ספינה נ' לזובסקי

בפניי תביעת לשון הרע שהגישה התובעת – שהיא בעלים של גן ילדים פרטי, נגד הנתבעת – אשר בנה שהה בגן של התובעת במשך כשנה, בגין פרסומים שפרסמה הנתבעת ברשת הפייסבוק, בגנותה של התובעת ושל הגן שהיא מפעילה.

הנתבעת אינה מכחישה כי ביצעה את הפרסומים, וטענותיה התמקדו בכך שאין הפרסומים מהווים לשון הרע, ולחילופין כי הם חוסים תחת הגנות אמת הפרסום ותום הלב הקבועות בחוק.

ברקע הפרסומים, מחלוקת שנתגלעה בין התובעת לבין הנתבעת אגב החלטתה של הנתבעת להוציא את ילדה מגנה של התובעת ולהעבירו לגן אחר. בנה של הנתבעת שהה בגן של התובעת החל מראשית חודש אפריל 2015. לקראת סוף חודש מרץ 2016, הודיעה הנתבעת לתובעת, כי בדעתה להעביר את ילדה לגן אחר. התובעת הודיעה לנתבעת כי בהתאם לחוזה, היא מחוייבת למסור הודעה מוקדמת של חודשיים לפחות, ולפיכך תידרש לשלם עבור חודשיים נוספים מיום הודעתה, בין אם הילד יגיע לגן ובין אם לאו.

במכתב שמסרה הנתבעת לתובעת ביום 29.3.16 (נספח ו' לתצהיר התובעת), סקרה הנתבעת את הטעמים שהובילו אותה ואת בן זוגה להחלטה להוציא את הילד מהגן, ועיקרם בטענות שהיו להם כלפי ההתנהלות בגן, בעיקר בכל הנוגע לכך שאין חלוקה לקבוצות גיל, כי התובעת עצמה נעדרת רבות מן הגן, וכי ישנו מחסור בכח אדם. במכתב זה, ציינה הנתבעת כי אין בכוונתה לבוא בתלונות או טענות, וברצונה לעזוב ברוח טובה, הודיעה על כך שהילד יפסיק להגיע לגן החל מיום 30.4.16, וביקשה את התובעת לשקול שוב את עמידתה על ההודעה המוקדמת הקבועה בחוזה, בפרט מקום בו, לטענתה, לא עמדה התובעת עצמה בהתחייבויותיה כלפי ההורים כמפורט באותו חוזה.

התובעת השיבה לנתבעת במכתב (נספח ז' לתצהיר התובעת), בו דחתה לגופן את טענות הנתבעת בדבר העדר חלוקה לקבוצות גיל והעדר כח אדם מספיק, הביעה עמדתה כי בנה של התובעת חווה קשיים ניכרים עקב הולדת אחותו הקטנה, והוסיפה וחיוותה דעתה, כי על ההורים לטפל בקשייו של הילד במקום להתכחש אליהם.

הפרסומים נשוא כתב התביעה פורסמו ע"י הנתבעת במועדים שונים החל ממאי 2016, בקבוצת פייסבוק של הורים יוצאי מדינות חבר העמים לשעבר ודוברי רוסית, ורובם בוצעו בשפה הרוסית, כאשר תרגומם צורף לכתב התביעה ולתצהיר עדותה הראשית של התובעת, והנתבעת לא חלקה על התרגום (לא כל שכן שלא הציעה תרגום אחר מצידה). במאמר מוסגר יוער, כי מהראיות שהובאו בפניי עולה בבירור כי מרביתם ככולם של הילדים שהיו רשומים לגנה של התובעת הם ילדים להורים דוברי רוסית, ואף התובעת עצמה דוברת בעיקר רוסית, ובעדותה בפניי נזקקה לתרגום.

תחילת הפרסומים בפוסט שפרסמה הנתבעת ביום 16.5.16, ואשר עורר דיון בקרב משתתפים שונים בקבוצת הפייסבוק, כאשר פרסומים נוספים בגינם הוגשה התביעה הם תגובות שהעלתה התובעת במענה למגיבים שונים לפוסט המקורי שפרסמה.

עפ"י ת/1 היום חברים בקבוצת פייסבוק זו למעלה מ – 50,000 הורים, ולא ידוע כמה חברים היו בקבוצה במועד בו בוצעו הפרסומים.

יוער, כי הפרסומים כולם צורפו כנספח ח' לתצהיר התובעת, ובנספח ט' צורף אישור על כך שהתרגום נאמן למקור. עם זאת, לגבי חלק מן הפרסומים לא לחלוטין ברור באיזה שלב הם פורסמו שכן הם מופיעים בנספח ח' במספר מקומות שונים. לפיכך, ייתכן כי סדר הפרסומים כפי שמובא להלן, אינו בסדר שבו הופיעו במקור.

הפוסט המקורי פורסם ע"י הנתבעת, כאמור, ביום 16.5.16 וזו לשונו (בתרגום לעברית):

"בנות, אני מעלה פה פוסט על נושא המטריד אותי מאוד. הילדון הקטן שלי, עדיין לא בן 3, עבר חוויה טראומטית בגן ילדים פרטי בעיר חולון. כשאני רק חושבת על כך שבעלת הגן רואה בילדים שלנו עסק בלבד, הלב שלי נקרע. בהתחלה חשבתי לשתוק, אבל אני לא יכולה יותר. הכי נורא שהגן הזה ממשיך לפעול ולהרוס חיים לילדים תמימים אחרים".

