בפני תביעת השבה שהגיש בנק כנגד לקוח, בגין שיק שהופקד לטובת מוטב אחר, לחשבונו של הלקוח, וכובד בטעות על ידי הבנק.
א.כללי
1.התובע הינו בנק.
2.הנתבע הינו מר אליהו מרדכי ווייל, המחזיק ומנהל אצל בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ (שהינו מקבוצת הבינלאומי) סניף 185 (ירושלים) חשבון שמספרו X (להלן: "החשבון").
3.ביום 31.5.07 הופקד לחשבון הנתבע, על ידי גב' קרול אברהם שיק מס' X על סך 5,473 ש"ח משורטט למוטב בלבד לפקודת "מבטחים", משוך על חשבון X סניף 369 בבנק אוצר החייל, זמן פירעון 15.5.07 (להלן : "השיק").
4.השיק הנ"ל הופקד יחד עם 6 שיקים נוספים שסכומם הכולל הסתכם בסך של 28,415 ₪. קרי, יחד עם השיק המפורט לעיל, הסכום הכולל של השיקים שהופקד באותה הזדמנות עמד על סך של 33,888.47 ₪.
5.אף על פי, שהשיק הנ"ל הוגבל בסחירותו ונרשם לפקודת "מבטחים', תמורתו זוכתה בחשבון הנתבע, כאשר עקב כיבוד השיק כאמור, נאלץ הבנק לפצות את מושך השיק בסכום
השיק הנ"ל.
6.יוער, כי יחד עם השיק הנ"ל הופקד שיק נוסף ע"ס 5,823 ₪, גם הוא משורטט למוטב בלבד לפקודת "מבטחים" וגם הוא הופקד לחשבון לקוח אחר של בנק פאג"י, במקום להיות מופקד לטובת "מבטחים".
7. הבנק פנה באופן ישיר לנתבע בבקשה, כי ישיב לידיו את הסך של 5,473 ₪ רק לאחר שלוש שנים, אולם הנתבע השיב, שאין בדעתו לשאת בנזק שגרם הבנק, עקב טעותו שלו. למרות זאת, הבנק שקט על שמריו, ולא הגיש תביעה כנגד הנתבע באותה עת.
8.בסופו של דבר, הגיש הבנק תביעה כנגד הנתבע, רק לאחר 6 שנים ותשעה חודשים מיום שהופקד השיק בבנק. מכאן, התביעה שבפני.
ב.טענות הבנק
1.לטענת הבנק, על הנתבע להשיב את סכום השיק בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") זאת כיוון שמדובר בשיק, שהופקד בחשבון וכובד בטעות על ידי הבנק.
2. לפיכך, יש לחייב את הנתבע להשיב לתובע את הסך של 5,473 ש"ח שהועבר לחשבון וזאת
בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.5.07 ועד ליום התשלום בפועל.
ג.טענות הנתבע
1.לטענת הנתבע, חשבונו מתנהל בירושלים בבנק פאג"י בירושלים. העילה של התביעה - מבוססת על טעות שעשה הבנק עצמו, לפני שש שנים ותשעה חודשים, טרם הגשת התביעה.
2.לפי טענת הנתבע, כ- 7 שנים, טרם הגשת התביעה, פנה אליו מר משה ביננפלד ז"ל (להלן: "משה") וביקש הלוואה בסך 34,000 ₪ למספר ימים בטענה, כי הוא אמור לקבל תוך זמן קצר סכום זה. הנתבע הלווה למשה את הסכום.
3.משה נתן לנתבע שיק ביטחון כערבות להלוואה, והעמיד שטר הלוואה עם ערב אחד להבטחת פירעונה. לאחר מספר ימים, משה ביקש להחזיר את ההלוואה והוא, או אדם מטעמו, הפקיד לחשבונו של משה את הסכום.
4.משנוכח הנתבע לוודא, 3 ימים מיום ההפקדה כי השיקים לא חזרו ואושרו בבנק, הוא השיב למשה את שיק הביטחון ואת שטר ההלוואה, ומבחינתו עניין ההלוואה הסתיים.
