סאבא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

1.בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקים אשר נגרמו לרכב מסוג טויוטה קורולה מ.ר. 66-348-52 (להלן: "הרכב"). הרכב ניזוק בתאונת דרכים שארעה ביום 16.11.2017 (להלן: "התאונה").

2.אין חולק כי הבעלים הרשום של הרכב הנו הגב' סומיה זיידאן, נושאת ת.ז. 03819546-7, אשר רכשה את הרכב בחודש פברואר 2017.

עוד אין חולק כי בוטח על-ידי התובע אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח מספר 03-125716177 (שם הפוליסה – אוטוטופ- פוליסה לביטוח) (להלן: "הפוליסה"). המבוטח היחיד בפוליסה הינו התובע – מר עמאד סאבא.

3.ביום 7.5.2017 נחתם זכרון דברים בין הגב' סומיה זיידאן לבין התובע לרכישת הרכב על-ידי התובע (נספח ג' לכתב התביעה). למרות זיכרון הדברים, לא נרשמה בעלותו של התובע ברכב, ועובר לתאונה נותר הרכב רשום על שמה של הגב' סומיה זיידאן.

4.ביום 16.11.2017 אירעה התאונה. בהודעה על תאונת דרכים אשר מילא התובע ציין כי הרכב שנסע לפניו עצר בפתאומיות, והתובע פגע בו ברכבו. התובע הודה באחריותו לתאונה. כתוצאה מהתאונה ניזוק הרכב בחלקו הקדמי (ראה נספח ד' לכתב התביעה).

5.בחוות דעת השמאי מילאד מלשה שהזמינה הנתבעת נקבע כי גובה הנזק מגיע כדי 55.53% מערך הרכב. השמאי ציין כי לאור גובה הנזק ונזקים נוספים העלולים להתגלות במהלך התיקון וירידת הערך הצפויה, הוא ממליץ לסלק את התביעה על בסיס "אובדן להלכה" (נספח ה' לכתב התביעה).

6.במכתב מיום 27.12.2017 דחתה הנתבעת את תביעת התובע לתשלום תגמולי הביטוח בגין הנזקים שנגרמו לרכב. סיבת הדחייה היא חוסר התאמה בין התשובות שמסר התובע בהצעת הביטוח למציאות, הסתרת עובדות מהותיות תוך מתן תשובות כוזבות – כל זאת מתוך כוונת מרמה. הנתבעת הפנתה במכתבה להוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). עוד צוין במכתב, כי אילו הנתבעת הייתה יודעת את העובדות לאשורן, לא היתה מסכימה לבטח את התובע, גם בדמי ביטוח גבוהים יותר. טענה אחרונה זו מתייחסת, ככל הנראה, להסתרת העובדה כי התובע היה מבוטח בפוליסת ביטוח בחברת "כלל" אשר בוטלה.

7.ביום 1.2.2018 הגיש התובע ערר על החלטת הנתבעת מיום 27.12.2017 לדחות את תביעתו לממונה על פניות הציבור אצל הנתבעת. במסגרת עררו ציין התובע כי בסעיף יב(15) להצעה לביטוח הרכב, במסגרתו נשאל אם הרכב היה מבוטח קודם לכן בחברת ביטוח אחרת, ציין כי ניתנה לו הצעה לביטוח הרכב בלבד. ביום 19.2.2018 פנה התובע במכתב לנתבעת, במסגרתו הסביר את השתלשלות האירועים שקדמה לרכישת פוליסת הביטוח. ביום 22.2.2018 השיבה הממונה על פניות הציבור בנתבעת, עורכת הדין גב' רינת איינהורן פאר, כי קודם להנפקת הפוליסה, בוטח הרכב בביטוח בחברת "כלל", וכי התובע הסתיר עובדה זו, מתוך כוונת מרמה, ועל כן נדחית תביעתו.