בהמשך, הוסיפה הנתבעת וכתבה את הדברים הבאים:

"היה מחסור באנשי צוות בגן, הילדים צועקים ופשוט אין גננת בגן, רק שתי סייעות על 23 ילדים קטנים שגם מחליפות טיטולים, גם מבשלות וגם לכאורה אמורות להשגיח על הילדים. חם, אבל המזגן לא עובד. הקטן שלי כל הזמן חזר עם 2-3 סימני נשיכות בידיים וברגליים. הוא הפך להיות כמו זאב קטן, ממש אגרסיבי. ראיתי איך ילדים אחרים משכו זה את זה בשיער כשרבו על צעצוע. עכשיו כשאנחנו יוצאים לגינה הוא כל הזמן מתקוטט עם ילדים אחרים מכיוון שהוא כבר לא מכיר התנהגות אחרת. אנחנו כל הזמן מסבירים לו שאסור להתנהג ככה, אבל כל האמהות והילדים האחרים כבר נרתעים מאיתנו...

הגננת מיומנת בשקרים. כשהייתי בהריון הם "ריחמו" עליי והכניסו אותי פנימה. ראיתי ושמעתי הרבה דברים שם..

אני חוזרת ואומרת, הפוסט הזה הוא אזהרה לאמהות כמוני. תהיו זהירות, תאמינו רק לעצמכן ולחוש השישי שלכן, תעמדו על המשמר מכיוון שלצערי, בישראל איש לא בודק את גני הילדים לילדים עד גיל 3".

עוד הוסיפה הנתבעת ופרסמה את הדברים הבאים:

"וזה עוד לא הכול, לצערי. הגננת הבטיחה לחלק את הילדים לשתי קבוצות, אך לא קיימה. הדבר ששבר אותי היה שהקטנצ'יק שלי התחיל לצעוק בלילות שילד מהגן ישבור לו רגליים ואז הבנתי שיש בעיה רצינית..

לא ראיתי שאין מספיק אנשי צוות מכיוון שאף אחד לא דיבר על כך..

הגננת לא סיפרה על כך, היא מספרת סיפורים שקריים יפים מאוד...

אני מכירה את המצב מבפנים. יש לי הוכחות ואני לא מפחדת מבית משפט מכיוון שאני יודעת שאנשים שעבדו ועדיין עובדים שם לא ישקרו".

לשאלת אחת המגיבות אם יש בידיה הוכחות לטענותיה, השיבה הנתבעת:

"אם צריך עוד הוכחות, אז דיברתי עם הורים נוספים שגם (אישרו) את היעדרות הגננת בשעות פעילות הגן ושמעו את הילדים בוכים לא פעם ולא פעמיים ובסוף הוציאו את הילדים שלהם מהגן".

יוער, כי בתחילה לא ציינה התובעת את שם הגן, אך בהמשך, לשאלת אחת הכותבות, ציינה את שמו של הגן במפורש, לאחר שכנראה עוד קודם לכן צויין השם ע"י אחת המגיבות.

בהמשך השיח, לאחר ששתי אימהות מקרב המגיבות הסתייגו מדברי התובעת והביעו את שביעות רצונן מן הגן, הוסיפה התובעת וכתבה (בעברית):

"ויש גם אמהות שהן בהדחקה ולא רוצות לראות את מה שקורה באמת, זה בדיוק מה שהייה איתי. לכן שמתי פוסט הזה שתדלק נורה אדומה ושישימו לב למה שאמרתי!"

בהמשך, לאחר שאמא נוספת ציינה כי בנה לומד בגנה של התובעת, והיא חשבה לרשום לשם גם את בנה הקטן שנולד, הבהירה לה התובעת:

"אל תחשבי פעמיים... תאמיני לי"

עוד בהמשך, משכותבות נוספות הסתייגו מדברי התובעת ואף נטען כלפי מניעיה בפרסום הפוסט, הוסיפה הנתבעת וכתבה:

"אני לא מתכוונת לתבוע, אבל אם יאשימו אותי בהוצאת דיבה, אז אני מוכנה לכך. ואת הפוסט שלי העליתי לפה מכיוון שנמאס לי מההפקרות הזאת ואני גם מרחמת על ילדים אחרים, את הילד שלי, למזלי, כבר הוצאתי משם!!!...

הלב שלי נקרע כשאני חושבת על הקטן שלי ואני לא מסוגלת להירדם בלילות, המחשבות מתרוצצות בראשי: למה לא הוצאתי אותו מיד כשרק צצו החשדות, אבל אני אדם פשוט וחשבתי שאני טועה עד שהוא לא התחיל לצעוק בלילות על כך שישברו לו רגליים בגן... כן, ואנשים שהיו בגן בשנה שעברה עזבו מכיוון שהגננת היתה יוצאת ולא הייתה מטפלת בילדים כמו שצריך...

זאת נשמה שלי שזועקת!! יכולתי פשוט להוציא את הילד שלי מהגן ולהמשיך קדימה אבל אני כמו טיפשה לא מסוגלת לעשות את זה!!!..

מחסור באנשי צוות מהווה סכנה לחיי הילדים זה כבר לא סיפור אישי... או שהייתי צריכה לחכות עד שיקרה אסון גדול יותר מהאסון שלי, אני לא יכולה ככה!!!"

דיון והכרעה

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או: "החוק"), קובע לשון הרע מהי:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

...

לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, כי הפרסומים נשוא כתב התביעה מהווים דברי לשון הרע, כמשמעותם בחוק, ולו מן הטעם כי הם עלולים באופן ברור ומובהק להרתיע הורים הקוראים אותם מלשלוח את ילדיהם לגן של התובעת, ובכך לפגוע במשלח ידה. בחלק מן הפרסומים יש גם כדי להשפיל את התובעת ולבזותה.

כידוע, עפ"י ההלכה הפסוקה, בכך לא סגי, ועל ביהמ"ש לברר האם בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, מדובר בביטויים אשר החוק מטיל חבות בגינו (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558; להלן: "עניין הרציקוביץ").

הטלת אחריות בלשון הרע בגין פרסומים המתבצעים ברשת החברתית אינה דבר של מה בכך והיא מעסיקה את בתי המשפט לא אחת. ברי, כי זכותו של אדם לחירות מחשבה וביטוי מוכרת בשיטתנו כזכות יסוד אשר ראוי להגן עליה מכל משמר. זאת, בייחוד לאור המקום ההולך וגובר שתופסת בחיים המודרניים הרשת החברתית, אשר לא בכדי כונתה בפסקי הדין "כיכר העיר החדשה", באשר היא מהווה מקום נפוץ, נגיש ויעיל להחלפת דעות חופשית.

בצד זאת, אף קיימת סכנה של ממש, כי תהא היד קלה על המקלדת, שכן במחי יד, עלול ביטוי לא אחראי לגרום נזק חמור לשמו הטוב של אדם, שנבנה במשך שנים, באופן שלא תמיד ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לגרום נזק עצום לאדם אחר באמצעות פרסום חסר אחריות או חלילה זדוני ברשת, חייבת להביא לזהירות יתירה, ואף היא חייבת לעמוד לעיני בית המשפט בבואו להכריע האם יש מקום להטלת אחריות בלשון הרע בגין פרסומים ברשת.

בענייננו, כאמור, פרסמה הנתבעת את הפרסומים בקבוצת הורים, אשר באופן טבעי מהווה קהל יעד לפרסומים מעין אלו. להיבט זה שני פנים – האחד, כי קיימת חשיבות להחלפת דעות ורשמים בין צרכנים ולקוחות פוטנציאליים ואף קיים אינטרס ציבורי לאפשר אותה. אחת המטרות הדומיננטיות של קבוצות פייסבוק בעלות מכנה משותף הינו החלפת דעות ורשמים על מנת שזה יוכל ללמוד מניסיונו של זה. הפן השני של היבט זה, היא כי בהיות הפרסום מופנה בדיוק לקהל היעד הרלוונטי, פוטנציאל הפגיעה במושא הפרסום הוא גדול ועלול להיות הרסני. כך, בענייננו, התובעת מנהלת גן בחולון לאוכלוסיה דוברת רוסית. פרסום לשון הרע אודותיה בקרב קבוצת הורים דוברי רוסית עלול, ללא כל ספק, לגרום לפגיעה אנושה בפרנסתה. פועל יוצא מכך, שעל המפרסם לנהוג באחריות וזהירות, ואם לא עשה כן, על ביהמ"ש להוקיע התנהלות חסרת אחריות אשר עלולה לגרום לנזק רב, בין היתר, בדרך של הטלת אחריות בלשון הרע.

בבואי לאזן בין השיקולים השונים סבורני, כי הפרסומים נשוא כתב התביעה הם פרסומים אשר מוצדק להטיל אחריות בלשון הרע בגינם, ככל שאין הם חוסים תחת ההגנות הקבועות בחוק, וזאת, בין היתר, בשל עוצמת הפרסומים והלשון החריפה שננקטה בהן (בין היתר כונתה התובעת לא אחת "שקרנית", והובעה דעה נחרצת כי הגן "ממשיך להרוס חיים לילדים תמימים אחרים"), ובשל חזרתיות הפרסומים והעובדה שהנתבעת לא הסתפקה בהבעת דעה או שיתוף בחוויה אישית סובייקטיבית זו או אחרת, אלא השתתפה בשיח ער, במהלכו הגיבה פעם אחר פעם, בלשון נחרצת, לכותבים שונים, אשר ביקשו להרגיע את הרוחות, תוך שהיא הודפת את הניסיונות לאזן את אופן הצגת הדברים, ומחריפה את הטון, תוך שהיא מתהדרת בקיומן של ראיות להוכחת טענותיה, ומתיימרת להציג את התרשמויותיה האישיות כמסקנות נחרצות ועובדות מוכחות.

לשון אחר, בעוד שלגבי פרסום נקודתי ברשת, שיש בו משום שיתוף ענייני בחוויה אישית קונקרטית והמוצג כדעה פרטית של הכותב אשר הקורא מוזמן לשפוט אותה - לא בנקל תוטל אחריות בלשון הרע, גם אם ננקטה בו לשון קשה וחריפה; הרי ששונים הם פני הדברים, ועימם משתנה גם נקודת האיזון, מקום בו מדובר בפרסומים חוזרים, ההולכים ומתרחקים מן הגרעין הענייני של הביקורת הלגיטימית.