5.כ-3 שנים טרם הגשת התביעה, פנו לנתבע מהבנק ואמרו לו, כי שיק אחד מההפקדה שהינו למוטב בלבד ולפקודת מבטחים בסך 5,473 ש"ח הופקד בחשבונו וכי הבנק מבקש שיחזיר לו את ערך השיק. הנתבע טען, כי ידוע לו שאין כל אפשרות להפקיד לחשבונו שיק של "למוטב בלבד", על שם אדם אחר. הוא טען בפני הבנק, כי גרם לו נזק גדול ואין זה סביר שהוא יישא בנזק שהבנק גרם. הבנק נרדם על משמרתו ולא עשה דבר בעניין זה עוד מספר שנים. רק באחריתה של שנת 2013 הוחלט בבנק להגיש תביעה כנגד הנתבע.
6.מכל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
דיון
ד. עדות נציגת הבנק במענה לשאלות שהוצגו לה:
"ש. מופיע בכתב התביעה שיק שהופקד, שזה יסוד כתב התביעה, ביום 31.5.07. מי המפקיד? מפנה לנספח א'1.
ת. קרול אברהם.
ש. מי הפקידה שקיבלה את השיק.
ת. אסתר.
ש. האם על פי הנחיות בנק ישראל, היה מותר לאסתר לקבל את השיק?
ת. על פי ההנחיות לא, כי השיק היה משורטט למוטב בלבד, וכל הנושא פה שהייתה פה טעות אנוש.
ש. למה היא עשתה נגד הוראות בנק ישראל?
ת. כי היא טעתה.
ש. האם זה החשבון היחיד שהיא טעתה, או שהיו עוד חשבונות שהיא נתנה למשוך שיקים של המוטב בלבד והפקידה את זה למישהו אחר?
ת. אני לא יכולה לדעת מה היא הפקידה בכל מהלך עבודתה בבנק. אני יכולה לציין שטעויות קרו ויקרו, בנק זה אנשים מאחוריו.
ש. יש שני שיקים מאותו מוטב, מפנה לנספח ג', ששניהם הופקדו לבן אדם שלישי. לי יש שיק אחד שהופקד אלי, ויש שני שיקים. האם זה נכון? שיק שהופקד לחשבוני באיזה סכום הוא?
ת. 5,473 ₪.
ש. היה שיק נוסף 5,823 ₪, זה הופקד לחשבון של מישהו אחר.
ת. נכון, גם בטעות.
ש. כמה זמן אחרי שהשיק הופקד פניתם אלי?
ת. פנו אליך ב-2010, בערך אחרי שלוש שנים, כשגילו את הטעות ואז גם הבנק פיצה את הלקוח השני, שילמו לו את הכספים, והנתבע היה צריך להחזיר לבנק.
ש. אני חזרתי בתשובה לבנק ושזה רשלנות של הפקידה, מתי הבנק הגיש את התביעה.
ת. אני לא יודעת."
ה.עדות הנתבע:
"ש. אתה נוהג לתת הלוואות באופן קבוע.
ת. בעבר כן. הייתה לי אפשרות, הוא היה מלווה לי ואני הייתי מלווה לו.
ש. מה הקשר שלך לאותו משה.
ת. הייתי חבר שלו, הוא היה תקוע ואם היה לי הייתי נותן לו, והוא היה נותן לי, שטרות עניינים.
ש. הכול היה מסודר.
ת. כן.
ש. מה סכום ההלוואה שנתת לו.
ת. לא זוכר בדיוק. עברה תקופה ארוכה.
ש. כתבת את הסכום בתצהיר 34 אלף ₪.
............
ש. סמכת עליו.
ת. כן.
ש. ובכל זאת לקחת שטר חוב ושיק בטחון.
ת. התורה מחייבת.
ש. והסכם עשית?
ת. כן.
ש. למה לא הצגת אותו.
ת. שבע שנים אחרי אציג הסכם הלוואה? השמדתי אותו מזמן. שבוע אחרי קרעתי.
ש. שבוע אחרי קרעת?
ת. לא זוכר בדיוק אם שבוע. לקחתי הלוואה מבן אדם, הוא החזיר לי במלואו, ואחרי שנים אומרים שיש שיק. באותו זמן החשבון שלי היה מגלגל סכומים אגדיים, כבר שנים שאין לי הפקדות בחשבון.