טענות הצדדים

8.לטענת התובע ביקש לרכוש את הרכב, אשר היה בבעלות גיסתו, לאחר נישואיו שנערכו ביום 28.4.2017 (ע' 9 ש' 10-11). קודם לרכישת הרכב, ביום 3.3.2017, פנה התובע לסוכן הביטוח מר חסן זאהר, בבקשה לקבל הצעת מחיר לביטוח הרכב. הסוכן ביקש מהתובע פרטים אישיים, כולל שנת לידה ושנת הוצאת הרישיון, וקבע את סכום הפרמיה על סך 4,000 ₪. כן ביקש הסוכן מהתובע להמציא לו רישיון רכב על שמו של התובע, או חוזה לרכישת רכב. מאחר והעסקה לרכישת הרכב טרם הושלמה – לא העביר התובע את המסמכים הנדרשים לסוכן הביטוח. בחלוף כחודש ימים גילה התובע כי חשבונו חויב בסך של 362 ₪. התובע פנה לסוכן הביטוח מר חסן זאהר, הודיע לו כי לא ביקש לערוך ביטוח וכי הרכב טרם נרכש על-ידו אותה שעה. סוכן הביטוח ביטל את הפוליסה אשר נרכשה מחברת "כלל" ביטוח, והגביה הופסקה (ע' 9 ש' 16-17).

9.ביום 8.5.2017 רכש התובע את הרכב מגיסתו. למרות זאת לא רשם התובע את בעלותו ברכב, שכן לא רצה "שיעבור עוד יד". בין התובע לגב' סומיה זיידאן נכרת זיכרון דברים (ע' 1 ש' 17-18). זיכרון הדברים אף צורף לכתב התביעה. התובע פנה לשני סוכני ביטוח בבקשה לקבל הצעות מחיר לרכישת פוליסת ביטוח, ומצא הצעת מחיר הזולה בכאלף ₪ מההצעה אשר קיבל מסוכן הביטוח מר חסן זאהר. התובע חתם על ההצעה לביטוח, מסר לסוכן טופס העדר תביעות והסדר תשלומי הפרמיה. פוליסת הביטוח התקבלה אצל התובע לאחר כשבועיים (ע' 9 ש' 18-21). לצורך הקמת הפרמיה, מסר התובע לסוכן הביטוח עותק מזיכרון הדברים (ע' 1 ש' 22-23).

10.התובע מצביע על כך שלמרות טענתה של הנתבעת למרמה, לא ביטלה את הפוליסה, והמשיכה לחייב את חשבון התובע עד ליום 7.2.2018 - המועד בו בוטלה הפוליסה (ע' 9 ש' 28-29).

11.בכתב הגנתה, הסבירה הנתבעת את סירובה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח הנתבעים בכך שמסר לה כי הינו בעל הרכב למרות שביום הקמת הפוליסה הבעלים הרשום של הרכב הייתה הגברת סומייה זיידאן. הנתבעת טענה כי לו ידעה כי התובע אינו הבעלים הרשום של הרכב, לא הייתה מבטחת את הרכב. הנתבעת אף הצביעה על "חור ביטוחי" בתקופה שבין חודש 2/2017 ועד לחודש 5/2017. לטענת הנתבעת, נתונים אלו לא נמסרו לה על-ידי סוכן הביטוח במועד עריכת הפוליסה. בנוסף, טענה הנתבעת, הסתיר ממנה התובע כי קודם להפקת הפוליסה, בוטח הרכב ב"כלל חברה לביטוח", אשר ביטלה את הפוליסה.

12.הנתבעת הצביעה על כך שהרכב היה בליסינג מיום 25.12.2013 ועד ליום 24.1.2017. ביום 24.1.2017 הועבר הרכב ליבואן טרייד אין - דוד לובינסקי. ביום 16.2.2017 (שבועיים קודם לרכישתו על ידי התובע) הועבר הרכב לבעלותה של הגב' סומיה זידאן. הנתבעת תמהה מדוע התובע, אשר היה מעוניין לרכוש את הרכב, לא עשה כן ישירות מחברת הטרייד אין, אלא ביקש מבת משפחתו לרכוש את הרכב עבורו, כעולה מסמיכות הזמנים בין רכישת הרכב על-ידי גב' סומיה זיידאן לבין רכישת הביטוח מחברת הביטוח "כלל" על-ידי התובע (ע' 11 ש' 24).