לסיכום האמור עד כה, מצאתי כי הפרסומים שבוצעו ע"י הנתבעת מהווים דברי לשון הרע אשר החוק מטיל חבות בגינם. בהקשר זה אציין, כי לא מצאתי להפריד כבאזמל מנתחים, את אותם חלקי הפרסום אשר מהווים לשון הרע כמשמעותם בחוק, וזאת מאחר ועמדתי היא, כי חלק משמעותי מפוטנציאל הפגיעה בשם הטוב והקושי בפרסומים עולה מרוח הדברים, מהצטברותם, ומן הרושם הכללי המתקבל למקרא הדברים בכללותם. יחד עם זאת, מצאתי להפנות את הזרקור למספר אמירות ברורות המהוות לשון הרע, ואשר מביאות לידי ביטוי את לוז הפרסומים אשר מצדיק, כאמור, להשקפתי, הטלת אחריות בלשון הרע, ובהן:

• פרסומים שעניינם קביעה כי התנאים בגן מהווים סכנה ממשית לילדים:

   

  "הכי נורא שהגן הזה ממשיך לפעול ולהרוס חיים לילדים תמימים אחרים"; "הפוסט הזה הוא אזהרה לאמהות כמוני... תעמדו על המשמר.."; "ויש גם אמהות שהן בהדחקה ולא רוצות לראות את מה שקורה באמת, זה בדיוק מה שהייה איתי. לכן שמתי פוסט הזה שתדלק נורה אדומה ושישימו לב למה שאמרתי!"; "אל תחשבי פעמיים... תאמיני לי"; "הלב שלי נקרע כשאני חושבת על הקטן שלי... זאת נשמה שלי שזועקת!! יכולתי פשוט להוציא את הילד שלי מהגן ולהמשיך קדימה אבל אני כמו טיפשה לא מסגלת לעשות את זה!!!.. מחסור באנשי צוות מהווה סכנה לחיי הילדים זה כבר לא סיפור אישי... או שהייתי צריכה לחכות עד שיקרה אסון גדול יותר מהאסון שלי, אני לא יכולה ככה!!!".

   

• הבעת דעה נחרצת כי בנה של הנתבעת עבר טראומה בגן:

   

  "הילדון שלי... עבר חוויה טראומטית בגן..."; "..הוא הפך להיות כמו זאב קטן, ממש אגרסיבי"; ".. או שהייתי צריכה לחכות עד שיקרה אסון גדול יותר מהאסון שלי..".

   

• הצגת התובעת כשקרנית ("הגננת מיומנת בשקרים"; "היא מספרת סיפורים שקריים יפים מאוד...").

   

• אמירות אשר נועדו ליתן משנה תוקף לטענות התובעת ואזהרותיה, כי הדברים מגובים בראיות, וכי הורים נוספים כבר הוציאו את ילדיהם מהגן בגין דברים אלו:

   

  "אני מכירה את המצב מבפנים. יש לי הוכחות ואני לא מפחדת מבית משפט מכיוון שאני יודעת שאנשים שעבדו ועדיין עובדים שם לא ישקרו"; "אם צריך עוד הוכחות, אז דיברתי עם הורים נוספים שגם (אישרו) את היעדרות הגננת בשעות פעילות הגן ושמעו את הילדים בוכים לא פעם ולא פעמיים ובסוף הוציאו את הילדים שלהם מהגן".

   

אין ספק כי הרושם הכללי העולה מן הדברים שפרסמה הנתבעת, הוא כי התנאים בגן מסוכנים לילדים השוהים בהם וכי הורה הדואג לטובת ילדו עליו להוציאו מן הגן, בבחינת "שומר נפש ילדו ירחק".

האם חוסים הפרסומים תחת איזה מן ההגנות הקבועות בחוק

הנתבעת טענה, כי הפרסומים חוסים תחת ההגנות הקבועות בחוק, ובכלל זאת הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, והגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק (הגם שלא הובהר לאיזה מחלופות סעיף 15 טוענת הנתבעת).

כפי שניתן להתרשם מן הפרסומים שהובאו בעיקרם לעיל, חלקם של הפרסומים מתיימר לתאר עובדות וחלקם מתיימר להביע דעה. יחד עם זאת, אלו שלובות באלו מבלי שנעשתה כל הבחנה בין החלק העובדתי עליו נשען הפרסום לבין הרכיב שהוא דעתה הפרטית של הנתבעת. זאת ועוד, ישנם חלקים בפרסום אשר מבטאים את מסקנותיה של הנתבעת מהעובדות, כאשר המסקנות מנוסחות כאמירות מוחלטות שאין ולא יכול להיות אחריהן עוררין.

בהגנתה (כמו בפרסום עצמו), לא הבחינה הנתבעת בין חלקי הפרסום ולא הבהירה לגבי איזה מחלקי הפרסום היא טוענת להתקיימות הגנת אמת הפרסום; ולגבי איזה מחלקי הפרסום היא טוענת לחלותה של הגנת תום הלב.

עפ"י הגיונם של דברים ועפ"י ההלכה הפסוקה, ההגנה הרלוונטית לפרסום העובדתי היא הגנת אמת הפרסום, בעוד שההגנה הרלוונטית לפרסום שהוא הבעת דעה היא הגנת תום הלב. עם זאת, נקבע בפסיקה, כי הגנת אמת הפרסום משתרעת גם על מסקנה סבירה המוסקת מעובדות נכונות (ראו, למשל, תא (מחוזי מרכז) 5699/11/10 מנירב נ' אייל ויובל ארד תקשורת (1996) בע"מ (19.2.14)).

ביחס להגנת תום הלב, נקבע בפסיקה, כי פרסום המבקש לחסות בצילה חייבת להיות בו הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, לב(3), 337).