ש. אני מסתכל על דף החשבון שלך, החשבון מתנהל ביתרת חובה, אתה נותן הלוואה בלי ריבית, ובחשבון שלך כן משלם ריבית. תסביר.
ת. הוא היה עושה אותו דבר, זה היה הדדי, הסתדרנו עד מלוא האשראי. הוא היה משלם עלי גם באותה מידה, התייחסנו אם יש לנו אשראי בחשבון אז קח תהנה בינתיים.
ש. מפנה לסעיף 6, מה היו שמות הערבים.
ת. לא זוכר.
ש. איך בדקת שהם טובים.
ת. לקחתי בודק ובסדר, זה מקובל.
ש. לא הבאת צילום שטר חוב, תצהיר, איך אתה תומך את כל הנושא הזה שאתה מציג פה.
ת. אתם לא יכולים לבוא שבע שנים אחרי הפקדה, ואני צריך לזכור מי היה ערבים? הסתיים העניין, נקרע הדף, יש גם עניין לקרוע, לא להשאיר שטר חוב פרוע, למה? מחר שני הצדדים לא נמצאים בעולם, יבואו היורשים ויתבעו מחדש.
ש. מתי קרעת את שטר החוב.
ת. לא זוכר. הוא היה נמצא אצלי על בסיס כמעט יום יומי.
........
ת. אם אני הייתי עושה את הטעות הזאת ואני הייתי אשם ברשלנות הזאת, בוודאי שהייתי מחזיר. לא עשיתי עושר שלא במשפט, ולמה? כי אותו אחד שהלוויתי לו את הכסף החזיר לי את הכסף, אני לא יכול לתבוע אותו, הוא עשה את שלו מבחינתו, הרשלנות הייתה של הבנק.
אם הייתה לי אפשרות הייתי פונה אליו, הוא אדם נאמן, גם בלי שטר היה מחזיר לי את הכסף. "
ו.הכרעה
1.לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות, סבורני שדין התביעה להידחות.
2.הנתבע העלה טענה, כי תביעת הבנק הוגשה בשיהוי רב. ואכן, לעיצומם של דברים, התביעה הוגשה בשיהוי רב, ועל כן דין התביעה להידחות, ולו רק מטעם זה בלבד. להלן אנמק קביעה זו;
3.סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובעים:
" 5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן- תקופת ההתיישנות)
היא-
(1)בשאינו במקרקעין – שבע שנים;
(2)במקרקעין – חמש עשרה שנה...
6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."
4.ואולם, חוק ההתיישנות קובע בסעיף 27 כדלקמן:
"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".
5.לאור האיזון המצוי, זה מכבר, בדיני ההתיישנות, בשל חשיבותה של זכות הגישה לערכאות והרצון ליתן למבקש סעד שהות מספקת לפנות לפתרונות חלופיים בטרם הגשת תביעה - נקבע בפסיקה שיש לפרש בצמצום את דיני השיהוי (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444 פורסם בנבו ותקדין, 2003).
6.ואולם, בהתאם, נקבעו בפסיקה מספר תנאים חלופיים לקבלת טענת שיהוי, כדלקמן:
1. בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו. כאשר נפסק שטענה בדבר ויתור או מחילה על זכות מחייבת רמת הוכחה נכבדה, ושעצם האיחור בהגשת התביעה, כשלעצמו, אין בו כדי להעיד על ויתור או מחילה של התובע על זכות התביעה.
2. במשך הזמן שחלף שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב התנהגותו הבלתי ראויה של התובע.
3.שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. (ראה פרשת תלמוד תורה בעמ' 446
הנטל להוכיח התקיימות אחד התנאים לעיל מוטל על הטוען לשיהוי, קרי הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, פ"ד ל(1) 732 ).