13.עוד טענה הנתבעת כי בבעלות התובע ארבעה רכבים שונים, כעולה מעדותו בבית המשפט. דא עקא, בעת עריכת הצעת הביטוח בחודש מאי 2017 פירט התובע עבר ביטוחי של רכב אחד בלבד. הנתבעת מדגישה כי בעת עריכת הפוליסה על מבקש הפוליסה להציג את מלוא עברו הביטוחי (ע' 11 ש' 15-18).

14.הנתבעת הדגישה כי אף אם הציג התובע לסוכן הביטוח את זיכרון הדברים ורישיון הרכב (בו רשומה הגב' סומייה זיידאן כבעלים), אין לייחס לה ידיעה ביחס לפרטים אלה. לעניין זה הפנתה הנתבעת לבר"ע 10337/06 דוד מנשקו נגד המגן (5.3.2007).

15.כן הפנתה הנתבעת לכך שהתובע לא זימן למתן עדות את סוכן הביטוח שרכש עבורו פוליסת ביטוח בחברת "כלל", כדי להוכיח כי הנפקת הפוליסה בחברת "כלל" נעשתה בטעות. הנתבעת מציינת כי אינה יודעת מדוע בוטלה הפוליסה בחברת "כלל", מהם פרטי הפוליסה ולמי הונפקה (נהג אחד או יותר). הנתבעת טוענת כי התובע בוחר להמשיך ולהסתיר את המידע הזה, על אף היותו חיוני (ע' 12 ש' 15-19). עוד הפנתה הנתבעת לכך שהגב' סומיה זיידאן היא אשר שילמה לשמאי, חרף טענתו של התובע כי הרכב נרכש על ידו והיה בבעלותו.

על כן, טוענת הנתבעת, יש לקבוע כי התובע מסר מידע לא מלא בעת עריכת הפוליסה, תוך כוונה להסתיר מידע מהותי מהנתבעת.

דיון

16.דין התביעה להתקבל.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי התובע התנהל בחוסר תום לב, תוך שהסתיר ממנה מידע חיוני בעת הקמת פוליסת הביטוח מכמה טעמים, אשר יפורטו להלן.

17.נותנת אני אמון בגרסתו של התובע, כי הרכב נרכש על ידו מקרובת משפחתו, גב' סומייה זיידאן. להוכחת טענתו צרף התובע לכתב תביעתו עותק מזיכרון הדברים אשר נחתם בינו ובין הגב' זיידאן ביום 7.5.2017. בזיכרון הדברים צוין הרכב כבעל הממכר. כן פורטו פרטים נוספים המאפיינים את הרכב (שנת ייצור – 2013; מספר רישוי - 66-348-52 ; 130,000 קילומטר; ובעלות 01). זיכרון הדברים אף נקב בתמורה ששילם התובע בגין רכישת הרכב, בסך של 78,000 ₪. הנתבעת לא סתרה את מהימנותו או תוקפו של זיכרון הדברים. תקפותו של זיכרון הדברים אף מוצאת חיזוק בהוצאת פוליסת ביטוח על-ידי התובע בלבד, שהרי חזקה היא כי בעל הפוליסה הוא בעל הרכב. הנתבעת לא סתרה חזקה זו.

על כן מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הוא היה הבעלים של הרכב במועד התאונה.

18.מקבלת אני את גרסתו של התובע, כי הביטוח אשר נערך בחברת "כלל", הוקם על ידי סוכן הביטוח בטעות, ומיד עם גילוי הטעות – בוטל. עוד מקובלת עליי טענת התובע כי סבר בזמן אמת שהמדובר בהצעה לביטוח בלבד. זאת ועוד, התובע אף דיווח כדין על ביטול הצעת הביטוח בחברת "כלל", כעולה מבקשתו של התובע להקמת פוליסת הביטוח בנתבעת.