הגנת אמת הפרסום

בענייננו, בחלק העובדתי המובהק ניתן למנות את האמירות הנוגעות לכמות אנשי הצוות ביחס לכמות הילדים בגן והעדר חלוקה לקבוצות; לתקינותו של המזגן; ולנוכחותה של התובעת בגן במהלך שעות היום.

רכיבים אחרים של הפרסום – ובהם הטענות כי בנה של הנתבעת חווה חוויה טראומטית בגן; כי התנאים בגן מהווים סכנה לילדים ולהתפתחותם; כי התובעת היא שקרנית; וכיוצ"ב – עשויים היו להיחשב כהבעת דעה של הנתבעת, ואולם, כאמור, עיון בפרסומים מעלה כי הם מנוסחים כולם כאמיתות מוחלטות ונחרצות.

אין צריך לומר, כי נטל ההוכחה להתקיימותן של ההגנות הקבועות בחוק, חל על הנתבעת, וכפי שנקבע בפסיקה, הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3), 1). עוד נפסק, כי מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169).

להוכחת הרכיבים העובדתיים של הפרסום, הגישה הנתבעת את תצהירה שלה; את תצהירה של גב' ילנה קוגל שעבדה בשעתו כמטפלת בגן; ואת תצהירה של גב' יוליה אלטר, אשר בנה היה אף הוא בגן של התובעת.

כן צורף דיסק ובו שני סרטונים קצרים ותמונה, שנטען בסיכומים כי צולמו ע"י גב' קוגל.

במאמר מוסגר יוער, כי הוגש תצהיר נוסף, אולם הוא הוצא מן התיק משלא התייצבה המצהירה לחקירה.

מטעם התובעת הוגשו תצהיר התובעת; תצהירה של גב' קוצ'נקו אשר בתה היתה בגן, והיא עצמה עבדה בגן תקופה קצרה כמורה לאנגלית ושימשה מידי פעם כמטפלת מחליפה בגן; תצהירה של גב' ברבנוב אשר היתה בעבר שותפה בגן, והינה חברה של התובעת אשר העידה כי הגיעה לעיתים קרובות לבקר בגן; תצהירה של גב' קוצ'רגין, אשר בתה היתה בגן; ותצהירה של גב' אברהם, אשר גרה בצמידות לגן ועובדת בו כמדריכת חוגי התעמלות.

לאחר ששמעתי את העדות כולן, ואף צפיתי בסרטונים שהוגשו ע"י הנתבעת, סבורני כי לא עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל להוכיח כי העובדות המפורטות בפרסום היו אמת.

כזכור, הנתבעת פרסמה, כבר בפוסט המקורי את הדברים הבאים:

"היה מחסור באנשי צוות בגן, הילדים צועקים ופשוט אין גננת בגן, רק שתי סייעות על 23 ילדים קטנים שגם מחליפות טיטולים, גם מבשלות וגם לכאורה אמורות להשגיח על הילדים".

ואולם, טענת הנתבעת כאילו התובעת לא שהתה בגן מרבית שעות היום (כלשון הפוסט: "פשוט אין גננת בגן, רק שתי סייעות") – לא הוכחה, והתמונה שהצטיירה מן הראיות שהובאו בפניי הינה שונה.

אציין, כי מצאתי להתייחס בהסתייגות לתצהירה של גב' קוגל, מטפלת לשעבר בגן אשר העידה מטעם הנתבעת – שהיא למעשה העדה היחידה שהובאה מטעם הנתבעת, שיכולה היתה להעיד על הדברים מידיעה אישית. זאת, לא רק משום טענות התובעת בדבר הרקע לעזיבתה של גב' קוגל (ראו סעיפים 42-45 לתצהיר התובעת), אלא גם, ובעיקר, כיוון שהטענה הגורפת שנטענה בתצהירה, כאילו התובעת לא היתה בגן מרבית שעות היום, ושהתה בגן רק בזמן מנוחת הצהרים של הילדים (ראו סעיף 8 לתצהירה של גב' קוגל) – נסתרה באופן ברור מן הראיות שהובאו בפניי.

כך, גב' אברהם - אשר גרה בצמוד לגן וצופה ושומעת במתרחש בו ואף מעבירה חוג בגן פעם בשבוע – הצהירה כי התובעת נמצאת מרבית הזמן בגן (ראו סעיפים 11-12 לתצהירה ועמ' 7 לפרוטוקול ש' 13-14).

כך, גב' קוצ'נקו העידה כי בכל הפעמים שהגיעה לגן – הן כאמא, הן כמטפלת מחליפה והן כמורה לאנגלית – תמיד שהתה שם התובעת (ראו סעיף 4 לתצהירה ועמ' 8 לפרוטוקול ש' 34).

כך, גב' ברבנוב, שהינה חברה קרובה של התובעת ושותפתה לשעבר, העידה שביקרה בגן בתדירות גבוהה, ישבה עם התובעת שעות ושוחחה איתה כל אותה עת בגן (ראו לתצהירה ועמ' 10 לפרוטוקול ש' 22-23).

אכן, נטען בפניי כי אין ליתן אמון בעדויות אלו וזאת בשל היותן מוטות לטובת התובעת ממניעים זרים לכאורה (לגבי הגב' אברהם בשל קיומם של קשרים עסקיים בין התובעת לגב' אברהם (התובעת שוכרת מגב' אברהם את הדירה שהיא מתגוררת בה, וכאמור מעסיקה אותה כמדריכה לחוגי ספורט); לגבי הגב' קוצ'נקו בשל כך שהועסקה ע"י התובעת בעבר; ולגבי הגב' ברבנוב בשל כך שהינה חברה של התובעת ושותפתה לשעבר בגן). ואולם, לא מצאתי כי טענות אלו שומטות לחלוטין את הקרקע תחת העדויות, בהן מצאתי ליתן אמון.

