רקע ועובדות
עסקינן בתביעה על סכום קצוב שהוגשה להוצאה לפועל, בגין חוב בסך 5,483 ₪, ביחס ליתרת חוב בגין ציוד ודמי מינוי. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ובהסכמת הצדדים ניתנה לנתבע רשות להתגונן (פרוטוקול מיום 6.1.16).
טענות הצדדים
טענות התובעת:
בשנת 2012 הנתבע רכש שני קווי טלפון שני מכשירים. מכשיר טאבלט מדגם אסוס נרכש ביום 4.3.12, ותמורתו הייתה אמורה להשתלם ב- 36 תשלומים. בפועל שולמו 6 תשלומים בלבד, ויתרת החוב בגינו עומדת על 2270 ₪. המכשיר הנוסף הוא טלפון מדגם "סמסונג גלקסי", אשר נרכש תמורת סכום של 5220 ₪, אשר היו אמורים להשתלם ב 36 תשלומים. בפועל, התקבלו 7 תשלומים בלבד, ויתרת החוב בגינו היא בסך של 4,241 ₪.
ביום 20.6.12 הנתבע ביקש לנתק את קווי הטלפון, והוסבר לו על ידי נציג שירות כי עליו לשלם את יתרת התשלומים בגין המכשירים. בחלוף 4 ימים על מנת לצמצם את הנזק הכלכלי, החליטה התובעת לנתק את קווי הטלפון.
התובעת ניסתה ללא הועיל במשך חודשים להסדיר את החוב עם הנתבע.
סכום החוב נשוא התובענה עמד על 5260 ₪ נכון ליום 17.1013, ולמועד הגשת התביעה הסתכם בסך של 5483 ₪.
ההסבר אודות סכום החוב נרשם בנספח א' לכתב בתביעה, ממנו עולה כי מסכום החוב הכולל בסך של 6511 ₪, נוכה סך של 1251 ₪ ששולמו על ידי הנתבע לאחר סיום ההתקשרות. בסעיף 17 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת נרשם חישוב לפיו החוב הכולל עמד על 6730 ₪,כשמסכום זה נוכה סך של 1470 ₪ ששולמו על ידי הנתבע לאחר סיום ההתקשרות, ולפיכך היתרה היא 5259 ₪. למעשה, עסקינן בשני חישובים זהים, וההבדל היחיד נעוץ בכך שסכום החוב בסך של 6730 ₪, כלל גם דמי מנוי בסך של 220 ₪.
טענות הנתבע:
הנתבע טען כי תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם התובעת, אינו מתייחס לתביעה שהוגשה בהוצל"פ, אלא התובעת העלתה טענה חדשה בעת דיון ההוכחות, ובכך פגעה בזכותו להתגונן מפני טענותיה. הוסבר כי כתב התביעה על סכום קצוב, כפי שהוגש בלשכת ההוצאה לפועל, לוקה בחסר, לא מצוינים בו פרטים מהותיים, והוא אינו עונה על דרישות החוק בהתאם לקבוע בסעיף 81א(1) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז 1967. בנוסף, נטען כי התובעת לא שלחה לנתבע התראה בנוסח הנדרש לפי הוראות תקנה 209א(א) לתקנות ההוצאה לפועל. להתנגדותו צרף הנתבע את מכתב ההתראה שנשלח על ידי בא כוח התובעת עוד באוקטובר 2013, וכן את תשובת באת כוחו לאותו מכתב. במכתב התשובה ציינה באת כוחו כי בעבר כבר נעשתה פנייה בגין אותה עילה, וביקשה העתק החוזה עליו נשענת התביעה. עם זאת, הנתבע לא טרח לצרף את תגובת התובעת למכתבה של באת כוחו.
בהתנגדותו טען הנתבע כי רכש טלפון חדש בחנות של התובעת, משאבד הטלפון קודם שהיה ברשותו. המוכרת החתימה אותו על מספר מסמכים וקיבלה את כרטיס האשראי שלו לצורך המכירה, אך לא זכור לו כי נאמר לו שמחיר מכשיר הטלפון הוא 5220 ₪. לטענתו, מחיר טלפון מדגם זה עמד על 1700 ₪ בלבד. הנתבע הוסיף כי הטפסים שהגישה התובעת במסגרת התובענה אינם אותנטיים ומזויפים (סעיפים 2-3 לתצהיר וסעיפים 4 ו- 6 להתנגדות).
טענה חילופית שהעלה הנתבע היא טענת "פרעתי". הנתבע טען כי על פי דפי החיוב של כרטיס האשראי שעל שמו, שולם על ידו סך של 6067 ש"ח ₪ החל מינואר ועד ספטמבר 2012, ולפיכך סכום התביעה נגבה במלואו ואף מעבר לכך. בדצמבר 2012 שולם סכום נוסף של 2392 ₪ באמצעות כרטיס האשראי, אך התובעת רשמה כי התשלום הוא עבור שירותים, ולא עבור גמר חשבון, כפי שהיה עליה לרשום.
לאחר הגשת ההתנגדות הגיש הנתבע תצהירים נוספים. בתצהיר מיום 5.10.15 נטען כי מכשיר הטלפון של הנתבע נרכש בשנת 2013 בחנות בזק, ולא אצל התובעת. לדבריו, בשנת 2011 בתו באה לבקר בישראל, ולאחר עזיבתה ביקש מהתובעת להחליף את מספר טלפון הקבוע שלו למספר הטלפון הזמני ששימש את בתו בעת שהותה בישראל. במקום זאת, התובעת החתימה אותו על מסמכים לרכישת מכשירים חדשים, והנתבע בשל תמימותו חתם על מסמכים, שלא היה אמור לחתום עליהם.
בתצהיר עדות ראשית מיום 6.6.16,חזר הנתבע וטען כי לא רכש מכשיר חדש כלשהו בינואר 2012, אלא רק ביקש להחליף את מספר הטלפון כמפורט לעיל. לטענתו, הטלפון המצוי ברשותו נרכש על ידו עוד בשנת 2009 תמורת סכום של 1740 ₪.
בנוגע לטבלט, טען הנתבע, כי המסמכים עליהם חתם אינם ברורים, ואין הוא זוכר אם חתם עליהם, אך זכור לו כי מחיר הטבלט היה 500 ₪, ומכאן שעסקינן במסמכים שקריים.
באוקטובר 2015 הגיש הנתבע "בקשה לתיקון טיעון והוכחת טענת הונאה ופרעתי", ובמסגרתה אישר הנתבע כי אין רלוונטיות לרכישת הטלפון בחברת "בזק", בשנת 2013. הנתבע טען כי גם אם רכש אצל התובעת, מכשיר טלפון מדגם סמסונג, הרי מחירו כיום הוא 400 ₪, ואילו מחיר הטבלט הוא 700 ₪. לטענתו, החל משנת 2007, מועד בו החלה ההתקשרות בין הצדדים, שילם לתובעת סכומים גבוהים, כפירוטם בסעיף 9 לבקשה, ולכן התובעת קיבלה את מקסימום התשלומים המגיע לה, ואינה זכאית לכל תשלום נוסף.