פוליסת הביטוח אשר נערכה לתובע בחברת "כלל" (פוליסה מספר 7-60547315-01) נערכה ביום 23.4.2017 וקדמה לרכישת הרכב על ידי התובע מהגב' סומיה זיידאן, ביום 7.5.2017. חזקה היא כי התובע לא היה מבטח רכב אשר טרם נרכש על ידו, ולפיכך ניתן להבין את טענתו של התובע כי הבין מסוכן הביטוח כי מדובר בהצעה לעריכת ביטוח בלבד. גרסתו זו של התובע אף מתיישבת עם ביטול הפוליסה לאלתר ובאופן רטרואקטיבית, לאחר שגיהל התובע כי הוקמה. מסקנה זו מקבלת תמיכה גם מטופס הצעת הביטוח שמילא התובע אצל הנתבעת (נספח ז' לכתב התביעה). שם, בסעיף יב (12) להצעת הביטוח נשאל התובע – "האם חברת ביטוח כלשהי דחתה פעם את הצעתך, או סירבה לחדש את הפוליסה, או ביטלה פוליסה שלך מסוג כלשהו?" סעיף זה סומן בתשובה "לא". יחד עם זאת ציין התובע בסעיף יב(15) תחת השאלה - "האם המוצע לביטוח היה מבוטח קודם לכן בחברת ביטוח אחרת?" וסימן "לא" וכן רשם בכתב יד - "נתקבלה הצעה בלבד". דברים אלו מבססים את טענת התובע כי סבר בזמן אמת כי הפוליסה אשר נערכה לו בחברת "כלל", הייתה בגדר הצעה בלבד, ולא פוליסת ביטוח אשר הוקמה ובוטלה. אף לא ברור כיצד נערך לתובע ביטוח בחברת "כלל" למרות שטרם המציא את זיכרון הדברים (שנערך רק לאחר מכן) או רישיון רכב המעיד על זכויותיו בו. זאת ועוד, פוליסת הביטוח ב"כלל" הוקמה ביום 23.4.2017, וביטולה נעשה רטרואקטיבית ליום ההקמה – ליום 23.4.2017. מדברים אלו עולה כי התובע אף לא היה מבוטח בפועל בפוליסה זו. כלל דברים אלו מעידים כי התובע לא ביקש לרכוש פוליסת ביטוח מחברת "כלל", והפוליסה שהוקמה בוטלה ליום הקמתה. על כן, דוחה אני את טענות הנתבעת כי התובע הסתיר מידע חיוני לצורך הקמת הפוליסה בנתבעת.

19.אני דוחה אף את טענת הנתבעת כי לו היה מוסר לה התובע מידע אחר (כגון: מספר הרכבים שבבעלותו), לא הייתה מקימה לו את הפוליסה מלכתחילה. טענות אלו נטענו בעלמא, וממילא לא הובהר מדוע יש בהן או בקיומה של פוליסה אחרת אשר בוטלה לבקשת התובע בכדי לבסס סירוב לבטח את הרכב כבקשת התובע.

20.איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע הסתיר עניין מהותי, כהגדרת המונח בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. הפסיקה פרשה "עניין מהותי" כעניין הנוגע לנתוניו המיוחדים של המבוטח, תוך שנקבע כי יש לבחון את הרלוונטיות של המידע אשר לא הגיע לידי חברת הביטוח בזיקה לסוג הביטוח המסוים שרכש המבוטח. המבחן הינו מבחן אובייקטיבי, ונמדד על פי תוחלת הנזק, אשר מנקודת מבטו של המבטח עשוי להביא לחוסר כדאיות בסיסית להתקשר בחוזה הביטוח. במילים אחרות, יש לבחון האם העובדות אשר היו בידיעתו של המבטח במקרה המסוים, היו עלולות להשפיע על נכונותו לכרות את חוזה הביטוח (ראה ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 671 (1993); ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375). נטל ההוכחה כי המדובר בהסתרת עניין מהותי מוטל על המבטח.