על כך יש להוסיף כי עדה נוספת מטעם התובעת, גב' קוצ'רגין, שבתה שהתה בגן, העידה דברים דומים (ראו למשל סעיף 11 לתצהירה), ולא נטען בפניי כי היה לה אינטרס זה או אחר להטות עדותה.

כך או כך, וגם אם אתייחס לעדויות אלו בהסתייגות ובזהירות יתרה, דומני כי הצטברותן יוצרת תמונה ברורה למדי ביחס למתרחש בגן, שעל פיה, גם אם מפעם לפעם עזבה התובעת את הגן – כפי שהצהירה בעצמה – לסידורים אלו או אחרים – מרבית שעות היום שהתה היא בגן. לכל הפחות, וגם אם עדויות עדי התובעת היו מוטות לטובתה, די בכך שיש בגרעין האמור בהן אמת, כדי לשלול את הפרסום הגורף כאילו "פשוט אין גננת בגן" ואת עדויותיהן של עדי הנתבעת, ובפרט גב' קוגל, כאילו מרבית הזמן לא היתה התובעת בגן.

הוא הדין גם ביחס לטענות הנתבעת לגבי החלוקה לקבוצות, אשר גם היא נשענה, במידה רבה מאוד, על עדותה של גב' קוגל, שנסתרה, כאמור, בעדויות שהובאו מטעם התובעת.

עדותה של גב' אלטר אין בה, בנסיבות העניין, כדי לסייע לנתבעת, באשר ברור כי אין לה ידיעה לגבי המתרחש בגן במהלך היום, ותצהירה התבסס על הדברים שראתה בתחילת היום ובסופו , ועל תחושותיה האישיות (ראו סעיף 6 לתצהירה). אזכיר, כי גם התובעת לא הכחישה, כי בתחילת היום ובסופו (לאחר שהילדים קמים משנת הצהרים), שוהים הילדים ביחד, ורק במהלך היום מופרדים הם לקבוצות בהן מתבצעת פעילות מותאמת גיל, כפי שהעידו גם גב' אברהם וגב' קוצנקו לגבי החוגים שהעבירו.

גם בסרטונים שצירפה הנתבעת לתצהירה לא מצאתי כי יש כדי לסייע לה.

ראשית, צודקת ב"כ התובעת בטענותיה כי סרטונים אלו הוגשו מבלי שברור מי צילם אותם, מתי צולמו ובאילו נסיבות ובעיקר - האם הם נערכו. אעיר, כי לאחר שמיעת הראיות הוער כי גב' קוגל היא שצילמה את הסרטונים אולם היא לא הצהירה על כך דבר ולפיכך גם לא ניתן היה לחקור אותה בחקירה נגדית על כך.

לפיכך, סברתי, כי גם אם ניתן לקבל את הסרטונים כראיה, הרי שיש ליתן להם משקל נמוך.

על כך יש להוסיף, כי מדובר בסרטונים קצרצרים שלא ניתן ללמוד מהם דבר. אין לכחד, כי הסרטונים אינם נעימים לעין ולאוזן. ואולם, ברור, כי גן ילדים הוא מקום שלא אחת יישמעו בו בכי וצעקות של ילדים, וזהו דבר טבעי ומובן. צילום סרטון קצרצר המתעד בכי כזה, ובפרט כאשר סרטון זה מצולם (כפי שנטען בפניי) ע"י מי שאמורה להיות זו שמטפלת בילדים הבוכים, אינו יכול לשמש תשתית למסקנה כי הוא משקף את מצב הדברים השורר בגן כל או רוב שעות היום, ולא מצאתי כי אוכל לבסס עליו קביעה עובדתית כלשהי.

דברים דומים יש לקבוע גם ביחס לטענה שהמזגן לא עבד. ברור, כי ייתכנו תקלות מפעם לפעם, אך הטענה כי המזגן באופן קבוע לא עבד נסתרה בעדויות התובעת (סעיף 10 לתצהיר גב' אברהם ועמ' 7 ש' 10-12 לעדותה; סעיף 8 לתצהיר גב' קוצ'רגין; סעיף 8 לתצהיר גב' ברבנוב ועמ' 10 ש' 1-4 לעדותה; סעיף 7 לתצהיר גב' קוצ'נקו), בהן כאמור מצאתי ליתן אמון.

לסיכום האמור עד כה, ביחס לפרטים העובדתיים העיקריים המפורטים בחלקו העובדתי של הפוסט – דהיינו כי בגן לא נכחה למעשה גננת אלא רק שתי מטפלות האחראיות על 23 ילדים, וכי אין שם חלוקה לקבוצות - לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח את אמיתותם.

על כך יש להוסיף, כי פרטים עובדתיים נוספים לא הוכחו לא מניה ולא מקצתיה.