7.במקרה דנן, אני סבור, כי מתקיימים שלושת התנאים כולם, ולהלן אפרט;
8.ראשית, אני סבור, כי הוכח שבנסיבות המקרה, התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו. אדגיש, כי בעניין זה כבעניינים אחרים, לפי מיטב התרשמותי שהנתבע דיבר עדות ברורה הגיונית וקוהרנטית, אשר ניתן לסמוך עליה ואני מאמץ את הדברים שאמר כדברי אמת. בעניין דנן, מדובר בשיק, אשר הזמן לבדיקתו על ידי הבנק עומד על 3 ימים. אין גם חולק, כי טרם יילקח בחשבון ביתרת החשבון שיק שהופקד לעניין היתרה, על הבנק להמתין 3 ימים על מנת להבטיח כי השיק המופקד אכן יכובד. במקרה דנן, השתהה הבנק בטרם פנה לראשונה לנתבע לקוחו שלוש שנים תמימות. סבורני, שגם אם הייתה חולפת שנה אחת בלבד, ניתן היה להעלות, במקרה דומה, טענת שיהוי. סבורני, שיכול לקוח של בנק להניח, כי אם חלפו שש שנים ותשעה חודשים ולא הוגשה תביעה, אזי הבנק ויתר על זכות התביעה העומדת לו.
9.אני סבור שהנתבע שינה את מצבו לרעה, עקב השיהוי. זאת שכן, נגרם לו נזק ראייתי חמור: בראש ובראשונה הלווה משה נפטר והלך לבית עולמו, עניין שלא הוכחש על ידי הבנק. בנוסף, בידי התובע לא נותרו מסמכים שיעידו על ההלוואה, ובנוסף לא זכור לנתבע מי הערב הנוגע להלוואה נשוא התביעה דנן. טענות הבנק, כי האחריות בעניין זה רובצת על הנתבע, דינן להידחות. הנתבע הסביר, ואני מקבל את הסברו, לפיו, עסק במתן הלוואות רבות, אם כי בעת התביעה זנח עיסוק זה. אין זה סביר שהנתבע ישמור את כל התיעוד בעניין הלוואה שנתן ושתמורתה הושבה לו, 7 שנים לאחר המועד שבו ההלוואה הושבה לו. כמו כן, אין לצפות ממנו לאתר ערבים שהסכימו לתת ערבות לפני שנים רבות, ומעל לכל מדובר בלווה שהלך לעולמו.
10.אני סבור, כי כאשר בנק מחליט לנהל הליך משפטי כנגד נתבע וזאת כאשר ידוע לו היטב שיש לנתבע סיבות רציניות להאמין שהבנק זנח את תביעתו ומקום שנגרם לנתבע נזק ראייתי כה רב עקב השתהות הבנק – הרי שמדובר בצעד שהינו חסר תום לב מבחינת הבנק.
11.עיון בראיות מעלה, וכך נאמר מפורשות על ידי נציגת הבנק, כי הבנק טעה בקבלתו את השיק. דומה שאין חולק, כי על פי החקיקה והנהלים המחייבים אותו, רשאי הבנק ואף חייב להחזיר שיק, ככל שהיתרה בחשבון אינה מאפשר את כיבודו.
12. הבנק ראה לנכון - על פי כתב התביעה - לפצות את הנפגעים מטעויות הבנק לפני שנים רבות. חלפו שנים נוספות, ורק אז החליט הבנק להגיש תביעה זו בעילה אחת, והיא עילה של עשיית עושר ולא במשפט.
13.במקרה דנן, דומה שחוק עשיית עושר ולא במשפט אינו הולם למקרה דנן. בראש ובראשונה ניתן לומר שהנתבע לא התעשר כלל וכלל בגין העסקה דנן. זאת שכן, התובע הלווה סכום כסף לאדם בשם משה. סוכם ביניהם, כי משה יחזיר את ההלוואה לאחר מספר ימים. החזר ההלוואה בוצע באמצעות הפקדת כספי הלוואה בחשבונו של הנתבע, על ידי משה, או מי מטעמו. הכסף הופקד. בין השיקים שהופקדו היה השיק נשוא התביעה. השיק היה משורטט ונרשם לטובת מבטחים. מובן שהייתה זו טעות חמורה מצד הבנק לקבל את השיק, שכן הוא יועד לחשבונו של הנתבע. הנתבע לא שם לב להפקדה, אך ההתרשלות הייתה מצד הבנק והבנק הודה בטעותו מספר פעמים. משמע, הנתבע לא התעשר עקב הפקדת השיק, שכן ממילא היה צריך להיות מופקד סכום זהה לשיק בחשבונו, על ידי הלווה. בעניין ע"א 827/76 ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב(1) 153 (1977) נאמר כדלקמן:
"אשר לענין הראשון, דייני אם אומר שסוכן שגבה כסף עבור מרשו והעביר לו את הכסף, שימש רק מכשיר לגביה וצינור להעברה, והואיל ודבר לא נשאר בידו, הרי הוא מעולם לא התעשר וממילא אינו חייב בהשבה".