21.בעניינינו, אני מקבלת את עדותו של התובע כי המציא לסוכן הביטוח את זיכרון הדברים. יש להניח כי התובע אף נדרש להמציא את רישיון הרכב, ממנו עולה באופן ברור כי הבעלות ברכב רשומה על שם הגב' סומייה זיידאן – ולא התובע. טענת הנתבעת כי התובע הסתיר ענין מהותי נטענה בעלמא והנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיחה. אכן, מידע על סרוב מבטח קודם להתקשר עם מבוטח או לחדש פוליסת ביטוח, נכנס לגדר הקטגורייה של "עניינים מהותיים" (ראו לעניין זה ע"א 770/81 רגומי בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(1) 617 (1985); ע"א 212/71 רונן נ' לה פונסייר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כו(1) 533 (1972)), אולם בענייננו דיווח התובע על הצעה קודמת בטופס הצעת הביטוח. זאת ועוד, אני מקבלת את עדותו של התובע כי הוא בחר לבטל את הפוליסה אשר הוקמה לו, ללא ידיעתו, בחברת "כלל", וכי עד לחיובו בתשלום סבר כי מדובר בהצעה בלבד. מדברים אלה עולה כי התובע לא פעל להסתיר את ביטולה של הפוליסה, וממילא הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי היה בביטולה של הפוליסה, כנטען, בכדי לשלול את הקמת הפוליסה שמכרה לתובע (לעניין זה, יתכנו מקרים בהם מבוטח יבטל פוליסה בשל פרמיות גבוהות ויבקש לעבור לחברה מתחרה, ואין בכך כדי לפגוע בהקמת הפוליסה החדשה).

23.על דרך של קל וחומר, לא מצאתי כי מתקיימת בתובע "כוונת מרמה" כאמור בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח. לא שוכנעתי כי התובע פעל תוך כוונה להסתיר עניין מהותי, מתוך הנחה או סברה כי אם לא יעשה כן, תסרב הנתבעת להתקשר עמו בחוזה ביטוח (ראו דיון בפסק הדין בעניין סיני). עוד מקובלת עליי טענת התובע, כי העביר לסוכן הביטוח לצורך הקמת הפוליסה בנתבעת, את זיכרון הדברים אשר נחתם בינו ובין הגב' סומיה זידאן. הנתבעת לא הוכיחה אחרת, ואף לא טענה כי מסמך זיכרון הדברים לא נמצא בין המסמכים שהומצאו לה. חזקה על סוכן הביטוח כי אף דרש עותק מרישיון הרכב כתנאי להקמת הפוליסה.

24.טענת הנתבעת כי סוכן הביטוח מטעמה חרג מהרשאתו עומדת בניגוד להוראות סעיף 33(ב) לחוק חוזה הביטוח הקובע כי: "לעניין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח". לא נטען ולא הוכח כי סוכן הביטוח חרג מהרשאתו ו/או כי התובע ידע על כך, כגון במקרה שנדון בפסק הדין בעניין דוד מנשקו אליו הפנתה הנתבעת. זאת ועוד, הטענה לא הועלתה במכתב הדחייה או כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת, ולפיכך מדובר בהרחבת חזית אסורה.

25.לא זו אף זו, לא מצאתי כי בנסיבות העניין שאלת הבעלות ברכב במועד התאונה רלבנטית לעניין זכות התובע לקבל את תגמולי הביטוח הנתבעים. סעיף 55 לחוק חוזה ביטוח קובע:

"(א) בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק.

(ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו".

במילים אחרות, יש להבחין בין המישור הקנייני לבין המישור הביטוחי, ואין הביטוח פסול בשל כך שאין למבוטח זכות קניינית בנכס. כל עוד יכול המבוטח (או המוטב) להוכיח כי סבל נזק מפגיעה בנכס, כלומר שהייתה לו זיקה כלכלית לנכס, זכאי הוא לאכוף את חוזה הביטוח ולגבות תגמולים מכוחו. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט שמגר, בע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נגד ברוך חדד, פ"ד מ(3):

"אף לולא עברה המונית לבעלותו של חדד, לא היה הדבר רלוואנטי. בהקשר שלפנינו, חדד הוא שביטח את המכונית המסוימת, שבה מדובר כאן. חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, החל על ענייננו לאור האמור בסעיף 75 שבו, אינו דורש את קיומו של אינטרס ביטוחי, שביטויו בבעלות דווקא. ישנן הוראות ספציפיות, הדורשות עניין מסוים באובייקט המבוטח (פרופ' א' ידין, 'חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981' פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ד) 25). לגבי ביטוח מפני נזקים, נדרש, למשל, שהנזק יהיה 'למבוטח או למוטב'. על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 55לחוק חוזה הביטוח, אומר פרופ' ידין, שם, בעמ' 27:

'בביטוח נזקים הוצגה הדרישה לענין בר ביטוח מפני החשש שמא אדם יבטח נכס שאבדנו או נזקו לא היה גורם לו נזק כלשהו. לכאורה אין לראות בביטוח כזה כל פסול; אמנם הוצע בהצעת החוק סעיף 49(א), שביטוח נכסים יחייב את המבטח, בעד נזק שנגרם מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזוק', ללא התיחסות לשאלה למי נגרם הנזק. ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בשלב מאוחר של דיוניה, שינתה את הנוסח המוצע בהוסיפה את המלים, 'למבוטח או למוטב' אחרי המלים, 'בעד נזק שנגרם', ללמדך שאין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אם הנזק לא נגרם לאחד מאלה'.

תוספת זו היא ביטוי לרצון להגדיר זיקה בין המבטח לבין מי שזכאי לפיצוי, אך הגורם הנהנה הוגדר כ'מבוטח', היינו כמי שערך את הביטוח או מי שהביטוח נערך לטובתו. עניין הבעלות לא שולב כמרכיב למערכת היחסים האמורה. יתרה מזאת, לגבי הצורך שהמבוטח יהיה בעליו של הנכס, אשר אותו ביטח, אומר סעיף 55(ב):

'הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו'.(ההדגשה שלי - מ' ש').

משמע, הנזק צריך להיגרם למבוטח או למוטב, אך אין זאת אומרת, שהנכס צריך להיות בבעלותו של אחד מהם. אכן קיימים מצבים לא מעטים, אשר בהם מבטח אדם נכסים של זולתו, מפני שהוא אחראי להם, ואם יאבדו או יינזקו הוא יהיה חייב לפצות את הבעלים, ולכן ייגרם למבוטח נזק; ייתכנו גם נסיבות, שבהן מבטח אדם נכס, מפני שיש לו עניין בהגעתו בשלום של נכס פלוני, כדי שיוכל לקבלו לבעלותו אחרי הגעתו"

26.כן ראו דברי בית המשפט בפסק הדין שניתן בבע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ ואח', פ"ד מו(5) 397, שם נקבע כי: "חובת השיפוי של המבטח אינה מותנית באופייה של הזיקה הקניינית של המבוטח לנכס אלא באופי הנזק שנגרם ובשווי הנקוב בפוליסה". משקבעתי כי התובע רכש את הרכב, מצאתי כי הינו בעל זיקה כלכלית לרכב. די בכך כדי לחייב את הנתבעת בתשלום תגמולים לפי הפוליסה שרכש.

27.אין חולק כי בפוליסת הביטוח לא צויין מיהו הבעלים הרשום של הרכב והתובע הוגדר כנהג יחיד. גם בהוראות הפוליסה עצמה לא מצאתי הוראה המגבילה את הביטוח לבעלים הרשומים של הרכב בלבד. יש להניח כי לו הגבלה כזו הייתה קיימת, לא הייתה הפוליסה מוקמת אלא לאחר הצגת מסמכי רישום בעלות בתוקף, על שם התובע. מהוראות הפוליסה עולה, אם כן, כי הביטוח חל על התובע בלבד. מכאן, זיקת הביטוח הולכת אחר המשתמש ברכב ולא אחר הבעלים.

28.יתר טענות הנתבעת, באשר לעבר הביטוחי של גב' זידאן סומיה, וכן שאלת זהות הגורם אשר שילם את שכר טרחת השמאי, אינן רלבנטיות לעניינינו ולא מצאתי שיש במענה להן – לכאן או לכאן - כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי.

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

29.חוות הדעת השמאית הוכנה לבקשת הנתבעת. הנתבעת אף לא טענה כנגד הסכומים שנקבעו בה. משכך, אני מורה לנתבעת לשאת בתשלום תגמולי הביטוח בהתאם להערכת השמאי מילאד מלשה בחוות דעתו מיום 1.12.2017, בסכום כולל של 55,343 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.

הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית הצמדה כחוק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ט, 28 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.