כך, טענת הנתבעת כי הורים נוספים אישרו את העובדה שהתובעת אינה שוהה בגן מרבית שעות היום, והם אף הוציאו את ילדיהם מן הגן בשל כך – לא הוכחה ולו בדוחק. התובעת לא הביאה אף אחד מהורים אלו לעדות, ולא טענה בתצהיר כי ניסתה לפנות למי מההורים אליהם התייחסה בחלק זה של הפוסט על מנת לקבל ממנו תצהיר. הסבריה למחדל זה בחקירה הנגדית היו דחוקים ובלתי משכנעים (ראו עמ' 13 לפרוטוקול ש' 18-22). אין צריך לומר, כי אי הבאתם של עדים אלו פועלת לחובתה.

הגנת תום הלב

אשר להתקיימותה של הגנת תום הלב, כאמור, הנתבעת לא פירטה להתקיימותה של איזה מחלופות סעיף 15 לחוק היא טוענת. ניתן להניח, כי החלופה הרלוונטית היא זו הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, שעניינה פרסום שנעשה משום שהנתבעת ראתה חובה מוסרית או חברתית לפרסמו לקהל היעד הרלוונטי.

כפי שהערתי לעיל, גם החלקים בפרסום שניתן לראותם כהבעת דעה נוסחו למעשה כעובדות וקביעות נחרצות. במצב דברים זה, ספק אם מוצדק לבחון את הפרסומים תחת הפריזמה של הגנת תום הלב, שהיא מחמירה פחות עם הנתבע (ראו והשוו: תא (מחוזי ים) 1624/99 דן תיכון נ' צבא ההגנה לישראל – יחידת גלי צה"ל ואח' (4.9.03) (להלן: "עניין דן תיכון").

על הסיווג בין עובדה לדעה בהקשרן של ההגנות הקבועות בחוק, עמד בית המשפט העליון בהרחבה בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן ואח', פ"ד נו(3), 245, שם נקבע, בין היתר:

"ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צויינו על ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן"

פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדה מצידו (ראו גם עניין דן תיכון הנ"ל, שם פסק כב' השופט זילברטל כי "אם ייקבע שהפרסום כולל קביעה עובדתית ולא הבעת דעה, לא יהיה מקום לדון בטענות ההגנה שמקורן בסעיף 15 לחוק").

בענייננו, כאמור, הנתבעת לא הבחינה כלל בין החלק העובדתי לחלק המהווה את דעתה הפרטית, ואף הציגה דעות פרטיות כעובדות נחרצות ומוגמרות, באופן שמקשה אף על סיווג חלק זה או אחר של הפרסום כדעה או עובדה. דוגמא ברורה לכך ניתן למצוא, למשל, בטענה כי בנה של הנתבעת עבר חוויה טראומטית בגן, אשר הוצגה כאמת צרופה ("הילדון שלי... עבר חוויה טראומטית בגן..."; "..הוא הפך להיות כמו זאב קטן, ממש אגרסיבי"; ".. או שהייתי צריכה לחכות עד שיקרה אסון גדול יותר מהאסון שלי.."); וכן כי השהייה בגן במצבו זה מסוכנת לילדים, אשר הוצגה כאמת מוחלטת ("הכי נורא שהגן הזה ממשיך לפעול ולהרוס חיים לילדים תמימים אחרים"; "מחסור באנשי צוות מהווה סכנה לחיי הילדים זה כבר לא סיפור אישי"; ועוד).

כאמור, כבר נקבע בפסיקה, כי פרסום המבקש לחסות תחת הגנת תום הלב, חייבת להיות בו הפרדה ברורה בין העובדות שעליהן הוא מבוסס ובין דעתו של הכותב, אותה הוא מבקש להסיק מאותן עובדות, וכמובן שעל העובדות להיות נכונות.

ההלכה בעניין זה נקבעה כבר בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3), 337, ומאז חזרה ונשנתה במספר רב של פסקי דין:

"לדעתי חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה"

ועוד יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, דברי כב' השופט זילברטל בעניין דן תיכון הנ"ל:

"האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר', כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו 'מנתח ניתוח מדוקדק של כל אימרה ואימרה'. אותו רושם כללי יווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האימרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו" (שנהר, עמ' 310-311). על החובה להבחין בין הבעת הדעה לבין עובדות עמד בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא, השופט לנדוי) בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3), 337"

בענייננו, כאמור, הרובד העובדתי עליו נשענות הדעות המובעות לא הוכח כאמת; לא נעשתה כל הפרדה בין עובדות לדעות והדעות עצמן לא סוייגו כדעתה הפרטית של הנתבעת אלא כאמיתות מוחלטות.

נוסף על כך, הנתבעת אף הגדילה עשות, ובנסותה לשוות נופך מהימן לדבריה, הוסיפה ופרסמה כי מדובר בעובדות מוכחות ויש לה ראיות להוכחתן, וכי אף הורים נוספים אישרו את הדברים ואף הם הוציאו את ילדיהם מהגן, וטענות אלו לא הוכחו בפניי ולו בדוחק.

ועוד יש להזכיר, כי גם כאשר הביעו אמהות אחרות דעה אחרת, וכאשר ניסו מגיבות אחדות להרגיע את הרוחות, ולשקף לנתבעת שייתכן כי זו התרשמותה שלה בעוד שישנן דעות אחרות, שללה זאת הנתבעת ואף הוסיפה ורמזה שאמהות שאינן מבינות שאלו הם פני הדברים הן "בהדחקה" כפי שהיתה גם היא.

