תא"מ 6339-08-15 הובלות עם שחר ח.מ. (1999) בע"מ נ' חמו ואח'

1.לפניי תביעת שיבוב, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת 2 למבוטחה התובעת 1 ותביעה הפסדים, בגין השתתפות עצמית שנאלצה התובעת 1 לשלם לתובעת 2 על מנת לקבל את תגמולי הביטוח, הכל בשל נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 11.01.2015 בין כלי רכב, מ"ר 68-164-12 (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מ"ר 20-298-52 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ובבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים ונשמעו עדותם של נהגי הרכב המעורבים בתאונה.

4.בפתח הדיון, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, על פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהגת רכב הנתבעות תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 40% ואילו נהג רכב התובעות יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 60%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה ביותר לביסוס מסקנתי.

עדותו של נהג רכב התובעת אינה מתיישבת עם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים בתאונה, כפי שתיארו העדים בעדותם וכפי שבאים לידי ביטוי בתמונת נזק לרכב הנתבעות בתמונה א' במוצג נ/2.

מוקדי נזק אלו מצביעים כי רכב התובעות הוא שפגע ברכב הנתבעות כתוצאה של סטייה מנתיבו.

מכאן, שעיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב התובעות.