתבעת טוענת שעל יסוד מצג זה הסכימה לחתום על ההסכמים.