בדברים אלו יש אף כדי להעיד, כי היקפו של הפרסום חרג מגדר הסביר בנסיבות העניין, שכן הנתבעת לא הסתפקה, כאמור, בהעלאת הפוסט המקורי, אלא שבה וחזרה על הדברים ואף הקצינה את הטענות. רוצה לומר, כי הפרסום חרג מהסביר לא רק מבחינת היקפו אלא גם מבחינת עוצמתו חומרת הביטויים שננקטו בו, דברים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישת תום הלב, ויש בהם כדי להצביע על רצונה של הנתבעת להזיק לתובעת ולפגוע בה בכל מחיר.

כך, למשל, בכל הנוגע לטענת הנתבעת כאילו בנה סבל מטראומה בגן, והחל להתנהג בצורה אגרסיבית בעקבות חוויות שעבר שם – טענה שכאמור הוצגה כעובדה נחרצת – טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות שהובאו מטעם הנתבעת עצמה, ובהן עדות גב' קוגל, אשר העידה כי בנה של הנתבעת היה ילד רגוע ולא אגרסיבי לאורך כל התקופה ששהה בגן (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 8-16); והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבעת בחרה להמשיך ולהביא את בנה לגן יום יום במשך חודש שלם לאחר שהודיעה כי היא מעבירה אותו לגן אחר, וזאת על אף שאותה שעה שהתה בביתה בחופשת לידה (בהקשר זה בעוד, שבפוסט ציינה הנתבעת כי הוציאה את בנה מהגן כאשר החלו לו סיוטים בלילה, בעדותה סיפרה כי סבל מסיוט אחד, ולמחרת הודיעה לתובעת כי הילד עוזב את הגן, כאשר אין חולק כי לאחר מכן הגיע לשם במשך חודש נוסף – ראו עמ' 12 לפרוטוקול ש' 15-16).

מיותר לציין, כי התנהלות זו של הנתבעת אף אינה מתיישבת עם הטענות כי השהייה בגן מסוכנת לילדים.

יוער, כי הנתבעת טענה בפניי כי בעת שהודיעה על עזיבת הגן לקראת סוף חודש מרץ, לא היתה מודעת למכלול הדברים שנודעו לה מאוחר יותר. לא מצאתי ממש בטענה זו, שכן, כעולה מתוכן המכתב שנשלח ביום 29.3.16, עיקרי הטענות ביחס להעדר חלוקה לקבוצות, לנוכחות התובעת בגן וליחס בין כמות אנשי הצוות בגן לכמות הילדים – היו ידועים היטב לנתבעת כבר בשלב זה. לא היו כל עובדות חדשות שהובאו לידיעתה בשלבים מאוחרים יותר, וההסברים שניתנו ע"י הנתבעת לדברים בחקירה נגדית, לא היו משכנעים. אין זאת אלא, שאת אותן עובדות ידעה כבר עובר להחלטתה לעזוב את הגן, והיא ניסחה אותן בצורה עניינית ומאופקת במכתבה לתובעת, אך לאחר שהסלימה המחלוקת בין השתיים ולאחר שבנה של הנתבעת עזב את הגן באופן סופי, מצאה להעלות את הדברים ברשת, ושם הרשתה לעצמה לנקוט לשון הרבה יותר חריפה ומוקצנת, ללא הצדקה של ממש.

ועוד יש להזכיר, כמובן, את העובדה כי הנתבעת לא ניצלה את ההזדמנות שהיתה לה להתנצל על הדברים.

הצטברותם של דברים אלו שוללת להשקפתי מכל וכל את תחולתה של הגנת תום הלב על הדברים שפרסמה הנתבעת.

גובה הפיצוי

משקבעתי כי הפרסומים שנעשו ע"י הנתבעת מהווים לשון הרע, ואינם חוסים תחת איזה מן ההגנות הקבועות בחוק, הרי שיש לקבוע מה סכום הפיצוי ההולם את נסיבות העניין, מקום בו תבעה התובעת פיצוי ללא הוכחת נזק.

בית המשפט העליון עמד על השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין לשון הרע, בין היתר, בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08), כדלקמן:

"הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה - הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489 (1991) (להלן: ענין נוף), 493). חומרת הפגיעה משפיעה על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589 (1975) (להלן: ענין רוזנבלום), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225 (1973) (להלן: ענין פרידמן), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי (ענין רוזנבלום, 594; ענין פרידמן, 245; ענין מיכאלי, 570-1; שנהר, 384-5)".

עקרונות אלו יפים גם שעה שבית המשפט פוסק פיצוי בגדרי הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק, הקבוע בחוק.

בענייננו, יש לשקול לחומרה את תפוצת הפרסום – הן מבחינת היקפו והן מבחינת הפורום בו נעשה הפרסום, אשר כאמור, טומן בחובו פוטנציאל לפגיעה אנושה בפרנסתה של התובעת; ואת חומרתם של חלק מן הביטויים בו.

לקולא יש לשקול את העובדה, כי הגם שקבעתי כי העובדות כפי שנטענו בפרסום לא הוכחו כנכונות, הרי שאין ספק כי הנתבעת עצמה חשה כי בנה לא קיבל תשומת לב נאותה בגן וכי התנאים בהם שהה בגן לא היו טובים להתפתחותו. לפיכך, בבסיס הפרסומים גרעין של ביקורת עניינית לגיטימית, הנשענת על חוויה אישית אמיתית.

לאחר ששקלתי את הדברים, ונתתי דעתי גם לסכומים שנפסקו בפסיקה במקרים דומים, מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי לו זכאית התובעת על סך של 20,000 ₪.

סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪.

עוד אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ח, 29 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.