די בעניין זה לבדו כדי לדחות את התביעה שעניינה עשיית עשר ולא במשפט.
14.חוק עשיית עושר ולא במשפט, בגדר סעיפים 1 ו 2 קובע כדלקמן:
" חובת ההשבה
1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.
פטור מהשבה
2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
15.באשר לאמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, הרי שהפרשנות שנתן לעניין המחוקק, כמצוטט במאמרו של כב' השופט מני מזוז: "נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת - סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979" משפטים י 487 (תש"מ) (להלן: "מזוז"), היא כדלקמן:
"ישנם מצבים שבהם ההשבה לפי סעיף 1 תהיה בלתי מוצדקת, מצבים אלה אינם ניתנים להגדרה ולפירוט מראש, ולכן מוצע לבית המשפט שיקול דעת רחב ולהשאיר לפסיקה את התפקיד לגבש כללים מנחים למתן הפטור כשם שנעשה הדבר – בהצלחה – בהוראות חוק שונות".
16.כמוסבר במאמרו של השופט מזוז, עיקרי ההגנה של הנתבע מושתתת על מספר תנאים מרכזיים: בראש ובראשונה, שינוי נסיבות עשוי לשמש הגנה מלאה או חלקית, אם התנהגות הזוכה לא הייתה בת עוולה והוא אינו נושא באשם רב יותר לקבלת טובת ההנאה עיכובה או השימוש בה, מאשר המזכה. באשר להרעה ממשית, יש להתחשב בכך כי התקיימה הרעה במצבו של הנתבע והיא חייבת להיות כזו שאינה ניתנת לתיקון. כמו כן, על הנתבע המעלה טענת הגנה להראות כי קיים קשר סיבתי בין הזכייה ובין ההרעה במצבו שעושה את ההשבה בלתי צודקת.
17.בעניין (חד') 4642/07 תא (חד') שושנה מרום נ' מיכל שפר נאמר כדלקמן:
"כיום ניכרת מגמת שינוי בכלל שחל על תביעת השבה של גוף משלם שיסודה בעתירה להשיב סכום ששולם מחמת טעות; ככל שיש פערי כוחות בין הגורם המשלם לבין הגורם המקבל, ככל שלִזְכות הגורם המשלם עומד מנגנון בדיקה ובקרה שנועד למנוע תשלום מחמת טעות וככל שהגורם המקבל הסתמך בתום-לב על התשלום שקיבל, כך תגבר הנטיה לקבוע כי למרות שהתשלום נעשה בשל טעות אין זכות להשבתו [ר' HANOCH DAGAN THE LAW AND ETHICS OF RESTITUTION 37-80 (2004); וע"א 827/76 ישראל נ' בנק הפועלים, פ"ד לב(1) 153 (1977); ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337 (2005); ע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י (2010); מני מזוז "נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת - סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979" משפטים י 487 (תש"מ)]. "
18.יישום כללים אלה למקרה מביאני למסקנה שהשבה בנסיבות תהיה בלתי צודקת:
בראש ובראשונה, במקרה דנן, עם חלוף הזמן, חל שינוי נסיבות שבמרכזו מות הלווה ואובדן ראיות. המשמעות היא שכתוצאה מטעות הבנק והשתהותו לא יהיה לנתבע המלווה ממי להיפרע. במקרה דנן לא מדובר בהתנהגות בת עוולה מצד הנתבע והוא אינו נושא באשם כלל. בנוסף, יש להתחשב בכך כי התקיימה הרעה במצבו של הנתבע והיא אינה ניתנת לתיקון. בענייננו, אין מקום שהנתבע ישיב סכום ששולם מחמת טעות של הבנק בעוד שהוא עצמו יינזק.
19.מכל המקובץ, דין התביעה להידחות. הבנק ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪ תוך 10 ימים.
ניתן היום, י' חשוון תשע"ט, 19 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.